הנבואה שהתגשמה

"לפעמים תפקידם של יצרני התרבות הוא להקדים את הדברים", אומרת היוצרת דנה יהלומי, רגע לפני שהיא מעלה עם "תנועה ציבורית" את העבודה "שגרת חירום" בפסטיבל ישראל הקרוב - ניסוי פרפורמטיבי במרחב העירוני של ירושלים, שבוחן יחסים בין אנשים במצבי סכנה.

"אנחנו קוראים לזה Pre –enactment – חיזוי, כלומר ההפך מ-Reenactment, שזה שחזור," מספרת יהלומי. "אני חושבת שאמנים ויצרני תרבות, ברגעים הטובים שלהם, כל כך מחוברים לרוח של העכשיו, שגם אם הם לא יודעים שהם צופים את הדבר – הם מרגישים שמשהו עומד לקרות. זה נשמע קוסמי אבל אני מאמינה שכשאתה באמת מחובר לרוח של הדברים, מה שבאמת מעניין אותך ליצור מתארגן סביב דברים שבאמת עתידים לקרות."

וככה אתם מגיעים לפסטיבל ישראל 2020 עם עבודה שקוראים לה "שגרת חירום" ונבואה שמגשימה את עצמה בקטע מפחיד

"ממש. בקטע מפחיד מפחיד מפחיד. להסתכל היום על 'שגרת חירום' מרגיש כמו מדע בדיוני כי זו עבודה שממש נוגעים בה בקהל ומזיזים אותו ממקום למקום. יש שם אנשים שלא מכירים זה את זה ונוגעים ומחבקים אחד את השני ומדהים להסתכל על זה מבעד לתקופה של 'שמירת מרחק', עבודה שנוצרה בלי קשר לקורונה אבל מדגישה עד כמה הגופים שלנו תלויים אחד בשני, קשורים אחד לשני."

"הפרמיירה הייתה בשוודיה, בשטוקהולם, באוגוסט 2019, בערך חצי שנה לפני שהקורונה פרצה בסין. הרקע לעבודה היה מחשבה על האופן שבו המדינה נוגעת בי או משפיעה על התנועה שלי וזה הגיע ממקום אחר לגמרי, אבל זה באמת פגש את הקורונה באיזו אקטואליות מפחידה." 
  

תנועה ציבורית, מתוך התערוכה אוסף לאומי, מוזיאון תל אביב 2015. תמונה: כפיר בולוטין

איסור נגיעה
 
כדי לא להפחיד מראש את הקהל מעודפי המגע האסור בימים אלה, יובהר ש"שגרת חירום" עולה בגרסה מצולמת, בהתאם להנחיות התו הסגול, כחלק מהמתכונת המיוחדת ומ - כן, אי אפשר להתאפק - שגרת החירום של הפסטיבל שמוכר מספר מצומצם לאירועים עצמם ומעביר את כולם בשידורים מקוונים באתר הפסטיבל.

האירועים השנה מוקדשים כולם ליצירה ישראלית ונוגעים בסוגיות כמו קהילה, משפחה, מפגש, נגיעה, אמפתיה ואינדיבידואליזם. "איציק ג'ולי (המנהל האמנותי של פסטיבל ישראל – ט.ג.) הזמין את העבודה לפסטיבל לפני שפרצה המגפה, אז חייבים להגיד שגם הוא היה עם יד על הדופק", מוסיפה יהלומי.

ממש בתחילת דרכה של קבוצת "תנועה ציבורית", לפני כ-14 שנים, ראיינתי את יהלומי ואת עומר קריגר, מקימי הקבוצה, לתכנית "תוצרת הארץ". לקח לי לא מעט זמן, בזמנו, אבל כשהבנתי שהרעיון הוא לשים זרקור על תופעות שהן חלק מהמובן מאליו סביבנו, ולפענח את התנועות הקבועות שלהן וכך להמחיש שכל דבר הוא מופע שיש לו כללי טקס שאנחנו מבצעים אפילו בלי להיות מודעים לכך – זה האיר לי משהו חדש במחשבה. 

"אנחנו מנתחים איך הציבור זז"
 
"תנועה ציבורית זה גוף מחקר בפעולה שהקמתי יחד עם עומר קריגר בדצמבר 2006", מספרת יהלומי. "זה אמנם נשמע מעורפל אבל זה אומר שאנחנו קבוצה של אנשים שמסתכלים על כוריאוגרפיות של ציבור - כוריאוגרפיות של הפגנות, של מעצרים משטרתיים, של יום הזיכרון ויום העצמאות, הר הרצל, כוריאוגרפיות של חסימת כבישים. אנחנו מסתכלים על כל המופעים האלה שמתקיימים במדינה וממש מנתחים תנועתית את האופן שבו הציבור זז ובאיזשהו אופן לומדים ומבצעים בגופנו את אותן כוריאוגרפיות.

"העיסוק שלנו הוא לא במחאה או בעמדה פוליטית אלא בהסתכלות על איך מייצרים כוח, איך מייצרים התנגדות, איך התנגדות נראית בגוף. אז המבט הוא מבט יותר חוקר שבודק איך הדבר הזה נבנה, ואנחנו מאמינים שהוא נבנה, בין היתר, מתוך הגוף, מתוך המפגשים של הגופים שלנו, אחד עם השני, הגוף שלנו עם המדינה וכן הלאה.

"הפעולה שתהיה בפסטיבל ישראל, 'שגרת חירום', מסתכלת על האופנים שבהם המדינה מזיזה את האזרחים שלה. זה מופע באורך 45 דקות, עם מוזיקה שהלחין יוני סילבר, וחמישה חברי 'תנועה ציבורית' שעושים כוריאוגרפיות שמרפררות לסכנה ולדאגה והצלה. העבודה מתפתחת ככה שהקהל, בשלב די מוקדם, מוזמן לקיים יחד אתנו כוריאוגרפיות.

"אנחנו ממש מרימים אותם מהספסלים ועושים יחד עם הקהל כל מיני סוגים של פינויים. מבצעים סוגים של פינויים, של גרירות, של הרמות, של דחיפות. הקהל כאילו מתרגל יחד אתנו את אותן כוריאוגרפיות שאנחנו מכירים: כשהמדינה נוגעת בנו, או כשאני עוברת ברחוב ועוזרת למישהו שנפל, כוריאוגרפיות שאני עושה בעצמי, כאזרחית."

אני מתארת לעצמי שסיגלת לעצמך התבוננות כמעט קבועה בציבור. זה לא פוגם ביכולת שלך גם להשתתף, על באמת, באותן כוריאוגרפיות?

"אני לא מרגישה שזה פוגם לי במעורבות. אני מרגישה שאני גם וגם. אני גם משתתפת כי אני משתתפת בהפגנה כי בגופי אני נמצאת בבלפור, ואני נורא מפרידה בין האזרחית שהיא דנה יהלומי לבין המבט שהוא יותר באמת לומד, מטיל ספק, ומשנן צעדים, שזה מה שבא עם הכובע של 'תנועה ציבורית'. זה קצת כמו כשאתה על אזרחי או על מדים. כי לפעמים אנחנו על אזרחי ולפעמים על מדים." 
 

שגרת חירום, מתוך אתר פסטיבל ישראל, צילום: Ricard Estay


"אנחנו לומדים ממשטרת ישראל איך מבצעים מעצר" 
 
מה צריך להיות באדם שרוצה להתקבל ל'תנועה ציבורית'?

"דבר ראשון סוג העשייה הזה צריך נורא לעניין אותו. הוא לא חייב להיות רקדן פר אקסלנס אבל כן אדם שמחובר לגוף שלו. אנחנו לא ממש ריקוד, אנחנו לא באמת מתאימים לאנשים שמחפשים להיות רקדנים על במה, וזה לא משהו שהוא תיאטרון אבל הוא כן מתעסק בפרפורמטיביות, אז אנשים שמתאימים לנו הם אנשים שגם מעניין אותם להסתכל על תופעות פוליטיות וחברתיות בצורה ביקורתית, ושהם קרובים לגוף, אבל הם לא מחפשים לבטא את הרגש שלהם, אלא מחפשים להיות חלק ממשהו שהוא גדול מהם. אנחנו מתייחסים לתופעה חברתית, לכוריאוגרפיה של 'אני לומדת עכשיו ממשטרת ישראל איך הם מקיימים מעצר'."

שגרת חירום, צילום: אברהם אסקף

כל פעם כשאת אומרת את זה ככה אני נגנבת מסימן הקריאה שקופץ לי במוח. אלה גם התגובות שאתם מקבלים בדרך כלל מהקהל שמגיע לפעולות שלכם או שאנשים יודעים מראש לאן הם מגיעים?

"הרבה אנשים מגיעים כי הם אוהבים לראות תרבות והם לא בהכרח מבינים לעומק את אופי העבודות שלנו. יש מצב שאנשים באים ומבחינתם זה מופע מחול. זה נשמע להם מעניין. הם לא בהכרח חושבים שהם הולכים להיות חלק מאיזה תרגיל המוני של כוריאוגרפיה שיתופית. בחלק גדול מהעבודות אנחנו חושבים על הקהל כעל מישהו שהוא פעיל בתוך העבודה. ב'מסע הנוער היהודי לפולין' שביצענו בגטו ורשה, הציבור הלך אתנו ברחובות של הגטו ועשה גם טקסטים אחרים או ביצע טקסים וכוריאוגרפיות יחד אתנו.

"יש משהו בזה שאתה ממש בגופך משתתף בעבודה, שפועל עלינו בצורה מאד אפקטיבית וחזקה ורגשית. הם בעיקר מרגישים שהם אחראים לנרטיבים הלאומיים, אחראיים לעִם איזה קבוצות אתה מזדהה ועם איזה לא, אחראי לגוף של השכן שלך. התגובות הן בעיקר של הפתעה על עד כמה הדבר הזה מצליח לגעת. אני חושבת שהוא נוגע לא בגלל שהוא רגשי אלא בגלל שצורת העבודה שלנו היא לחשוב על כל המפגש הזה כמפגש כוללני, גם של הקהל, גם של התוכן, שהוא בדרך כלל רגיש, וגם של הפרפורמנס." 
 

שגרת חירום, מתוך אתר פסטיבל ישראל, צילום: Ricard Estay

"נמאס לנו מעשייה אמנותית מנותקת"
 
מתוך מה נולד הרעיון הזה של "תנועה ציבורית" אצלך ואצל עומר קריגר?

"מתוך זה שנמאס לנו מהקופסה השחורה של התיאטרון ואנחנו לא מסתפקים בקובייה הלבנה של הגלריה ומחפשים לעשות אמנות שנוגעת בממשי, שנוגעת במציאות שסביבנו, ולא רק מסתכלת עליה אלא ממש פועלת בתוכה. גם העבודות הן במרחב ציבורי. אני חושבת שהיה איזשהו חוסר סיפוק מהעשייה האמנותית שמנותקת מהיום יום החברתי והפוליטי."

הזליגה היא דו כיוונית? איך משפיעים השינויים שחווה המקום הזה על העבודות שלכם?

"זה השפיע באופן כללי גם על 'תנועה ציבורית', כי 'תנועה ציבורית' זה סוג של ניסוי. זה לא להקת מחול שמקבלים שכר קבוע, וזו לא קבוצת תיאטרון רפרטוארי. אנחנו באמת איזו שהיא מוטציה כזאת, היבריד, כך שגם אנחנו משתנים. אני יכולה לספר, לדוגמה, שבמחאה של 2011, צדק חברתי, המנהיגים – במרכאות – עומר ואני, היינו לא בתנועה, וחברי 'תנועה ציבורית' התחילו פתאום לייצר פעולות בעצמם בלי לשאול אותנו, וזה היה כמו מקבילה של מה שקורה. כמו שהאזרחים לקחו את הכוח לידיים ועברו לגור בשדרות רוטשילד - פתאום חברי הקבוצה כבר לא רצו לחכות לנו. הם רצו לפעול ויצרו כמה פעולות בלי שהיינו מעורבים בכלל. אז גם המציאות הפוליטית מהדהדת אל הדרך שבה 'תנועה ציבורית' פועלת."

עומר ואת פיצלתם דרכים בשלב מסוים

"עומר ואני הובלנו את זה יחד עד 2011 ואז עומר הפסיק לעבוד במסגרת התנועה ואני המשכתי. עומר נהיה האוצֶר של 'מתחת להר', הפסטיבל שהיה בעונה הירושלמית, והתפתח לכיוונים אחרים ונוספים, ואני הרגשתי שאני רוצה להמשיך לעבוד באותה מסגרת של 'תנועה ציבורית'."

את כוריאוגרפית, בעלת תואר בפילוסופיה והיסטוריה, נדמה שהכל הוביל אותך בדיוק למקום שאת נמצאת בו היום

"זה כל כך מדויק ואני כל כך מקווה שההורים שלי יקראו את זה, כי כשהלכתי ללמוד מחול הם אמרו לי, מה, תהיי רקדנית? זה אנשים שאין להם קריירה אחרי גיל 26. כשהלכתי ללמוד פילוסופיה והיסטוריה הם בכלל נטרפו. מה אני אעשה עכשיו עם פילוסופיה?! ובאיזשהו שלב 'תנועה ציבורית' ממש ממצה את המפגש הזה שבין היסטוריה לפילוסופיה לגוף. בהתחלה, בזיקוקים האלה שהיו בין עומר לביני, הייתה לי גם הרבה מאד השראה ממנו, והוא עודד אותי ללכת ללמוד לימודים אקדמיים ולחבר בין תיאוריה לפרקטיקה. הניצוץ הזה היה מהדברים המופלאים שקורים, ואני מתפתחת עם זה וממשיכה את זה עד היום." 
 

דנה יהלומי, צילום: ינאי יחיאל




המופע "שגרת חירום" יתקיים ב-8, 9, 10 בספטמבר 2020 בשעה 18:00. מחיר: 25 ש"ח.  להרשמה למופע המקוון  .  הפסטיבל יתקיים עד ה-12  בספטמבר 2020, באולמות תיאטרון ירושלים, במרכז המוזיקה עדן תמיר בעין כרם ובמרכז החדש לאמנויות הבמה בתלפיות. הקהל יוכל ליהנות ממנוי צפייה משולב לכל מופעי פסטיבל ישראל ושלושת ערבי פסטיבל הג'אז בסך של 225 ₪ (במקום 445 ₪).

להזמנות באתר הפסטיבל