חוזר כמנצח

זה לא מפתיע שמאסטרו יואל לוי חוזר לתזמורת הסימפונית חיפה. לצד רקורד מרשים הכולל ניהול מוזיקלי של תזמורות סימפוניות גדולות - בארה"ב, בעיקר באטלנטה בה הוא מתגורר, הפילהרמונית של בריסל, הפילהרמונית של איל-דה-פראנס בצרפת, תזמורת רשות השידור הקוריאנית בסיאול, תואר מנצח אורח כבוד של הפילהרמונית הישראלית וניצוח על קונצרטים יוקרתיים בתזמורות ובתי אופרה רבים בכל היבשות - הסימפונית חיפה תמיד הייתה תחנה קבועה בביקורי המולדת שלו. לכן המינוי החדש של לוי, למנצח ויועץ לתכניות מוזיקליות של התזמורת, הוא חזרה לנמל הבית, סגירת מעגל.

העובדה שאנחנו משוחחים כעת כאן בארץ משמעותה שנתנו לך להיכנס בקלות?

"היה קשה. בהתחלה לא אישרו את כניסתי לארץ למרות שאני מחוסן כבר מחודש ינואר. בסופו של דבר ועדת החריגים אישרה והגעתי לפני יותר משבוע. עשיתי את כל הבדיקות שביקשו ממני וגיליתי שיש לי כמות נוגדנים שיכלה לסייע לכל המדינה".

או לתזמורת?

"אני מוכן לעזור בכל מה שצריך". 
  

התזמורת הסימפונית חיפה, צילום: ראובן כהן, מקור: אתר הזמורת



הקשר עם מנדי רודן

לוי, שהיה כאן לאחרונה לפני כשנה וחצי כשניצח על "רקוויאם המלחמה" של בנג'מין בריטן עם התזמורת הפילהרמונית, גדל בחיפה. "הגעתי לישראל בשנת 1950 מטרנסילבניה כשהייתי בן חודש, עם הורים ואחות מבוגרת ממני בארבע שנים (השופטת בדימוס איטה קציר, י"ש). ההורים היו ניצולי שואה ולא ידעו כלום על מוזיקה קלאסית".

אז לא הייתה מוזיקה בבית?

"המוזיקה היחידה ששמעתי בבית הייתה חזנות. אבא שלי העריץ חזנים - מוישה אוישר, שנחשב ל'פגניני בין החזנים', היה כוכב אצלנו בבית. אבל זה היה יותר מאוחר. בהתחלה גרנו באוהלים במעברה בעתלית, משם עברנו לצריפים בכפר אתא, ומשם לחיפה תחתית, לרחוב העצמאות. גרנו עשר שנים בבית ששרד התקפה, ובתחילת שנות ה-60' עברנו לדירה ברחוב הנמל. זה היה הישג בלתי רגיל. דירה עם מים וחשמל, מי שמע אז על דברים כאלה? אחרי כמה שנים היה לנו אפילו טלפון. משם עברנו לרחוב לוחמי הגטאות, שממנו כבר הלכתי לבית ספר יסודי ואחר כך לתיכון".  

מתי המוזיקה מתחילה לבעור לך בעצמות? 

"כשגרנו בחיפה תחתית. בשנת 1956 ימאים מכרו שם הכל ואבא שלי, שראה שאני אוהב מוזיקה, קנה בשבילי אקורדיון. הוא גם שמע שיש מורה לאקורדיון בקונסרבטוריון דוניה ויצמן ורשם אותי. המורה, פרופ' מוּטמן, שעלה לארץ מרוסיה, היה צ'לן סולן אבל בחיפה לא היה אפילו תלמיד אחד לצ'לו אז הוא התפרנס מהוראת אקורדיון. שנה אחר כך המורה הצליח למצוא צ'לו של משפחה, שהסכימה להשאיל לי את הכלי. הייתי בן שמונה והתקדמתי יפה מאוד ואפילו זכיתי במלגה, אבל כעבור שנה המשפחה רצתה את הכלי בחזרה. הייתי בטראומה כי לא היה לי על מה לנגן. זה היה משבר רציני.

"כשהייתי בן 11 עלה ארצה דוד שלי שהכיר מישהו שהיה כנר בבוקרשט. הם גם מצאו גרוטאה שנראתה כמו כינור, ולי היה סוף סוף כלי. עם הכינור התקבלתי לאקדמיה בתל אביב, שם למדתי אצל אילונה פֶהֶר (מורת הכינור האגדית מחולון שעל תלמידיה נמנו גם פנחס צוקרמן, שלמה מינץ ועוד רבים, י"ש). למדתי כינור וכלי הקשה וסיימתי עם תעודת אמן בשני כלים. במקביל התחלתי ללמוד ניצוח, קודם אצל גארי ברתיני שלימד שנה אחת, ואחרי שהוא עזב - בירושלים אצל מנדי רודן, שניהל מוזיקלית תזמורות בארץ ובחו"ל, לימד ניצוח ושימש כראש האקדמיה למוזיקה בירושלים".

מה קיבלת ממנדי רודן?

"מנדי היה מוזיקאי פנטסטי עם שמיעה מצוינת. הוא ידע איך לשמוע ולתקן כל נגן. כסטודנט לניצוח, הוא היה מורה מעולה בשבילי. את כל הבסיס המעשי כמנצח קבלתי ממנו. הבסיס הזה התרחב כשהגעתי לקליבלנד ושימשתי כמנצח משנה ליד לורין מאזל. איתו למדתי איך לעבוד עם תזמורת גדולה, איך לארגן לעצמך בראש את היצירה, איך לתקשר עם הנגנים ולהעביר להם את הרעיונות שלי. זה כבר היה עולם אחר, שונה מאוד מן התקופה שבה הייתי סטודנט לניצוח באקדמיה". 
 

מנדי רודן, תמונת יחסי ציבור

קונצרט בלתי נשכח
 
אחת התחנות המשותפות שלך ושל מאזל הייתה באילת, כשניהלת יחד איתו תזמורת של מוזיקאים צעירים מכל העולם. התפקיד שלך לא היה רק לנצח.

"אני למעשה בניתי את התזמורת, בחנתי אישית את כל הנגנים".

 זו הייתה פעם ראשונה שלך בתפקיד כזה?

"ממש לא, עשיתי את זה בתזמורת שכבר הייתה לי באטלנטה. אבל באילת הייתי צריך להחליט הכל לבד - מי מנגן ובאיזה תפקיד, לא רק מי יהיה בקבוצת הכינור הראשון או השני אלא גם היכן להושיב כל אחד בתוך הקבוצה, משורת ראש הקבוצה ועד לשורה האחרונה. מעשית הקשבתי לכל נגן חמש דקות, פחות או יותר. אחרי הנגינה הקצרה הייתי צריך להחליט מי ישב באיזה מקום. מאזל לא היה מעורב בתהליך הזה כלל. בסוף אותו פסטיבל הוא הודה לי על העבודה וכל אחד מאיתנו הכין את התכנית שלו עם התזמורת. קונצרט הסיום בירושלים עם 'פולחן האביב' והסימפוניה החמישית של צ'ייקובסקי הוא קונצרט שאיש לא שכח". 
 
אתה צודק, הוא עדיין חי גם בזיכרון שלי.

"נכון שהשקעתי בהם המון עבודה, אבל צריך לזכור שהנגנים כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו ברמה בינלאומית. מה שעשינו בחזרות היה ליטוש ומתן כיוון והתוצאה הייתה פנטסטית". 

לאורך הקריירה שלך ניהלת לא מעט תזמורות, וזה מה שאתה עתיד לעשות כאן בחיפה. אתה אחראי לא רק על התכניות אלא גם על מי יתקבל לתזמורת ולעתים גם מי יצטרך לעזוב את התזמורת. המשחק הזה שבין ניהול מוזיקלי לניהול בני אדם, לצד החלטות על רפרטואר שיש לו השלכות כלכליות - איך מסתדרים עם זה? 

"התשובה לשאלה היא בעיקר ניסיון. ככל שהניסיון גדול יותר המלאכה קלה יותר. בחיפה אני משמש כיועץ מוזיקלי, אעשה מבחנים לנגנים ואדאג למנצחים ולסולנים. באתי לתרום, לנסות להרים אותם ולשנות. לעומת זאת יש דברים שאני לא נוגע בהם, כמו למשל החלטות כלכליות ומסגרות תקציב. אלה החלטות של המנכ"לים ואני פועל במסגרות נתונות". 

יואל לוי, מקור: אתר התזמורת הסימפונית חיפה
 

חצי מיליון דולר, קל 
 
כשהגעת לאטלנטה התזמורת שלך לא הייתה בליגה הראשונה של התזמורות בארה"ב.

"נכון. אבל כבר באמצע שנות ה-90' היא התמקמה בעשירייה הראשונה של התזמורות בארה"ב, בזכות העובדה שגייסתי בין 30 ל-40 אחוזים של נגנים חדשים והשקעתי בהם המון עבודה - בבעלי הניסיון וגם בחסרי הניסיון. כל נגן היה מהקרם דה לה קרם. לא התפשרתי. התוצאה הייתה תזמורת נפלאה, ההקלטות שעשינו שם בשנות ה-90' מתחרות בהקלטות הטובות ביותר עד היום".

אבל בארה"ב תפקיד המנהל הוא שונה, המימון הוא בעיקרו פרטי ומעורב בגיוס כספים.

"נכון. חלק גדול מן התפקיד שלי שם הוא גיוס תורמים, כי מובן מאליו שלגיוס נגנים חדשים בשיעור של יותר משליש יש השלכות כלכליות. בארה"ב ניהול תזמורת הוא לא רק מוזיקה, ישנו גם הצד הכלכלי-חברתי. כמנהל אתה צריך להיות פעיל בקהילה, אתה מוזמן ויוזם אינסוף פגישות כדי לנסות ולשכנע תורמים פוטנציאליים להפוך למממני התזמורת. אבל כאשר המוצר שלך משתפר כולם רוצים חלק בו. ברגע שהחלו הביקורות המצוינות בתקשורת הכל נעשה קל. אתה יושב לארוחת צהרים עם בעל הון ומבקש תמיכה של חצי מיליון דולר, ומקבל בדיוק מה שביקשת". 

אתה מנצח בארצות שונות שבחלקן האוכלוסייה, גם של הנגנים וגם של הקהל, היא הומוגנית, ובאחרות הטרוגנית. עד כמה זה משפיע על הניצוח שלך?

"זה ממש לא חשוב. לא משנה מי יושב מולי: רוסי, הונגרי, קוריאני או אמריקני. המוזיקה היא לעולם אותה מוזיקה ואני מבקש את אותם דברים מן הנגנים, ללא קשר לתרבות שממנה הם באים. עם כולם אני עובד על בניית המשפט המוזיקלי, על אחידות, על ארטיקולציה, על באלאנס, ועל עוד מיליון ואחד דברים". 
 

יואל לוי, צילום: Abosch_Kevin

"אני כמו קוסם, רמת התקשורת שונה לחלוטין"
 
אני זוכר שאתה תמיד מנצח בעל פה ולא לפי פרטיטורה שמונחת לפניך. זה נכון גם ליצירות חדשות?

"זה בהחלט עיקרון אצלי. אני לא חייב לנצח בעל פה, אבל אני מאמין שזה מה שצריך לעשות. את המסורת הזאת, אגב, קיבלתי עוד מן המורים בארץ. אילונה פהר אמרה לי: 'אם אתה בא לשיעור בכינור ולא יודע את היצירה שלך בעל פה, בשבילי אתה לא מוזיקאי. רק כשיש לך את הכל בראש אתה חופשי לעשות מה שאתה רוצה עם היצירה'. מנדי רודן נהג לומר שברגע שאתה המנצח מדפדף, המוזיקה עוברת לך מעל לראש ונוגעת בשיער. כשאתה מנצח על יצירה כמו 'רקוויאם המלחמה' של בריטן או שירֵי גוּרֶה של שנברג ואתה יודע אותה בעל פה, אתה יכול להשפיע על הנגנים, לתקשר איתם באמצעות מבט אחד בעיניים. זה נותן לך חופש פעולה כביר. אתה כמו קוסם, או צייר שלפניו לוח צבעים וצריך ללחוץ כאן או שם ולתת לקהל את מה שאתה רוצה. ברגע שהנגנים איתך בעיניים, רמת התקשורת שונה לחלוטין".

אם כבר נגענו בעניין הזיכרון, האם זיכרון של מוזיקאי שונה מזיכרון של אנשים אחרים? כשאני רואה איך מנצחים או פסנתרנים שולפים מן הזיכרון ללא ספר תווים עשרות ואולי מאות יצירות, אני תוהה אם זו תכונה שמביאים מן הבית או שהיא מתפתחת עם השנים?

"זה דבר שמתפתח, ללא ספק. אני זוכר שמאזל, שהיה לו זיכרון פנומנלי, אמר לי באחת הפגישות הראשונות שלנו בארץ, לפני שהצטרפתי אליו בקליבלנד, שאם אתה מסוגל לעבור בראש על יצירה מורכבת של ריכרד שטראוס למשל מן התיבה הראשונה ועד לאחרונה - אתה אכן מכיר את היצירה. החופש הזה הוא עולם אחר. גיליתי את העוצמה הזאת כשטסתי פעם מקליבלנד ללוס אנג'לס, טיסה של ארבע שעות. היצירה המתוכננת שם היתה 'קונצ'רטו לתזמורת' של ברטוק, והייתי מוכן למקרה שאצטרך להחליף את מאזל כמנצח. באותה טיסה תרגלתי את הזיכרון, קראתי את הפרטיטורה, ושבתי וקראתי אותה ללא התווים מן הזיכרון בלבד. כשנחתנו בלוס אנג'לס ידעתי את היצירה בעל פה. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני מסוגל ללמוד יצירות שלמות בעל פה. כמובן שעדיין צריך לעבוד, לנתח, לסמן. ברגע שכל זה איתך זה מצוין".

בוא נסכם את התכונות או היכולות שמנצח צריך לשלוט בהן.

"מנצח חייב להיות מוזיקאי, לתת השראה לנגנים שלו. כמובן שהוא צריך להיות בעל שמיעה, ולתקשר דרך העיניים עם הנגנים. שליטה ברפרטואר היא חובה ובהרבה מקרים, גם במהלך החזרות, המנצח צריך להיות פסיכולוג. מעבר לתכונות ישנו העניין התהליכי - הבניה של החזרות לקראת נקודת הסיום שהיא הקונצרט - איך להגיע לתוצאה המיטבית. לפעמים קורה שאתה בא לחזרה שנייה או שלישית, ובינתיים חשבת על היצירה מחדש ושינית את כל מה שאמרת ורצית יום קודם. זה יכול לקרות. אני חושב שתהליך הגילוי הוא מאוד חשוב, אני כל הזמן מחפש דברים חדשים. בכל פעם מגלה כיצד הצלילים מדברים בינם לבין עצמם ואיך הם מדברים אלי. אני מנסה להבין את השפה שלהם וזה מעניק לי נקודות מבט חדשות על היצירה".
 
"שומר על עצמי, מתאמן הרבה"
 
בייחוד השנה, רוב המוזיקה ששמענו הייתה משודרת ולא מול קהל מאזינים. מה זה עושה לתזמורת או למנצח?

"מאוד קשה, אבל זה זמני ויותר טוב מעולם ללא מוזיקה. השידורים היו אמצעי לשמירה על השפיות. בסופו של דבר נגנים ותזמורת זקוקים לאנרגיה של הקהל. לזה אין תחליף".

בעידן הריחוק החברתי, יש סיכוי שנראה פחות סימפוניות של מאהלר או ברוקנר וריכרד שטראוס על הבמה, כי הן דורשות יותר ממאה נגנים כל אחת.

"אנחנו נתגבר על זה. אין לי ספק. כבר עכשיו אנחנו רואים את התוצאות המדהימות של החיסונים, וכל יום המצב נראה יותר טוב. אני מאמין שהחל מן העונה הבאה בהרבה מקומות בעולם יתחילו לחזור לשגרה, ולבצע יצירות שדורשות משתתפים רבים. אני חושב גם שהחיסונים נגד הקורונה יהיו כמו חיסון נגד שפעת, נחוסן פעם בשנה".

שאלתי פעם מנצח על התעמלות, והוא ענה שהוא מפעיל את הידיים כל ערב וזה מספיק. איך זה אצלך?   

"אני עושה המון התעמלות. הולך המון, הרבה קילומטרים, עושה תרגילים על הליכון, עוסק בחתירה. לנצח על הבמה זה לא מספיק".  

מה עם דיאטה?

"אני מנסה לשמור על משקל יציב ויש לי משטר משלי. אבל מדי פעם אני מזייף, כשאיש אינו רואה, או כשאני מוזמן לארוחות. נראה לי שהסוד הוא שאחרי שהגזמתָ אתה מתקן את המצב ביום המחרת. אם תשמור על עצמך ככה, אתה תהיה בסדר". 
 
כוחו של גורל
 
אתה עוד מנגן?

"מעט מאוד. הכלי שלי הוא הכינור ודווקא כעת, בתקופת הקורונה, החלטתי שאני רוצה לנגן את 'אור הירח' של דביסי על פסנתר, ואני לא מנגן פסנתר. למי שאינו פסנתרן זו בהחלט לא יצירה קלה, אבל עבדתי עליה והיה תענוג. כל כך נהניתי".

אז הקורונה עשתה לך טוב בסך הכל?

"בשנה האחרונה כמעט שלא ניצחתי, חוץ מפעם אחת באיטליה ופעם אחת בקוריאה. באטלנטה ניצחתי על הקונצרט האחרון לפני הסגר, בדיוק לפני שנה  ב-11 במרץ 2020. זה היה קונצרט חגיגי לציון יום הולדת ה-75 של התזמורת שהייתה בעבר התזמורת שלי. הסולן שלי היה אמור להיות יצחק פרלמן אבל הוא כבר חשש להגיע ואז טלפנתי לפנחס צוקרמן ובקשתי ממנו לבוא. הוא בא לאטלנטה עוד באותו ערב, למחרת התייצב לחזרה קצרה ובערב כבר ניגן את הקונצ'רטו לכינור של בּרוּך".

ועם איזה יצירות בנוסף לקונצ'רטו "סָגַרתָ את אמריקה"?    

"שתי היצירות האחרות באותה תכנית חגיגית שסגרה את עולם הקונצרטים בארה"ב היו הפתיחה לאופרה 'כוחו של גורל' של ורדי והסימפוניה הראשונה של מאהלר. הבחירה לא הייתה מקרית. אלה היו אותן שתי היצירות שעליהן ניצחתי כשהתמניתי למנהל המוזיקלי של התזמורת שנים רבות קודם".
 
 
 

 קונצרטים קרובים בתזמורת הסימפונית חיפה בניצוחו של יואל לוי: שישי, 19 במרץ 2021 בשעה 11:00. קלאסי בשישי קונצרט 1, ראשון-שני, 21, 22 במרץ בשעה 20:00. הסדרה הגדולה קונצרט 1. כל הקונצרטים יתקיימו תחת כללי התו הירוק, באודיטוריום חיפה, שד' הנשיא 140 מרכז הכרמל חיפה.לפרטים והזמנות: 9300*