נשמה אנטי ממסדית

זמן מצמוץ לפני פרוץ נגיף הקורונה, ששיתק באחת את עולם התרבות, מונה אבי גיבסון בראל בשקט בשקט ומבלי לעשות גלים, לתפקיד המנהל האמנותי של "סמרטוט", קבוצת האוונגרד שהקים איפשהו בתחילת שנות ה-80 חוני המעגל, אמן רב-תחומי, דאדאיסט פורץ גבולות ואישיות חד-פעמית בלתי ניתנת לשכפול. בסיבובים המוזרים שלוקחים לפעמים החיים, נראה שהמינוי הזה היה מה שנקרא  -"מַכְּתוּבּ".

אחרי לא מעט פרומואים פרפורמטיביים על מותו, שהקדימו את מותו, בשנת 2016 נפטר חוני המעגל על אמת מאירוע לבבי. פירוק הקבוצה, שהייתה פורצת דרך בדרכה, לא היה אופציה. לתקופת ביניים קצרה קיבל לידיו את מושכות ניהולה האמנותי דודי מעיין, מחלוצי התיאטרון האלטרנטיבי בישראל ומייסד המרכז לתיאטרון בעכו, סמל מובהק לדו-קיום שעלה בלהבות בחודש שעבר במסגרת גלי האלימות ששטפו את הערים המעורבות בישראל.

אך מעיין, פיגורה בעלת עדת מעריצים לא מבוטלת כשלעצמו, שחתום, בין היתר, גם על הקמת המרכז לתיאטרון על הגבול בשלומי ועל היצירה המופתית "ארבייט מאכט פריי", חי ויוצר מזה שנים ארוכות באוסטריה ולקבוצה נדרש מנהיג קבע. כך, אחרי הקמת ועדת איתור, נבחר לתפקיד גיבסון, בן דור-הביניים של האלטרנטיבה הבועטת, אמן שוליים בהגדרתו ואנטי ממסדי בכל נימי נשמתו. 
 

ארבייט מאכט פריי מיטויטלנד אירופה, צילום: ציון כהן

"לא נכנסתי לנעליים של חוני"

יש לא מעט נקודות השקה בין גיבסון לבין חוני המעגל, כמו הבחירה בשוליים וביצירה אלטרנטיבית אופוזיציונית כבדרך חיים או ההתעקשות על יופיים של הבוטה, הקמוט, השבור, המעוקם, כל מה שמחוץ ל"תחומי המושב", אותו אזור מוגדר-מוסכם-מיינסטרימי, כל מה שנתפש כשולי לכאורה. יש גם לא מעט הבדלים בין הנחות היסוד של שתי האישיויות השונות כל כך.

"אני לא חוני ואין לי כל כוונה להיכנס לנעליו. זה גם מה שאמרתי לוועד המנהל של העמותה כשפנו אליי בנושא הניהול האמנותי", הוא אומר. "יש דברים דומים כמו בוטות מסוימת ובדיקת גבולות וחיפוש אחר הצד האופוזיציוני של היצירה, בניגוד לניסיונות לרצות את טעמו של הקהל הנינוח.

"אני מאוד מעריך את חוני וחושב שהוא תופעה ייחודית בנוף היצירה שלנו, שתרומתו לא מבוטלת ושלאורך השנים יצר אירועים פורצי דרך, אבל חוני הוא בעיקר השראה בחוצפה שלו, בהומור ובשובבות, בתפיסת המרחב הבימתי כמקום בו ז'אנרים שונים יכולים לחבור יחדיו ובאמונה העמוקה שקבוצת תיאטרון זו בעצם קהילה, כינוס של בני אדם שמאמינים בדרך מסוימת ובעיקר שיש ביניהם אהבה. אני לא יכול לעבוד עם יוצרים שאני לא אוהב".
 
צוות יוצרים ושחקנים משובח
 
בשנה משותקת בחסות הקורונה הצליח גיבסון, נגד כל הסיכויים ויחד עם עופרה פינקר מנכ"לית הקבוצה, לקבץ סביבו בראש ובראשונה צוות משובח של יוצרים שותפים לדרך, בהם מעצב התפאורה זוהר שואף, מעצבת התלבושות יהודית אהרון, מעצב התאורה והמוזיקה נדב ברנע, דרמטורג הגוף סהר עזימי, עוזרת הבמאי רינת מוסקונה וכיועץ אמנותי, מורו ורבו, המנטור הבלתי מעורער והרוח מתחת לכנפיו לאורך שנים ארוכות, אמיר אוריין, מייסד "תיאטרון החדר" בו התחנך.

במקביל, פרסם קול קורא לשחקנים ולשחקניות. מתוך 150 הפניות שהתקבלו, גובשה בתהליכי סדנה קבוצה מרשימה של שבעה שחקנים, יהודים וערבים בני גילאים שונים: אורה מאירסון, אילון פרבר, מוטי רוזנצוויג, מור איילה אנגל, נעמה מנור, ענאן אבור ג'אבר ורביע חורי. ביחד, בין הסגרים, הם קפצו ראש אל עשייה בלתי פוסקת.

זה מטורף, בעיצומה של שנת הקורונה בה כל תחום התרבות שותק, אתה, בעצם, לא דוממת מנועים לשנייה, ההיפך

"עבדתי בשנה וחצי הזו בלי הכרה. רציתי להיות מדויק, לקחת את הזמן לבחור נכון שזו הפריבילגיה שיש לנו בשוליים. תהליך הסדנאות עם הפרפורמרים הוכיח את עצמו ויש לנו קבוצה נהדרת של יוצרים ושחקנים שאני מאוד גאה בה". 
 


"כתבנו את הסיפור מחדש"
 
ההפקה הראשונה שמעלה קבוצת "סמרטוט" בהנהגתו של גיבסון בועט בחדווה באחד המיתוסים הגדולים של התיאטרון הישראלי: "הדיבוק – בין שני העולמות" מאת ש. אנסקי. גרסת הבמאי למחזה ששם את תיאטרון הבימה בגלגולו המקורי על המפה העולמית, הודות לחיבור בין המיסטיקה היהודית לרעיונות המהפכה ושאלות של מוסר (וכמובן, לבימוי של וכטנגוב), היא עיבוד עכשווי רחב היקף לדרמה היהודית הקנונית.

גיבסון ושותפו לעיבוד, אמיר אוריין, לקחו את החופש להרחיק נדוד מהמקור ולקרב אל ההוויה הלוקאלית והגרסה החדשה נוגעת, איך לא, ביחסי הכוחות בין דת, הון, שלטון ופרט מתקומם. "לתפישתי, התיאטרון היום צריך לקרב עדות ולא להרחיק אותה. כשאתה לוקח מחזה קלאסי שהוא מיתוס, אתה חייב לשאול את עצמך למה? ומה תפקיד התיאטרון בדבר הזה? מה זה אומר עלינו, כחברה וכיוצרים, אם אנחנו לוקחים חומרים קלאסיים ומשאירים אותם באזור שלהם? מה זה אומר על תפישת המציאות שלנו? בעיני זה מנגנון של הכחשת מציאות כובשת ודכאנית, שמאפשר לנו ללטף את עצמנו ולהירדם.

"אבל הבמה, כפי שאני תופש אותה, היא אנטיתזה לכל זה. הבמה מחפשת לאתגר אותנו, לעורר חשיבה, לערער על הסדר הקיים והתפיסות המובנות שמפעילות אותנו על אוטומט בצייתנות, לקרב אותנו לעצמנו. אז לקחנו תמות מרכזיות במחזה המקורי, פתחנו אותן, קירבנו אותן למציאות העכשווית, כתבנו את הסיפור מחדש". 
 

הדיבוק-גרסת הבמאי, קבוצת התיאטרון "סמרטוט", צילום: אורי רובינשטיין

למשוך לשטן בזנבו
 
"הדיבוק" בגרסתו המקורית סובב סביב הבטחת נישואין שהופרה. הפרת השבועה מובילה למותו של החתן המיועד, חנן, ולגלגול רוחו כדיבוק הנאחז בשייך לו, נפש הבתולה חנה בת לאה. בהצגה "הדיבוק - גרסת הבמאי" נשלפו מתוך המקור נושאי הליבה האקטואליים - השתלטות קפיטליסטית וכוחות דת ריאקציונרים הרומסים את רוח האדם, ממגרים כל הטלת ספק ומכרסמים בחשיבה חופשית, עצמאית, ביקורתית.

"חנן, אצלנו, הוא קול המדוכא. רוחו היא רוח ההתנגדות", אומר גיבסון. "הוא לא מת כיוון שנכנס לפרד"ס (תורת הסוד הקבלית – מ.י) אלא כי סנדר, אביה של לאה, רוצח אותו פשוט כיוון שהמיזוג הזה לא מסתדר לו ברמה העסקית". את דמותה של לאה מגלמות במקביל שלוש שחקניות בגילאים שונים – אורה מאירסון, נעמה מנור ומור איילה אנגל - שמביאות, כל אחת מהן, פנים ורבדים אחרים בנפש האישה בתוך חברה דכאנית.

"החברה הישראלית היום היא חברה דתית. צריך להפנים את זה. ברגע שמדינה ודת חוברות להן יחד, התפיסות הדתיות הן אינהרנטיות ובאות לידי ביטוי לא רק במעגלים הדתיים, אלא בתפישות העולם של החברה הכללית בכל הנוגע למרחב ולחיים חופשיים, לליברליזם והומניזם. תפקידו של הדיכוי בחברה להשאיר אותנו בצמצום.

"אנחנו, בתיאטרון, באים ואומרים: בואו נרחיב את הספקטרום. מעבר לסלוגנים, קבלה אמיתית של האחר לא יכולה להתקיים כשיש חוק לאום בסביבה. זה לא עובד ביחד. זה פרדוקס. אנחנו אומרים – זו הסיבה לכך שהחברה שלנו שסועה ואם זה לא יטופל, זה יתפוצץ עלינו ממש כמו שקרה במבצע האחרון. תיקון מתחיל בחינוך".

ותיאטרון, תפקידו לחנך?

"גם. בפירוש. לפקוח עיניים. לערער. להרהר. להציף עוולות, להגיב, להתריס, להתנגד. כן, זה תפקידה של האמנות – למשוך לשטן בזנבו". 
 

אהבה,תמונת יחסי ציבור

מודל ראשון מסוגו
 
במקביל לעבודה על ההפקה החדשה, הוזמן גיבסון על ידי איציק ג'ולי, מנהלו האמנותי של פסטיבל ישראל, להשתתף בפרויקט "קשרי רוח", במסגרתו יוצרים מתחומי המופע השונים מגיבים ליצירות קנוניות ישראליות ביצירות קצרות חדשות. גיבסון בחר בפסל "הוא הלך בשדות" של יגאל תומרקין כנקודת מוצא ויצר עבור קבוצת סמרטוט את "עזאזל", עבודה בת עשר דקות, המפרקת את אתוס החייל הישראלי.

אך גם בזה לא די. בתחילת השנה השיקה הקבוצה בשיתוף עם תיאטרון נוצר, את "נקודת קצה", תכנית רזידנסי ראשונה מסוגה בישראל ביוזמה וניהול של גיבסון והיוצר והמנהל האמנותי של תיאטרון תמונע ניצן כהן, להכשרת במאיות ובמאי תיאטרון עכשווי. היוזמה חסרת התקדים בנוף קבוצות התיאטרון בארץ, הוכיחה עצמה כצו השעה על פי תגובות השטח. עשרות הצעות הוגשו לקול הקורא שפורסם. מתוכן נבחרו ארבעה בימאים המייצגים דור חדש בשדה היצירה האלטרנטיבית: מעיין אבן, גל צ'פסקי, רועי יוסף ורוני טוביאס. היוצרים הנבחרים נכנסו לתקופת מחקר ופיתוח של ארבעה חודשים בליווי מעטפת יוצרי הבית של שתי הקבוצות ושלושה חודשים נוספים של חזרות הכוללים מענק הפקה. תוצרי הפרויקט, ארבע הפקות חדשות שיעלה המחזור הראשון של תכנית הרזידנס, ייחשפו בפסטיבל "נקודת קצה" שייערך בחודש יולי.

"זה לא סוד שכבר שנים ארוכות התיאטרון הישראלי בסטגנציה", אומר גיבסון. "זה לא שהתיאטרון מת, אלא במובן מסוים היוצרים מתו וזה באחריותנו לעורר את השטח מחדש. אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. אם אנחנו רוצים תיאטרון טוב יותר, אנחנו זקוקים לתכניות שיאפשרו ליוצרים להתמקצע, להעמיק, ולפתח את המלאכה המאתגרת הזו שנקראת בימוי. לתת להם את הכלים והמעטפת הנדרשת.

"אז בנינו מודל שמאפשר לבמאים עם שפה ייחודית, פיתוח יצירות והעשרה עם חונכים מובילים מתחומים שונים, בהם אייל ויזר, לילך דקל אבנרי, כפיר אזולאי, סהר עזימי, גיא בירן, רננה רז ומאיה ערד יסעור. גם זמן חזרות ראוי ניתן ומענק הפקה. הרעיון הוא שאחרי הפסטיבל הקבוצות ימשיכו להריץ את העבודות החדשות. מה שעומד נגד עינינו הוא באופן חד משמעי השפעה על המרחב התיאטרוני". 
 

ידועה, צילום: אורי רובינשטיין

"למה שלא נעבוד יחד?"

הפסטיבל, שייפתח ב-7 ביולי וייערך בסופי השבוע לכל אורך החודש, ייערך בתיאטרון נוצר בבת ים ובו יוצגו בבכורה עבודות שצמחו בתהליך מעבדתי: "דמות בשעת זמן" מאת ובבימוי גל צ'פסקי, עוסק בחיפוש היגיון וקירבה בעולם שאבד זהות ופשר. (שחקנים: כרמל בין, ערן בן צבי, עדי זדוקי, איסאק צ'וקרון, רויטל תמיר); "ידועה", מאת ובבימוי רוני טוביאס גדעון, מגולל את סיפורה של הנערה המנושקת ביותר משחר ההיסטוריה. (שחקניות יוצרות: מאיה תומאס, מור איילה אנגלה, מיכאלה אלקין);

"פרט לכך לא אירע דבר" מאת רועי יוסף ונעה נשיא, חוזר לתיק הריגתו של אזרח פלשתיני שהניף דגל לבן במבצע צוק איתן ונסגר על ידי היוצר, חוקר מצ"ח לשעבר. היצירה, חקירה בימתית פוסט-דוקומנטרית, מתמודד עם השאלה: האם אפשר לתקן? (שחקן: אסף שורק); "אהבה" שתרגם, יצר וביים מעין אבן, חוזרת אל אהבתה האסורה של פדרה לבנה החורג היפוליטוס ומפרקת את המחזה המבוסס על המיתוס שכתבה שרה קיין ובו שרטטה קווים לדמותו של עולם דקדנטי, אלים וחף מאהבה. מבעד לאכזריות ולחשכה מבקשת ההצגה לחשוף את הלב הפועם, החמלה והחסד. (שחקנים: שם הלוי, אפרת ארנון, נעמה מנור, רביע חורי).

פרט לכך לא ארע דבר, צילום: אורי רובינשטיין



זו פעם ראשונה ששתי קבוצות תיאטרון חוברות להן יחד להרמת פרויקט כלשהו. אני תוהה אם הסיבה כלכלית

"שיתופי פעולה טובים לכולנו לא רק במובן הכלכלי. אם אנחנו רוצים לשנות את הקיים, צריך לפרוש רשתות רחב, לחשוב ביחד, לייצר שיח אחר קודם כל בינינו לבין עצמנו. עד היום זה היה כל אחד לעצמו. מלחמת ההישרדות מכנסת אותך פנימה, זה מייצר ראייה צרה. אני שואל, למה שנהיה איים מבודדים? למה שלא ניישם מחשבה אחרת על תהליכי יצירה? אני חושב שאנחנו יכולים להשפיע בעזרת חיבורים אידיאולוגיים על כל הסביבה. ראוי ליצור אחרת והגיע הזמן לעשות משהו בנידון. אם אנחנו רוצים להתעסק במהות ולא בכלכלה, נתינה ושילוב כוחות הם חלק מהעניין". 


דמות בשעת זמן, צילום: שי קול
 
 "באדם יש תשוקה נצחית לאותנטיות"

בוא נחזור רגע לתקופת הקורונה. זה נכון שהמנוע שלך לא עצר, אבל תחום שלם ספג פה מה שנקרא Reality Checkלפנים. למעשה התרבות הפכה ללא רלוונטית, לא חיונית, בתחתית סדר העדיפויות, יותר מכך, מחוץ לפריים. 

"זו תקופה מורכבת ומבולבלת, אין ספק. וכן, יש צורך לחשוב על צורות ביטוי אמנותיות חדשות וסדר חדש אבל זה היה שם קודם, הרבה לפני הקורונה. המגיפה רק חידדה את הדברים, הציפה את הקיים. שנים אני אומר שצריך להסתכל פנימה ולשאול את עצמנו מה התרבות שלנו מייצגת ואיך היא מייצגת? החשיבה הקפיטליסטית מובילה היום את התיאטרון ואני אומר: תפסיקו למדוד ערכים על בסיס היקף קהל ותתחילו לשאול את עצמכם מה יש לכם לומר על החיים. מה שחסר להרבה מאוד אנשים בתקופה הזו זה ההתכנסות והקשר עם משהו שיעורר בהם מחשבה, שיצית בהם רגש. יש באדם תשוקה שלא תגמר לאותנטיות. זה נצחי.

"את שואלת אם למדנו משהו מהשנה הזו? אני אדם אופטימי ומאמין שהאדם תמיד לומד, אבל לדבר על יישום עוד מוקדם מדי. מבחינה אמנותית תרבותית חברתית מתחייב שינוי מהותי וכשליחי ציבור לפני שאנחנו מחפשים את התשובות בחוץ, אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו ולתרום את חלקנו". 

אבי גיבסון בראל , צילום: רונן פדידה


יש עוד דברים בקנה או שעוצרים לנשום?

"בוודאי שיש. זו הנשימה. אני כותב ביחד עם איתי דורון עיבוד של '1984' של אורוול, עוד מיתוס או קלאסיקה שאנחנו מתכוונים לפרק ולהרחיק איתו לכת. אני מניח שכל החומרים שאני בוחר הם שילוב של רגש ואמירה חברתית פוליטית שמפעילים אותי ומאפשרים לי לחזור אל המציאות הישראלית. אלה האזורים שלי. בסופו של דבר תיאטרון, לפני הכל, זה מרחב מפרה, שפה שנבנית מתוך אידיאולוגיה מסוימת ודרך שנסללת. זה זהות. די אן איי שאתה מקיים בתוך היצירה, ובשביל זה צריך דיאלוג וסקרנות לגלות מחדש דברים ולהיות מופתע".