אני מודה שאני לא לגמרי יודעת מהי המהות השומרונית אבל משהו מהפנט, קסום כמעט, נקשר אצלי בראש בהקשר של העדה הקטנטנה ועתיקת הימים הזו שמצליחה לשמור על המסורות שלה בצורה קפדנית לאורך כל כך הרבה שנים. אצלי בראש הם נתפסו תמיד כסוג של איימיש משלנו, מין סיפור של הגביע הקדוש או התיבה האבודה תוצרת ישראל.

סופי צדקה, אחת הנציגות הבולטות של העדה - ובעיקר שחקנית בעבור רובנו - מצליחה להעביר במוזיקה שהיא עושה את אותה איכות מסתורית ומהפנטת ומציגה מוזיקה נסערת ומסעירה שמישהו לוחש מילות ומקצבי קסם בין צליליה. ביום שישי, ה-14 במאי, יופיעו צדקה והבלאדים בתיאטרון מחול ענבל.
 
"השומרונים לא מאמינים בירושלים"
 
"לא היית רחוקה בהשוואה לאיימיש, כי בעצם השומרונים שימרו את התורה ככתבה", היא אומרת. "הרי בני ישראל קיבלו את התורה על הר סיני ונכנסו איתה לארץ. בשנה ה-13 של בני ישראל בכנען היה כהן בשם אבישוע, בנו של פנחס הכהן, שהיה בנו של אלעזר הכהן. אלעזר הוא בנו של אהרון הכהן. כך שאבישוע הוא הדור הרביעי של אהרון הכהן. אבישוע ערך את התורה והשומרונים טוענים שהספר הזה, שערך אבישוע בן פנחס וכתוב בכתב העתיק שלו, הוא הספר שנמצא אצלם בכספת בבית הכנסת. גם ישעיהו לייבוביץ' טען שזה הכתב העתיק שדיברו בו בני ישראל לפני היציאה לגלות, וכתב באחד מספריו: 'אתם רוצים לראות כתב עתיק שדיברו בו לפני היציאה לגלות – תלכו לשומרונים'".


כתב שומרוני עתיק, צילום: סופי צדקה


אז מהו בעצם מקור אותו פירוד בין השומרונים לשאר ישראל?

"השומרונים הם חלק מעם ישראל. כשבני ישראל יצאו ממצרים הם יצאו כעם אחד. הם בנו את המשכן במדבר, וכשהם נכנסו לכנען הם שיכנו אותו בבית אל שבשומרון ושם היה המרכז הרוחני של עם ישראל במשך 400 שנה. דוד המלך הוא בן שבט יהודה, וכשהוא הומלך על ישראל הוא העביר את המרכז הרוחני מהרי השומרון להרי יהודה. שם בנה שלמה המלך את בית המקדש. חלק מהעם התמרמר על זה. זה כמו שאני אהיה ראש הממשלה ואחליט שבגלל שאני ראש הממשלה אני מעבירה את הכותל המערבי לתל אביב. מה את חושבת שיקרה? אז זה בערך אותו הדבר.

"השומרונים לא מאמינים בירושלים. זה אחד מעיקרי האמונה השומרונית. אם בחתונה יהודית אומרים 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי', אצל השומרונים אומרים מתחת לחופה 'ובית אל כל ימי חיינו'. על המשפט הזה עברתי שנתיים גיור, והכי מצחיק בכל העניין הזה שבגלל שבאתי מבית שומרוני אני יודעת את התורה על בוריה." 

בין חולון להר גריזים
 
המופע של צדקה והבלאדים נוגע בשלוש התרבויות שעליהן היא גדלה: השומרונית, העברית והערבית. זה כמעט ערבי - אבל אחר, כמעט עברי - אבל אחר. משהו אחר מסתובב שם בין הצלילים והמקצבים, ומהפנט, כאמור, את האוזן, וזהו כנראה אותו תבלין שומרוני מסתורי שכל כך מעט מאתנו מכירים.

"המופע הזה מבוסס על שלוש התרבויות שגדלתי עליהן: עברית מודרנית, ערבית, ועברית עתיקה של תפילות שומרוניות עתיקות בנות 3500 שנה שנשמרו במשפחה שלי מדור לדור", מספרת צדקה. "השומרונים חיים בשני מרכזים - המרכז הראשון הוא על הר גריזים, שזה 900 מטר מעל העיר שכם, והשני בחולון. אני, כילדה, התניידתי בין שני המרכזים האלה, אז גדלתי גם על השפה העברית, גם על הערבית, וגם על הכתבים של ספרי הקודש שהיו בעברית עתיקה.

"ההורים שלי שמעו המון מוזיקה ערבית, אמא מאוד אהבה את פריד אל אטרש, אבא את עבד אל ואהב, ותמיד היה ביניהם ויכוח, מי מהשניים זמר יותר טוב. אז אני כילדה גדלתי על המוזיקה הזאת ומאוד אוהבת אותה. כבר לפני כעשר שנים לקחתי את הלחנים המיוחדים של הזמרים האלה, שבאים כולם ממקאמים, כתבתי עליהם מילים שלי בעברית והוצאתי EP עם השירים האלה". 
 

סופי צדקה והבלאדים, צילום: סיגל דלומי

"רציתי לבחור את חיי"
 
מה מאפיין את המוזיקה השומרונית?

"המוזיקה השומרונית היא מוזיקה שלא מלווה בכלי נגינה. זה אקפלה, וזה סלסולים, ולכן אין בה ממש אחידות קצבית ואת לא באמת יכולה לנגן את זה. בחלק קטן מהמופע אני ממחישה את המוזיקה הזו כפי שהיא במקור, אבל חלק אחר מהשירים השומרונים  הבאנו לאוזן היותר מודרנית, כי אי אפשר לשבת שעה ולעשות תפילות. שמרנו על הצביון שלהם ואנחנו מנגנים אותם בכלים עתיקים שאין להם סריגים, כמו קאנון ועוּד, אבל עשינו להם הרמוניה ומקצבים. לצדם יהיו במופע שירים בערבית קלאסית מהמאה ה-20 כמו פריד אל אטרש ועבד אל ואהב שהזכרתי קודם, ותפילות עבריות, פיוטים.

"החיבור הזה עובד לי נכון כי אני עברתי מבית כנסת שומרוני לבית כנסת יהודי, ומה שמטורף זה שכשנכנסתי לבית כנסת יהודי שמעתי פתאום לחנים של עבד אל ואהב וכמעט התעלפתי. מסתבר שרוב התפילות היהודיות, רוב הפיוטים, לקוחים מלחנים של פריד ושל עבד אל ואהב. כל מיני שירים שהכרתי מהילדות היו פתאום בבית הכנסת היהודי".

המקום שאת נותנת למוזיקה השומרונית הוא חלק מתהליך של חזרה שלך לחיק מקום שבעצם עזבת כשהחלטת להתגייר?

"באיזשהו אופן זו הדרך שלי לשמר משהו שקיבלתי מאבא שלי, כי כשעזבתי את הבית אבא אמר לי, 'מה את עושה? את משאירה אחרייך שדה חרוך!' אבל אני רציתי לבחור את חיי, והמקום הזה שבו אני מציגה גם את העברית המודרנית, גם את הערבית וגם את העברית העתיקה, זה בעצם לתת לעצמי את השורש הזה בחזרה. הרי הדברים שאנחנו מביאים מהבית הם הדברים הכי מדויקים שיש בנו". 
 

סופי צדקה, צילום: סלי בן ארי

"זה לא אומץ, זו הישרדות"
 
אני משערת שכשהחלטת להתגייר ולעזוב יצרת חתיכת טלטול במשפחה

"זה היה לא קל כשהתגיירתי. השומרונים שומרים על הייחודיות שלהם, החוויה של לשמור על הדת ועל המסורת כל כך חזקה ומושרשת, ועובדה שזה מצליח: 800 איש בקהילה, והם עדיין קיימים.

"מבחינת אבא שלי אבות אבותינו ציירו לנו מפת דרכים שהיא התורה, ומי שלא מכיר אותה – לא בהכרח ממקום דתי – אבל מי שלא מכיר אותה, אין לו מפת דרכים. הוא הולך באפילה מבחינת אבא שלי. כשיצאתי מהעדה אבא שלי תמיד אמר: 'את צריכה לחשוב גם על כולם, לא רק על עצמך', אבל כבחורה צעירה לא יכולתי. את לא חושבת באותו רגע על קהילה שאת צריכה לשמור על המורשת שלה".

צריך להיות אדם מאוד אמיץ כדי לעשות מה שעשית

"אני קוראת לזה הישרדות, לא אומץ. אני לא חושבת שהייתי אמיצה אלא פשוט שרדתי את היום. אומץ זה משהו שעושים עם הרבה מחשבה, ואני כל יום עברתי במחשבה של 'עוד יום עבר', 'עוד יום עבר'. היום, בתהליך הזה של החזרה לאותו שורש שדיברנו עליה קודם, זה שינה פתאום את המקום שממנו אני מספרת את הסיפור. זה כבר לא משהו שאני מספרת מהמקום שיצאתי ממנו, שהיו בו אנרגיות קשות, אלא ממקום יותר מכיל ויותר כיפי".