המוזיקאי רוני איש-רן מארח פייטנים וזמרים מהשורה הראשונה בסדרה הייחודית "אעירה שחר" - ארבעה ימים ושבעה מופעים המוקדשים לפיוטי שירת הבקשות. ריאיון
מנהג מוזיקלי ורוחני
דמיינו לעצמכם ליל שבת ירושלמי וקר. השעה שלוש לפנות בוקר ומאות אנשים, חלקם דתיים וחלקם לא, עושים את דרכם ביחד ברחובות הקרים לכיוון בית הכנסת עדס שבשכונת נחלאות, ולבית הכנסת מוסאייף שבשכונת הבוכרים. הם נכנסים לבית הכנסת ומתחילים לשיר יחד, משלוש לפנות בוקר ועד שבע בבוקר, אז נכנסת תפילת שחרית. כך הם שרים במשך ארבע שעות, בכל שבוע מחדש, עד סוף החורף, וממשיכים עד היום הזה - מנהג מוזיקלי ורוחני שנמשך מאות שנים, ומוכר רק להם.
עכשיו יש גם למי שלא מכיר את המנהג מבפנים הזדמנות ליהנות ממה שקרוי "שירת הבקשות", בארבעה ימים ושבעה מופעים של הסדרה "אעירה שחר" המוקדשים לפיוטי "שירת הבקשות". פרט למופע הפתיחה ומופע הסיום שיעלו בזאפה, יתקיימו המופעים כולם בבית הקונפדרציה בירושלים בניהולו של אפי בניה, שנותן את החסות לאירוע הייחודי הזה.
את השיא תוכלו לחוות בערב האחרון של הסדרה, שם יתקיים על בימת הזאפה הדבר הקרוב ביותר לדבר האמיתי, למרות שלדברי עורך הסדרה רוני איש-רן, "אם אתה לא נרטב בדרך מהגשם אתה לא חווה את זה עד הסוף".
אפי בניה, צילום: עמרי בראל
הדרבי הקדוש
"זה מסע מוזיקלי מטריף", אומר איש-רן, חוקר ומוזיקאי העוסק בפיוטים, בשימורם ובהנחלתם לדור הבא. "זו מוזיקה משובחת וזה מנהג משובח. שירת הבקשות הוא נוהג שהתפתח כנראה במאה ה-16 בצפת, בחוג המקובלים, תלמידי האר"י ז"ל. המנהג הוא לקום בלילות שבת אחרי חצות, בשתיים-שלוש לפנות בוקר, ולשורר שירים עד עלות השחר. המאפיין הכי ברור של זה זו השירה לפנות בוקר, והיום זה מנהג שקורה בעונת החורף, בין סוכות לפסח".
איך זה מתנהל?
"שירת הבקשות מתקיימת בשתי קבוצות. בית הכנסת מתחלק לשתי קבוצות, לכל קבוצה יש את הפייטנים המובילים שלה ואת הפייטן הראשי, והשירה נודדת מצד לצד. קבוצה שרה בית, והקבוצה שממול שרה את הבית הבא, וכך במשך ארבע שעות, משלוש לפנות בוקר עד שבע בבוקר".
ספר לי על אירוע מיוחד שאתה זוכר כילד מהמסורת הזו
"בילדותי היה נוהג שקראנו לו 'הדרבי הקדוש' שהיה אירוע מיוחד שקורה פעמיים בכל שנה ובו שכונה אחת מתארחת אצל השכונה השנייה. 'בקשות' היו גם בשכונת נחלאות שבה גדלתי וגם בשכונת הבוכרים בירושלים. בשבת חנוכה אנחנו היינו קמים והולכים לבוכרים, ובית הכנסת מתחלק לשתי קבוצות, הבוכרים בצד אחד ואנחנו, האורחים, בצד שני. בשבת באזור ט"ו בשבט הם היו באים אלינו.
"צריך להבין, האנשים שבאים ל'בקשות' הם לא כולם דתיים. הם יכולים לסיים בילוי ליל שבת באיזה מועדון ולהגיע בשלוש לפנות בוקר ל'בקשות', ואז היה את בית"ר ירושלים וימק"א והדרבי מול הפועל, ודוד שלי, שהיה הרב של שכונת נחלאות ושל בית הכנסת, עמד וקם איזה שבת ואמר, 'ברוכים הבאים לדרבי הקדוש'. הוא שאל את המושג מהכדורגל, כמובן. אז מאז, כשהולכים להתארח בבית כנסת אחד אצל השני קוראים לזה 'הדרבי הקדוש'".
איזה מוזיקה שרים?
"מוזיקלית זה עולם של מקאמים שמלא באלתורים של אנשים שלא למדו מוזיקה יום אחד בחייהם, וזה מחזיק מעמד לאורך מאות שנים. בגלל המקום הנרחב לאלמנט של האלתור, אין שבת שנשמעת כמו זו שלפניה או זו שאחריה. זה מין בית ספר למוזיקה – אבל חי. כילד, זו הייתה הדרך ללמוד לשיר. לא היה 'אקס פקטור' או 'כוכב נולד'. אז היית קם בשלוש לפנות בוקר, ומקווה שיתנו לך סולו. לי היה בן דוד בגיל שלי שהיה יותר בוטח ממני ושר יותר סולואים, כי אבא שלי לא היה קם ל'בקשות'. הייתי צריך לישון אצל הדודים כדי ללכת ל'בקשות' וכשהילדים שרים, בדרך כלל האבא הוא זה שמסמן בשקט לפייטן הראשי, 'תן לילד סולו'".
ואתה שם בלי האבא, אז אתה כאילו קצת בנחיתות במעמד הסולואים
"הרגשתי קצת פחות בוטח. היו נותנים לי בעיקר לשיר עם בן הדוד שלי. גרנו אז חמולה שלמה של 60 בני דודים בכמה רחובות בשכונה. אבל כשהתבגרתי כבר הלכתי על דעת עצמי, ומאז התפתחתי."
בין מרוקו, חלב, עירק וטורקיה
איך אתה מתרגם את המנהג היפה הזה לסדרה?
"הסדרה מנסה לפרוש תמונה רחבה של התופעה או המנהג הזה של 'שירת הבקשות', ומתרכזת בארבע קהילות: המסורת של הקהילה החלבית, שהיום קוראים לה הירושלמית, המסורת המרוקאית שחיה עד היום בערים שבהן יש ריכוזים של יוצאי מרוקו, אז גם שם יש 'בקשות' כל שבת אבל עם שירים אחרים, מנגינות אחרות, תורה מוזיקלית אחרת – זה אנדלוסי וזה ערבי, המסורת של העירקים, 'בבל' אנחנו קוראים לזה, שגם להם יש שירת בקשות אבל הם היו שרים כל בוקר לפני התפילה, ואצלם שרו בעיקר חכמי הקבלה כך שזה לא היה אירוע עממי כמו אצלנו אלא יותר מעמד רוחני כזה של חכמים ומקובלים והיה גם נוהג בטורקיה.
"לגבי טורקיה אנחנו סוטים השנה מהמנהג הקלאסי של הבקשות ומתמקדים בקהילה אחת מאוד מסוימת, פחות מוכרת, עם פיוטים מאוד מיוחדים ופחות מוכרים, קוראים להם אורפלים, ואני לא אובייקטיבי, כי זו המסורת של ההורים שלי. לראשונה השנה יעלו על הבמה הפיוטים האלה שאני הולך להביא, ויושרו בליווי כלי נגינה.
"כשאבא שלי היה בן עשר הוא ישב בטורקיה וכתב משמיעה עשרות פיוטים שהמבוגרים היו שרים אז, על מנת שלא יישכח. הוא כתב בלי שהוא מבין את משמעות המילים, אלא רק את מה שהוא שומע, והפיוטים האלה היו מוכרים רק בעדה שלנו, ובעיקר במשפחה שלנו, וחשבתי שהגיע הזמן לתת לזה פומבי. גם שם, בעיירה בדרום-מזרח טורקיה היו קמים כל בוקר בשלוש לפנות בוקר, מתייצבים בבית הכנסת וקוראים מ'הזוהר' ותהילים וגם שרים, אז זה סוג של שירת בקשות".
שלמה בר, תמונת יחסי ציבור
"אין הכנה מוקדמת, זה סרט מתח"
מה מצפה לקהל בכל ערב?
"כל ערב יתחיל במופע אישי עם אמן ישראלי, מה שנקרא, שיציג את החיבור שלו לעולם הזה, וימשיך עם מופע מרכזי. בערב של מרוקו יפתח שלמה בר, ובלילה המופע המרכזי הוא של הרב חיים לוק ויגל הרוש. למחרת מוקדש הערב למסורת העירקית בבלית, ומתחיל עם מופע אישי של יאיר דלל שישיר וידגים, וימשיך עם מופע מרכזי של פיוטי בבל עם משה חבושה.
"ביום השלישי זה טורקיה, אז לאה שבת תתחיל בשש בערב במופע אישי, ובתשע אני עולה בבית הקונפדרציה עם הרכב נגנים טורקי ועושה את המסורת הדרום-מזרח טורקית של האורפלים. ביום הרביעי נסיים את הסדרה בערב שיתקיים בזאפה, עם סדרת הבקשות החלבית-ירושלמית - על הבמה יישבו פייטנים מובילים, יהיו שם משה חבושה, רפאל ברזני, גם אני אהיה שם, וזה הולך להיות ממש ערב בקשות, ממש כאילו קמתם באמצע הלילה והלכת לבית כנסת.
"למופע הסיום הזה אנחנו לא עושים חזרה. שרים במשך שעתיים בלי שום הכנה מוקדמת. הכל קורה בלייב. 'עכשיו אתה שר', 'עכשיו אתה', 'אתה תופס את הסולם הזה', 'עכשיו את הסולם ההוא'. זה סרט מתח. זה מה שמחזיק את האנשים להתעורר באמצע הלילה במשך עשרות שנים. אם מישהו טועה פתאום אז צריך לתקן אותו. לילד, למשל, זה יכול להיות טראומטי".
לאה שבת, צילום: שרי עוז
זה קרה לך?
"לא טעיתי עד כדי כך, אז לא. אבל כשהייתי חזן צעיר זה קרה לי. אצלנו לכל תפילה יש מקאם עם הלך רוח אחר. לפי הסיפור בפרשת השבוע קובעים את מצב הרוח ואת המקאם שנכון לתפילה. אז פעם, כחזן צעיר, עליתי בבית הכנסת להתפלל והתפללתי במקאם של ערב שבת, אבל בסולם קרוב, ולא בדיוק בסולם הנכון. אני על התיבה, עם הגב לקהל, ואני שומע התרחשות סביבי, והייתי בטוח שעשיתי דבר נורא, אבל אז אמרו לי שמישהו פשוט קם ויצא מבית הכנסת והלך לבית הכנסת עדס כי 'הוא אמר שאתה לא מתפלל בדיוק במקאם של ערב שבת'.
"פעם אחרת אבד לי הסולם. אין יותר טראומטי לחזן מזה, כשאתה עולה, למשל, בסולם דו מז'ור, ואז פתאום אתה מרגיש שזה נהיה לך גבוה מאוד בגרון ואתה לא מבין איך הגעת לפה מז'ור. אם אתה לא מצליח לחזור לסולם שהיה בהתחלה זה יכול להיות טראומטי".
רוני איש רן, צילום: שאהר בורקאן
התודעה המוזיקלית של רבי ישראל נג'ארה
אתה הולך גם היום ל"בקשות"?
"הייתה לנו שנה שפספסנו בגלל הקורונה, אבל עד הקורונה הלכתי בשלוש השנים האחרונות ברצף, כל שבת, והפכתי להיות חלק מצוות הפייטנים של בית הכנסת החלבי, עדס. זה החזיר אותי לילדות, כי הרבה שנים הייתי הולך להתארח שם ועכשיו אני שם".
מעבר למוזיקה, מה הן, בעצם, הבקשות?
"הבקשות זה רצף של פיוטים מכל מיני תקופות. יש את הרובד של ימי הביניים, אבן גבירול, יהודה הלוי וכן הלאה, יש את המאה ה-16 בצפת, שהבולט שם הוא הרב ישראל נג'ארה, שיצר גם סוג של מהפכה בהיבט המוזיקלי של עולם הפיוט, ומעבר לכך שהיה כותב מחונן הוא יצר תודעה מוזיקלית שאותותיה ניכרים עד היום בכל מה שקשור לפיוט המזרחי.
"אחרי התקופה הזו, המנהג שהתחיל בצפת פשט לארצות המזרח השונות, גם ממערב, כמו מרוקו למשל, או חלב שבסוריה, לעירק, לטורקיה. אחרי נג'ארה, כל תקופה הוסיפה פיוטים של הפייטנים שלה, עד שלפני כ-80 שנה נחתם סדר הבקשות וכבר לא מכניסים אליו שירים חדשים. החלבים והמרוקאים עדיין משמרים את המנהג הזה. היום קוראים למסורת הזו מסורת ירושלמית, אבל זו המסורת שבאה מחלב".
"זה צריך להיות פס הקול של כל יהודי"
מה שמעניין זה החיבור שלך לכל העולם הזה. כי מעבר לזה שאתה דתי, תכלס אתה קרוב לגיל שלי, וזה מרגיש כאילו אני מדברת עם אדם שגדל במקום ובזמן אחרים לגמרי
"אני נולדתי בירושלים בשכונת נחלאות, וגדלתי בשנות ה-70', אבל זה מה שהיה שם בתקופה הזו ולתוך זה צמחתי. זה לא שמגיל 12 ידעתי שזה יהיה המסלול שלי בחיים. בתיכון קצת התנתקתי מכל הסיפור של 'בקשות' וכל זה, אבל תוך כדי השירות הצבאי, בעקבות חוויה שחוויתי, זה התעורר בי בצורה מאוד חזקה והחזיר אותי לעולם הזה ומאז אני שם, למעלה מ-30 שנה. למדתי באקדמיה למוזיקה במחלקה המזרחית, אני שר, אני מלחין, הייתה לי להקה בשם 'שחרית' שהתפרקה אחרי אלבום אחד, שמאוד הצליח יחסית לז'אנר."
אבל אם אני מרגישה שבשנים האחרונות כל מה שקשור לעולם המזרח במוזיקה השתלט על המיינסטרים, אתה מרגיש שעדיין צריך לעשות עבודה כדי להכניס את התרבות הזו יותר עמוק פנימה
"אני גדלתי על אותו אריק איינשטיין כמוך, ועד היום כשאני רוצה להזכיר לעצמי איך צריך לשיר אני שומע את אריק איינשטיין. המוזיקה הישראלית היא חלק ממני, שנמצא בחדר אחר בלב. זה אזור אחר בנפש. בעשרים השנה האחרונות אני חלק מהתהליך של הבאת עולם הפיוט לתרבות הישראלית, אבל זה לא דבר שקשור למוזיקה של אייל גולן או למה שמכונה המוזיקה המזרחית. לסלסל אפשר כל דבר. אפשר לסלסל גם שיר של חוה אלברשטיין, אבל היום עדיין משמיעים בגלגל"צ פיוטים פה ושם, רק אם שר אותם מישהו כמו אביתר בנאי, או מישהו שמתכתב עם פיוט, כמו ישי ריבו שעושה את המוזיקה שלו, ובתנאי שזה בא בעטיפה הנכונה, עם גיטרות ובייס דראם.
"המוזיקה של עולם הפיוט היא דבר כל כך עמוק ועשיר ואינסופי, וגם קליט. לא מדובר באיזה מואזין עכשיו. אני חושב שפה עדיין צריך להיפתח עוד קצת אם אפשר. הפיוט שחדר לתרבות הישראלית מבורך מאוד, אבל אולי גם יפסיקו לריב על מזרחי או לא מזרחי כשישמעו את המוזיקה המזרחית האמיתית".
אליהו דגמי, צילום: שמוליק בלמס
ואולי זה אמור להישאר בבתי הכנסת? הרי לא כל דבר חייב להיות חומר לרדיו
"בעיניי זה צריך להיות חלק מפס הקול של כל יהודי באשר הוא. זה לא עניין של דת או של הלכה ושמירת מצוות. כל הדבר הזה שקורה באמצע הלילה, זה לא חובה. זה לא כמו שאתה חייב להתפלל אם אתה דתי. אנשים קמים בחורף בשתיים בלילה, ויורד גשם, והיום כשירושלים גדולה הם צועדים לפעמים דרך ארוכה מאוד ברגל, בהתנדבות, רק כדי לשיר ארבע שעות. אני חושב שאין אח ורע לתופעה המוזיקלית הזאת, שהיא אמנם גם דתית ורוחנית, אבל אני לא יודע איפה יש כאלה קנאים לסוג של מוזיקה, שמוכנים להקריב כל שבת בחורף ועושים את זה עשרות שנים ברצף.
"אז אני חושב שלתרבות הישראלית יש בהחלט מה לקבל מהמוזיקה הזאת. לא על חשבון שום ז'אנר אחר, אלא שמי שמכיר את אריק איינשטיין יכיר גם את זה, ומי שמכיר את זה יכיר גם את אריק איינשטיין. לשמחתי הרבה גדלתי בבית שבכל חדר הייתה בו מוזיקה אחרת. אני הערצתי את בנזין, שמעתי גזוז, אבל לשמחתי במטבח אמא שלי שמעה מוזיקה אחרת, ובחדר אחותי שמעה את שימי תבורי. אז היה לנו הכל.
"את הבקשות העלינו על הבמה גם לפני מספר שנים אבל זה היה מצומצם יותר. עכשיו, ברוך השם, יש ארבעה ימים, שבעה מופעים, וזה הולך ומתפתח למעין מיני פסטיבל, ואני מקווה שזה יתפוס תאוצה ונביא עוד משהו לתרבות הישראלית. נמאס כבר לריב. אולי עם כל מה שקורה עכשיו, ממשלה חדשה, הגיע הזמן קצת להתרווח".