הבמאית לילך דקל-אבנרי על "פרויקט אייכמן" בפסטיבל ישראל – אירוע בימתי רב-תחומי על המשפט המיתי שמלהק את הקהל לתפקיד העד
ההוריקן הציבורי
ב-11 באפריל1961 נפתח בבית העם בירושלים (כיום מרכז ז'ראר בכר), משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, שהיה לאחת הנקודות המשמעותיות שחוותה מדינת ישראל כחברה ישראלית מתהווה. עכשיו, כמעט 60 שנה אחרי ובמסגרת פסטיבל ישראל, חוזרת היוצרת והבמאית לילך דקל-אבנרי ביחד עם קבוצת "פאתוס מאתוס" אל אותו מאורע היסטורי בעל מעמד קאנוני, שהפך אולי למשפט המדובר ביותר בתולדותינו.
"פרויקט אייכמן" הוא אירוע בימתי רב-תחומי – טקס שחזור למצלמה ולקהל המאפשר להשמיע מחדש את אותם קולות שהדהדו בשנת 1961, ולשוב להוריקן הציבורי שהגיע בעקבות המשפט.
במופע שמשלב קול, תנועה, אור והקרנה, הקהל מלוהק לתפקיד העד ונחשף לשלוש נקודות מבט: של הפילוסופית חנה ארנדט, של התובע דוקטור גדעון האוזנר, ושל המשורר והסופר חיים גורי, שהיה עיתונאי וסיקר את המשפט בזמן אמת לעיתון "על המשמר".
צילום מתוך החזרות ל"פרויקט אייכמן", צילום: סשה אנגל
פרויקט אייכמן-טרמינל 1
"מהעבודה המקורית לא נשאר הרבה", מספרת דקל-אבנרי. "אולי זה בגלל הקורונה וההשלכות שיש לה על הקיום שלנו כרגע, מה שמאלץ אותנו להיות פתוחים ובעיקר להתאים את עצמנו לשינויים".
ספרי על התהליך
"העבודה שהייתה מתוכננת לעלות ביוני, הייתה עבודה של שלוש שעות שהשדרה שלה הייתה כרונולוגית. מעין "ויה דולורוזה" - דרך ייסורים של 21 תמונות כשהטקסטים של חיים גורי הובילו את הקבוצה-מקהלה עד העדות של אייכמן. ואחרי שבקורונה נלקח מאיתנו הזמן, הבנתי שאני לא אספיק להעלות את הגרסה המלאה ונצטרך להסתפק בגרסה קצרה יותר שתקרא פרויקט אייכמן-טרמינל 1. הייתי צריכה ליצור מחדש מבנה דרמטורגי שיש בו שתי סצנות מהחלק הראשון של הפרויקט הגדול, ואת החלק השלישי שהתבהר כחלק וידויים שבו אנחנו מעלים את העדויות והחוויות שלנו שנולדו בתוך תהליך העבודה עם החומר. ואז הגיע הגל השני של הקורונה, והפסטיבל הודיע שהוא עובר למהדורת אונליין.
"מהר מאוד הבנו שאנחנו לא יכולים לעבוד על שתי גרסאות שונות במקביל: גרסת הקהל והגרסה שתעבור אונליין. היינו צריכים לעשות בחירה. כי עם מי השחקן מדבר? עם הקהל באולם או עם המצלמה?"
ומה הוחלט?
"ההחלטה הייתה להעביר בפורמט הדיגיטלי את הדיבור למצלמה. התפקיד של המצלמות הוא לא לתעד את המופע אלא יש מצלמה אחת שהיא אווטאר - דמות וירטואלית של הקהל שנמצא בבית שהיא מסתובבת במרחב והשחקנים משחקים אליה. אלה לא מיזנסצנות בימתיות אלא מיזנסצנות למצלמה. הבחירה לפתוח מופע אחד לקהל באולם היא בחירה של הפסטיבל, לא הבחירה של העבודה בגרסתה השלישית. הקהל שיצפה בעבודה באולם הוא מייקינג-אוף, המאחורי-הקלעים של החי. הוא יכול לראות גם את חדר העבודה שלנו וגם על מסכים את מה שמשודר לקהל בבית. זאת חוויה יותר מורכבת מאשר לשבת בבית ולתת למצלמה לקחת אותך לאורך כל המסע. תיאטרון הוא אירוע, חוויה חושית, שכלית, אסתטית ורגשית שהצופה בו הוא פעיל, והגרסה הנוכחית מקיימת את מה שאני מעולם לא הסכמתי להכיל, את 'הקיר הרביעי'. אין קהל ולכן גם אי אפשר לשבור את הקיר הדמיוני שהפריד בינינו.
"בעבודות האחרונות שלי אני יותר ויותר מקרבת את הקהל לעבודה. הכוונה הראשונית הייתה שתגיעי ותקבלי אוזניות והשדרן דורי בן זאב יוביל אותך כמעט יד ביד בתחנות בין חומרי הארכיון, העדויות האישיות, המחקרים וחומרי התקשורת של המשפט, ככה במשך 18 דקות עד שכולנו מתאספים במעגל ומשחקים ביחד משחק שבו אנחנו מכוננים את הדמויות. אחר כך הקהל היה צריך לשבת באולם במקומם של שלושת השופטים. וכשלוקחים לי את הקהל נשאלת השאלה: איך אני משחקת עם רוחות שלא קיימות בפרויקט שהוא על רוחות שלא קיימות, ואיך אני עדיין יכולה לשכלל את הדיאלוג ביני לבין הקהל".
צילום מתוך החזרות ל"פרויקט אייכמן", צילום: סשה אנגל
"החיבור שלי עם הטקסט טוטאלי"
כשעוקבים אחרי העשייה שלך: "פדרה מאוהבת"של שרה קיין, "דג בבטן", על פי סיפורים מאת אפרת דנון, "עובדיה בעל מום"מאת ש"י עגנון ו"מקבת" ו"פרומתיאוס הכבול", יש תחושה שאצלך "בראשית היה הטקסט". זאת תמיד נקודת המוצא מבחינתך?
"אני למדתי במסלול הכתיבה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב וחשבתי שאהיה מחזאית, לא רציתי להיות במאית. התחלתי מכתיבה. כשחיפשתי מי יביים את הטקסטים שלי, גיליתי שאין הרבה אנשים שאני רוצה להפקיד בידיהם את הטקסטים שלי. ואז נתקלתי בבמאי שהערכתי שקרא את אחד הטקסטים וחשב שאני כבר נמצאת בו כבמאית. יש תכניות ויש מציאות ואני חושבת שמהרגע שנגעתי בש"י עגנון בחרתי לשים את עצמי כמחזאית בצד. כי כשאת מגיעה לכאלה גדולים את מבינה שכדאי לך לחכות עד שתכתבי טקסט שבו תגידי את מה שלא נאמר או נכתב טוב יותר קודם.
"אז אמנם זנחתי את הכתיבה אבל אני ממשיכה לתרגם או לעשות עיבודים אני צריכה להרגיש שהטקסט עבר את כף היד שלי, שהחיבור הוא סימביוטי וטוטאלי. שם נמצאת ההתחלה. אני אוהבת לפרק סיפורים ולתת לצופה או לקורא תמונה מפורקת של הסיפור כמו גֶרְנִיקָה של פיקאסו, שתאפשר לו לחבר מחדש את מה שמתאים לסיפור האישי שלו. ככה אני אוהבת לחוות אמנות כשמפרקים לי אותה ומשאירים לי מקום אקטיבי להרכיב אותה מחדש. החוויות שלי חזקות יותר כשאני פעילה פיזית או מחשבתית או רגשית.
"אני גם זהירה כי כמו שברכט אמר: אם אנחנו רוצים שהקהל יהיה איתנו גם מחשבתית אז אנחנו צריכים לשים גבולות מאוד ברורים ברמה הרגשית כדי שמי שנמצא בדיאלוג איתנו לא ישקע. אני לא רוצה להישאר אחרי מופע אותו דבר ולכן אני גם פחות מתחברת לאופציה החולפת שנקראת 'להתבדר'."
צילום מתוך החזרות ל"פרויקט אייכמן", צילום: לילך דקל אבנרי
"השחקנים מעצימים את החזון שלי"
דקל אבנרי מספרת שבמהלך שש השנים האחרונות, בעבודה על הפרויקט, הסחות הדעת שלה היו העדויות שבסוף לא נכנסו לפרויקט. זאת הייתה הדרך שלה לנקות את הרגעים הכאוטיים של החיים. מבחינתה טקסט הוא מה שמפעיל אצלה את העולם, את הדימויים את המטאפורות את האסתטיקה."משם אני מהר מאוד אני מבינה מה הצבעוניות ומה הסיפורים שאני בוחרת בתוך הסיפור הגדול, בהתאם להרכבת הפאזל אני גם מתחילה לחפש את השחקנים.
"לשחקנים בעבודות שלי יש הרבה מאוד משמעות. אני לא מתייחסת אליו כמו רוברט וילסון, מסדרת אותו ומתאימה אותו לסיפור. אלא ברגע שהבנתי שהוא הפרסונה הנכונה לעבודה, הוא מביא איתו עולם שגורם לדברים להשתנות. ואני כל הזמן בדיאלוג מול מה שהיה במקור לבין האפשרויות החדשות שמגיעות, בגבולות התקציב. כאן בארץ מגוון הצבעים-אפשרויות על הפלטה לא תמיד מאפשר לדמיין. בניגוד לציור, בתיאטרון ובטח בארץ יש כל הזמן משא ומתן בין החזון לבין המציאות שנוכחת וחיה על הבמה".
למה העבודות שלך צריכות אנסמבל?
'"פאתוס מאתוס', האנסמבל שהוקם ב-2014 הורכב מאנשים שפגשתי ועבדתי איתם לאורך הדרך. לעיתים יש אילוצים של זמינות בתקופת הליהוק, בעיקר כי העבודות שלי דורשות זמן עבודה ארוך מה שיצר מצב שבו אף פעם לא הגעתי למצב שהאנשים שאיתם התחלתי את הפרויקט הם בהכרח האנשים שסיימתי איתם את הפרויקט. מי יכול לשרוד שמונה חודשים בתוך פרויקט אחד? זה נשמע מאוד טכני אבל לאילוצים הטכניים יש גם השפעה אמנותית. זה תירגול בגמישות בלתי נגמר. הדבר הטוב בזה הוא שמבחינתי, אני תמיד מזמינה את הפרפורמרים לבדוק את הגבולות והיכולות שלהם כמה שהם רק רוצים בתוך המופע.
"אני אתן דוגמא, קרן כץ המאיירת התחילה ברישום וכבר בפרויקט שאחריו היא השתתפה כפרפורמרית ובמקהלה ובפרויקט הנוכחי היא כבר נכנסה לתוך הכתיבה. אין את הדיכוטומיה של אלה שחקנים ואלה מעצבים, יש לכל אחד הזדמנות לגדל עוד ועוד ידיים, עוד ועוד ראשים. אני לא מחפשת ביצועיסטים שיבצעו את החזון שלי, אני מחפשת את אלה שיגדילו אותו ויעצימו אותו. זה כמו שהחלוקה לז'אנרים כמו מחול ותיאטרון לא קיימת עבורי אלא רק השאלה איזה עולם מתאים לכל פרויקט".
צילום מתוך החזרות ל"פרויקט אייכמן", צילום: סשה אנגל
"משפט אייכמן זה אירוע מיתי"
הייתי צריכה לשאול את זה בהתחלה, אבל למה דווקא אייכמן? מצד אחד אנחנו מאמינים שמי שלא לומד מההיסטוריה נידון לחזור עליה, ומצד שני אזכורים תכופים של השואה והשוואות גסות שלה לאירועים אקטואליים יצרו אצלנו תגובת נגד של עייפות. יש כאלה שיגידו שבלי השואה לא הייתה ספרות עברית
"אני חושבת שאין סרט עלילתי או דוקומנטרי או סדרה על מעגל הרשע של היטלר שלא צפיתי בו. אני הוגדרתי על ידי מומחי שואה מיד ושם כ'שואנית'. אני לא היסטוריונית אבל ברמת התחקיר אני אצטנע ואגיד שאני מאוד בקיאה בחומר. ומשפט אייכמן זה אירוע מיתי. זה הריאליטי הראשון ששודר במצלמות לייב והקרנות ביומני קולנוע כשמצד אחד הכל חשוף וגלוי ומצד שני הייתה הרבה מאוד אינפורמציה שהודרה. היום יש גישה ליומן שאייכמן כתב ולעדויות וחומרים שאפשר לגעת בהם גם באופן פיזי וגם באופן ביקורתי. ובואי לא נשכח שהפרפורמר האדיר מכולם היה אייכמן.
"רק השבוע הבנתי שהעבודה הזאת נכנסת תחת פרקטיקה של מחיקה. שהמחיקות הנראות בה לעין, חושפות את מה שהיה פעם שלב סמוי בתהליך היצירה. שלא כמו התבוננות בעבודות ששלמותן ומובנן נסמכו על העלמה של חלקים מהן, המבט העכשווי נדרש לנוכחות הסותרנית של המחוק וליחסי מחוק-נראה כגורם ממשמע.
"זה לא מחזה שנכתב ממוחי הקודח, אלה חומרים שנאספו במשך שש שנים, מהפרוטוקולים של המשפט, דרך טקסטים שנכתבו על ידי חנה ארנדט (משפט אייכמן בירושלים, דוח על הבנאליות של הרוע), חיים גורי (מול תא הזכוכית), נתן אלתרמן שכתב על המשפט לעיתון 'דבר', ועוד הרבה מאוד היסטוריונים שכתבו על המשפט כמו חנה יבלונקה, תום שגב, עדית זרטל, דורי לאוב, שושנה פלמן ואניטה שפירא, וטקסטים של מיכל בן נפתלי ושל ליאורה בילסקי שמדברים על מתן עדות. ב-99 אחוז מהמקרים הבאנו אותם כפי שהם, ללא עיבוד. היה חשוב לנו לשמור על המנעד הקולי, ערב רב של סגנונות קוליים, בין אם זה סגנון אקדמי או לירי או דיווחי או מחקרי. בתוך זה הפרפורמרים מגיבים לייב למה שנאמר וקורה, ונוצרו כאן חיבורים מרתקים בין האלטר-אגו של השחקן לישות המיתית שהוא מעלה באוב. באופן טבעי הייתה קירבה ראשונית בגלל הליהוק אבל כאן בגילום של המיתוס והאתוס דרך הטקסטים, ממש נוצרה התכה בין הדמות למי ומה שהיא מייצגת".
צילום מתוך החזרות ל"פרויקט אייכמן", צילום: קרן כץ
רפרטואר הרוע האנושי
דקל אבנרי מספרת שכל סיפור השואה התחיל אצלה מגיל מאוד צעיר בגלל החיבור עם סבתא שלה שכל משפחתה נספתה בפולין, אבל היא ניצלה אחרי שב-1939 הבריחו אותה לרוסיה. "ביליתי איתה המון שעות בילדות ובנעורים וזה גרם לי מגיל 14 ללכת להתנדב ולצלם עדויות ניצולים, ולקרוא ספרות גרמנית כדי להבין את התודעה הגרמנית. היא הנחילה לי את האהבה לתרבות הגרמנית וזה דיסוננס קוגניטיבי מאוד גדול לחיות איתו, כי איך יכול להיות שמוחות כאלה אדירים יצרו את מנגנון הרשע?"
בראייה לאחור, העבודות שיצרת מדברות אחת עם השנייה?
"אם תסתכלי לאחור תראי שמה שמשותף לכל העבודות שיצרתי ללא יוצא מן הכלל הוא שהן מתעסקות ברוע האנושי. בפחד לפגוע, בהצלחה ובכישלון. אני עדיין עומדת פעורת פה כמו ילדה ושואלת: למה? איך זה יכול להיות שמקבת שהיה חייל מצטיין ונאמן הפך למה שהוא? הניסיון שלי להבין איך המנגנון האנושי עובד מוביל אותי לאותם חומרים. כשאת פותחת את אותה תיבת פנדורה של הרוע האנושי, הדימויים שעולים משם הם הכי עוצרי נשימה. לרוע יש אסתטיקה מטורפת ביופייה ואני משם מגיל מאוד צעיר. קשה לי עם הנינוח, ההרמוני, המלאכי והנעים. זה לא החיים ואני מגיבה למציאות. חלמתי להיות חנה סנש בתור ילדה, רציתי להיות מרגלת ולהציל את המדינה. אם יש לי סיפורי אגדות זה שטרובל פטר-יהושע הפרוע והאחים גרים. לא דמיינתי את עצמי כאלת האהבה אלא כאלת הצדק. גדלתי בין התודעה הגרמנית למדינה שמקדשים בה את הקורבנות ואת הלעולם לא עוד. זה האוויר שאנחנו נושמים כאן."
"יכול להיות שיותר שפוי להחליט לא לגעת בחומרים האלה, אבל אצלי זאת כבר לא שאלה של בחירה - זאת שליחות. זו אחת הסיבות שאני בעולם הזה. וזה לא מיסיונריות, אני בהחלט לקחתי על עצמי את התפקיד להבין את הרוע, לרכך אותו, לנהל אותו, להתנגד אליו. סבתא שלי טענה שטבע האדם רע מנעוריו ואני לא מוכנה להסכים עם זה. החלום שלי זה שמישהו יגיד לי שיש לי תקציב בלתי נגמר להפקות בתנאי שכולן יעסקו בשואה, אני ישר חותמת. יש לי רעיונות ל-30 הפקות קדימה שרק עוסקות בנושא הזה, ובתשוקה גדולה אני אעשה את זה.
"התפיסה שלנו כאן שתכף קמים עלינו לכלותנו, גורמת לכך שאין כאן חשיבה לטווח ארוך, הכל כאן בסגנון חומה ומגדל - נבנה מהר בלילה ומחר כבר נראה. ויש לזה השלכות לא פשוטות. זאת בדיוק הסיבה שעכשיו אפשר וכדאי לשבת ולחשוב על משפט אייכמן ולשאול מה היה שם. הייתה נביאה בשם חנה ארנדט ששמה את עצמה על המזבח וניסתה להתריע על ההשלכות של המשפט ורוב האוכלוסייה כאן בארץ לא הייתה מסוגלת לשמוע אותה. ועכשיו, אחרי שהאוזנר וארנדט וגורי לקחו על עצמם את האחריות, הגיע הזמן של כולנו לקחת אחריות".
לילך דקל אבנרי, צילום: שחף דקל
"התרבות היא הנחמה שלנו"
ההתקבעות שלך בפרינג׳ היא בחירה או דרך חיים?
"אני לא מאמינה בחלוקה לתיאטרון רפרטוארי ופרינג'. בעיני, ההבדל היחיד הוא באולמות ובתקציבים. תיאטרון טוב הוא טוב."
את רואה ביצירה שלך מעשה פוליטי?
"אני רואה בכל היצירות שלי מעשים פוליטיים. בעצם כל דבר הוא פוליטי וגם מחזה על זוגיות יכול להיות פוליטי, אבל השאלה כמה מטשטשים את זה. כמה חשוב לקהל, ליוצר, להבליט את הפוליטיקה.
"גם אם ברור במה אני מאמינה, לי חשוב שתהיה לצופה אפשרות בחירה לתרגל חשיבה-פרקטיקה אקטיביסטית. אצטט את שרה קיין: 'אם התיאטרון יכול לשנות לאינדיבידואל את החיים, הוא בוודאי יכול לשנות את החברה שאליה אנו משתייכים'.
"היצירות שלי הן פעולות אזרחיות ביני לבין הציבור שמנסות להעיר את התודעה ולפעול נגד ההרדמה. לכן אני לא מבינה איך יש כאלה שלא רואים היום שבלי ספרות, שירה, מוזיקה, תיאטרון, מחול, קולנוע - איזה טיפת נחמה או תקווה מונחת לפתחנו? יש אוויר ויש בריאות ויש תרבות".
"פרויקט אייכמן" יתקיים ב-9, 10 בספטמבר 2020 בשעה 21:00 במרכז תרבות רב תחומי / קולנוע רב חן לשעבר בתלפיות ירושלים. משך מופע: 70 דקות. מחיר קישור לצפייה: 25 ₪. מחיר כרטיס: 60 -80 ₪. פסטיבל ישראל יתקיים ב-12-3 בספטמבר 2020, באולמות תיאטרון ירושלים, במרכז המוזיקה עדן תמיר בעין כרם ובמרכז החדש לאמנויות הבמה בתלפיות. הקהל יוכל ליהנות ממנוי צפייה משולב לכל מופעי פסטיבל ישראל ושלושת ערבי פסטיבל הג'אז בסך של 225 ₪ (במקום 445 ₪).
להזמנות באתר הפסטיבל