לא פחות מעשרה אירועים מוזיקליים מגוונים מהווים את פסטיבל מוזיקה פלוס+ מבית היוצר של עמותת פליציה בלומנטל. האירועים הכוללים יצירה מקורית מקומית ויצירות בביצוע בכורה לצד מוזיקה מתקופת הבארוק, הרומנטיקה ושירי סשה ארגוב, לצד ריקודי סולו קצרים בניהולה האמנותי של נעמי פרלוב, יתקיימו השנה לראשונה במרכז סוזן דלל בתל אביב ולא במרכז העמותה, שתעקור את משכנה בתחילת אוגוסט מרחוב ביאליק 26 לכתובתה החדשה ברחוב שוקן 2.
 
"המרכז החדש יכלול אולם קונצרטים, חדרי חזרות ומשרדים", מספרת אביגיל ארנהיים, מנהלת המרכז ושלושת הפסטיבלים שהוא מפיק מדי שנה. "העבודה מתנהלת במקביל לשימור הקיים, ניהול הפסטיבל הנוכחי וההכנות לקראת המעבר לכתובת החדשה והפעלתה".      
  

אביגיל ארנהיים, צילום: מירי שמיר
 
"הייתה בריחה מטורפת מהארץ"
 
ארנהיים, בת קיבוץ רוחמה, היא נגנית קלרינט בהכשרתה, שהחלה את מסעה המוזיקלי כתלמידתו של המוזיקאי אנדרֶה ספֺירֵיאָה. "הוא היה איש מקסים ויצירתי שהגיע מתל אביב לאזור הקיבוץ ולימד את כל כלי הנגינה - סקסופון, חצוצרה, וגם תיאוריה והלחנה. ניגנתי בהרכבים שהוא יצר מתוך נגנים מקיבוצי הסביבה".
 
וככה התפתחת מוזיקלית?
 
"בשלב מסוים הרגשתי שזה כבר לא מספיק, כי אנדרה לא הכיר כל כך את הקלרינט. בקיבוץ שלי היה נגן מאד מוכשר בשם מוטי מירון ולמדתי אצלו, ואחר כך אצל אלי חפץ, שלימים נעשה לקלרניתן ראשי בתזמורת הקאמרית הישראלית ובמסגרות נוספות, וגר אז בקיבוץ מגן. אלי כבר הציג לי את האפשרויות השונות שעומדות לפני מוזיקאי צעיר - מלגות שרת של קרן התרבות אמריקה-ישראל, בחינת בגרות במוזיקה, ובעיקר הקורס למוזיקה קאמרית של רמי שבלוב בשדה בוקר (מסגרת מוסיקלית שבה לקחו חלק מי שעתידים להיות מטובי המוזיקאים בישראל, י"ש). בבת אחת התחברתי לסצנה של המוזיקה הקאמרית. 
 
"היו גם הקונצרטים באולם ויקס במכון ויצמן ברחובות, שנמשכו שש-שבע שעות. זה היה מתיש אבל מדהים באותה מידה. כשהתגייסתי עברתי ללמוד אצל עלי אבן, אז קלרניתן ראשי בתזמורת הפילהרמונית וכיום אחד המורים הנחשבים והמבוקשים בארה"ב".     
 
היית בתזמורת צה"ל?
 
"אפילו לא ניסיתי. התחלתי את השירות הצבאי שלי, ואז מישהו אמר לי שבסינפונייטה הישראלית מחפשים נגן קלרינט שני. עשיתי אודישן אצל המנצח מנדי רודן שקיבל אותי. אחר כך המשכתי לנגן בהצגה 'סוחרי הגומי' בתיאטרון הקאמרי של חנוך לוין, למוזיקה של המלחינה שוש רייזמן. זו הייתה זכות גדולה. הופעתי ערב ערב עם זהרירה חריפאי, עם אלברט כהן, חנוך לוין הגיע המון וגם אריק איינשטיין כי אשתו סימה הייתה מנהלת ההצגה. בהפקה הכרתי את מישה בלכרוביץ' שחיבר מוזיקה להרבה הצגות ואת תובל פטר, נגן האקורדיון האגדי של 'התרנגולים'. 

"בשנת 79' הסתיימו ההופעות והחלטתי שאני לא ממשיכה מכאן לאקדמיה למוזיקה בתל אביב אלא נוסעת לארה"ב להמשך לימודים. ניסיתי לקבל ויזה ונדחיתי שלוש פעמים, זה היה בדיוק כשממשלת ארה"ב קיבלה  הוראה מממשלת ישראל לא לתת לישראלים להגיע כי הייתה בריחה מטורפת מהארץ. הבנתי שהאקדמיה בתל אביב כתובה לי בקלפים". 


אנסמבל פניקס, צילום: יואל לוי

"יוסי היה הכי חשוב"
 
באקדמיה, כתלמידתו של הקלרניתן הראשי בפילהרמונית ריצ'רד לסר, פוגשת אביגיל את מי שעתיד להיות בעלה, החלילן יוסי ארנהיים. "יוסי כבר היה בשלב של לימודים גבוהים, מוזמן להיות חלילן מחליף בפילהרמונית, והתקבל כתלמיד לתואר שני בבית הספר למוזיקה במינכן. 
 
"הייתי בשנה שנייה באקדמיה בתל אביב וקרו לי דברים מרתקים. הוזמנתי לנגן יצירות של המלחינים הישראלים חיה צ'רנובין ורון קולטון בקונצרט גדול, וזה פתח לי כיוון שממשיך עד היום - החיבור למלחינים שיוצרים מוזיקה כאן ועכשיו. חוץ מזה הייתי מתוכננת לנגן בסימפוניה הקונצרטנטית של מוצרט עם תזמורת האקדמיה והמנצח שלום רונלי ריקליס, התנה את השתתפותי בקונצרט בכך שאשאר ללמוד בשנה השלישית. אבל יוסי היה יותר חשוב, אז ויתרתי".  
 
איך היה בגרמניה? 
 
"התקבלתי ללימודים אצל גֶרד שטַארקֶה שהתגלה כמלאך מושיע. בינתיים יוסי התקבל לפילהרמונית הישראלית. בשנת 1983 חזרנו עם התינוקת לארץ והתחלנו לבנות כאן חיים". 
  


אנסמבל מצו, צילום: יואל לוי
 
עם ליאונרד ברנשטיין בקונצרט היסטורי
 
בארץ ניגנה ארנהיים עם כל התזמורות הישראליות, והתחברה שוב למפגש שהבעיר בה את הלהט היצירתי - עבודה עם מלחינים חדשים. יחד עם נגן הבסון זיו בן ונגנים נוספים הקימה את קבוצת עם הרעיון להקים קבוצת נגנים שתעסוק בעיקר במוסיקה חדישה. כך הקמנו את קבוצת מוזיקה נובה, אותה ניהלה עד 1994.
 
"מאחר שלא הייתה לי עבודת נגינה קבועה, התחלתי ללמוד לנגן על בס-קלרינט. בארץ לא היו אז בארץ הרבה נגנים כאלה. ואז קיבלתי טלפון מהפילהרמונית שנזקקה לנגן קלרינט שיודע לנגן גם סקסופון לסיור ביפן, ארה"ב וגרמניה עם ליאונרד ברנשטיין וקטעים מ'סיפור הפרברים'. תוך שלושה חודשים למדתי סקסופון אצל אלברט פיאמנטה והצטרפתי לסיור.
 
"זה היה אחד מאותם רגעים שאתה חש שאתה באירוע שייכנס להיסטוריה, ואכן כשברנשטיין ניצח על הפילהרמונית הישראלית בסימפוניה התשיעית של מאהלר הוא עשה היסטוריה, בסן פרנסיסקו, בניו יורק וגם כאן בתל אביב". הקונצרט הבלתי נשכח בתל אביב אכן הביא אנשים לידי דמעות של התרגשות, והפך לנקודה מוזיקלית היסטורית חשובה. 

שם טוב לוי, צילום: ז'ראר אלון

  
לחזק את המוזיקה החדישה 
 
לאורך השנים המשכת לנגן גם בסקסופון?
 
"ניגנתי באותן שתיים וחצי יצירות קלאסיות שיש בהן תפקיד לסקסופון, ולא אגיד שניגנתי מצוין, אבל זה היה הרבה יותר טוב ממה שהיה מקובל בפילהרמונית קודם ולכן זה הצליח. מי שניגן סקסופון קודם לכן היה ויולן שידע לנגן בכלי, אבל זה לא היה הכלי שלו. מה שקרה בינתיים הוא שבכל יצירה שיש בה תפקיד לכלי בקשו ממני לנגן. זה עורר זעם בקרב נגני סקסופון מוכרים וידועים. הם היו רגילים שפונים אליהם ופתאום הילדה לוקחת להם את החלטורות. הבנתי את הכעס אבל לא יכולתי לסרב.
 
"בשלב מסוים הפילהרמונית עשתה אודישן לתפקיד קלרינט שני ולא זכיתי בו. זה היה משבר ענק, אז הצטרפתי לתזמורת הסימפונית תל אביב, שפעלה במשך שלוש שנים בניצוחו של איתי טלגם. שם הכרתי לראשונה את אנט סלין ז"ל".
 
בתה של פליציה בלומנטל
 
"כן. ובנקודה הזאת שיניתי כיוון. אמרתי לעצמי, אני כבר מנהלת את 'מוזיקה נובה', מלמדת ומגדלת שלושה ילדים. החלטתי להפסיק להופיע ולעבור לעבודה במשרד. בדיוק נודע לי שרות רוזובסקי, מנהלת הקונצרטים במוזיאון תל אביב, פורשת, הגשתי מועמדות והתקבלתי. ככה גיליתי עולם אחר שבעצם אני נמצאת בו עד היום. עולם שאפשר רק לגדול בו".
 
איך זה התחבר עם פסטיבל פליציה בלומנטל?
 
"זה היה תהליך. במוזיאון יזמתי את הביאנלה למוזיקה חדישה. החלטתי להכניס - לצד הקונצרטים הקאמריים שנמצאים בלוח העבודה של המוזיאון מאז הווסדו ועד היום – גם מוזיקה חדישה. האירועים האלה הצליחו מאוד בחמש השנים הראשונות, אבל  בתחילת שנות האלפיים התחילו לחצים שלא הצלחתי לעמוד בהם, ועזבתי את המוזיאון. ניסיתי להמשיך ולארגן פסטיבל גדול למוזיקה חדישה, וראיתי שזה לא עובד. היום נראה לי שדווקא המסגרות הקטנות של מוזיקה חדישה הן טובות בהרבה". 
 

אנסמבל קול נשי, צילום: יואל לוי


 
"אנט שפעה רעיונות"
  
ב-25 השנים האחרונות הפסטיבל העיקרי שאת עסוקה בו הוא פליציה בלומנטל?
 
"לא רק, אבל הוא תופס נפח גדול. בשנת 1998 הוקמה עמותת פליציה בלומנטל ושנה לאחר מכן הפסטיבל הראשון. בכל המסגרות שבהן עבדתי, כולל פליציה בלומנטל, תמיד יש שותפים לעבודה ורוב ההחלטות מתקבלות על ידי צוות. שמעון מזרחי, שמנהל את העמותה, הוא שותף קבוע ויש אנשים נוספים. זה היה דרוש מן ההתחלה כי אנט סלין, בתה של פליציה, הייתה תמיד מעיין נובע של רעיונות שאיתם צריך להתמודד".
 
לפסטיבל יש תמיד נושא מרכזי?
 
"בשנים הראשונות ניסינו להתמקד. שיווקית זה עוזר שיש לך נושא ואתה מצמצם את האפשרויות. אבל במשך השנים ראינו שאנחנו לא עומדים מאחורי ההצהרה. למשל כשהפסטיבל התמקד בסנט פטרבורג הוא היה פסטיבל מצוין, אבל האירוע שמכר את רוב הכרטיסים היה סרט, ולא לכך התכוונו. פסטיבל אחר שהיה מוצלח התמקד במוזיקה ספרדית והיה דחף להמשיך בכיוון, אבל אז תוך חיפוש אחרי נושא היה ברור לנו שיש מעט נושאים שיוכלו לשמור  שהפסטיבל יהיה גם מדויק וגם ורסטילי. הגענו למסקנה שאנחנו מסוגלים לעמוד בעצמנו בזכות ההרכבים, והם הפכו למרכז העניין". 



שלישיית עתר, טניה בלצר, נור דרוויש, סנ-סאנס, מקור: אתר מרכז פליציה בלומנטל
 
 
"העירייה הזניחה אותנו" 
 
 
מתי ואיך הגעתם למסקנה להתמקד במוזיקאים ולא ברעיון מוביל?
 
"הפסטיבל שייפתח השבוע במרכז סוזן דלל קשור למהפכה שקרתה בארגון בשנת 2009. תוך כדי שהרצנו את האירועים במרכז פליציה בלומנטל למוזיקה הכרנו יותר ויותר הרכבים קאמריים שאין להם אבא ואימא, שיש להם זכות קיום אמנותית אבל הסיכוי שלהם לשרוד קלוש. באותו זמן גם במשרד התרבות עלו על העניין הזה שחייבים לעזור גם לגופים הקטנים, ונענינו לבקשה שלהם להקים את 'ארגון גג למוזיקאים עצמאיים'. ההתארגנות החדשה יצרה לנו עוד עבודה ועוד טיפול אדמיניסטרטיבי, שונה ממה שהכרנו עד אז. יחד עם זה העבודה עזרה בקונצרטים של פליציה בלומנטל - פתאום הכרנו עוד ועוד מוזיקאים שיכולים להופיע בפליציה".
 
איך הארגון מתפקד?    
 
"הארגון מתוקצב מטעם משרד התרבות, יש לו תקציב מצומצם אבל מה שחשוב הוא שהמיזם עונה לתקנון העמותה שמדבר מפורשות על  טיפול במוזיקה בארץ. פתאום כל כך הרבה הרכבים רצו להופיע במרכז בביאליק. הם רצו להיות בקשר איתנו ואנחנו רצינו להיות בקשר איתם. התחיל מערך שיווק מטורף לכל הכיוונים כאשר בשנת 2015 היו לנו כבר 254 אירועים, 1200 מנויים ו-16 אלף איש בקהל. עבדו אצלנו שני אנשים טכניים שטיפלו בשני קונצרטים ביום. ההצלחה הזאת נקטעה בשנת 2016 כאשר העירייה סגרה את המקום בכלל בעיות של כיבוי אש".  
 
העירייה לא הצליחה לפתור את זה?
 
"היא לא רצתה. עכשיו, כשיצאנו מביאליק, פתאום הם רוצים לפתור את הבעיה".
 
 
 
עוד חוזר הניגון 
 
מה לגבי תכנית הפסטיבל השנה?
 
"למעשה זה לא פסטיבל אלא המסגרת של קונצרטים פלוס+. ברגע שסגרו את ביאליק נשארנו בלי מקום לכל ההרכבים שלנו והתחלנו לחפש מקום. התחלנו עם אולם צוקר בהיכל התרבות, שאותו שכרנו לעונה וחצי, אבל גילינו שהמקום גדול עלינו, והעלויות לא מצדיקות את מה שאנחנו מייצרים. אז נסינו את סוזן דלל, את מתחם ירון ירושלמי. השבוע נופיע באולם ירון ירושלמי, בסטודיו אורה ובסטודיו זהבה. יתקיימו עשרה קונצרטים של ההרכבים שלנו בסוף שבוע הקרוב, מיום חמישי ועד מוצאי שבת".
 
מתי חוזר פסטיבל פליציה בלומנטל?  
 
"בתחילת אוגוסט. הפסטיבל יהיה השלמה של מרץ 2020 ומרץ 2021 - אירועים שהתבטלו בגלל הקורונה. יגיעו פסנתרן וצ'מבלן מאנגליה וגם שישה זמרים מגרמניה למיזם ביחד עם תזמורת בארוקדה.
 
"עוד מתוכננים אירוע גדול ליצירה של סטיב רייך ואופרה של חנה אג'יאשווילי שהיתה אמורה לקרות במרץ 2020. באוגוסט כאמור נפתח בשוקן 2 את הסטודיו שייקרא 'אנט'. התפעול יתחיל רק אחרי החגים, ועד אז יהיה לנו זמן לשוב לדבר".

קונצרטים פלוס, 22-20 במאי 2021, מרכז סוזן דלל, תל אביב.  מחירים 80-60 ₪.

 להזמנת כרטיסים