יותר חוּשַה מווילה

חמישה זוגות. ספרתי. בסופת ההוריקן הזו, המכונה "קורונה", נפרדו סביבי חמישה זוגות. אז נכון, אפשר לומר שהגרעין לפרידה נטמן מבעוד מועד, ש"הכתובת היתה על הקיר", כדברי המליצה, שהקורונה היתה רק קטליזטור, מאיץ תהליכים, הקש ששבר את גב הגמל, סיר הלחץ שגרם לכל השדים להתפוצץ בו-זמנית. יכול להיות. ייתכן. סביר להניח. ובכל זאת, בתוך הג'ונגל הסבוך שנקרא מערכות יחסים, בווילה הזו שנבנתה כמו שאומרים החבר'ה ב"חאווה" בלב המזרח התיכון תחת השמש הקופחת של הלבנט, נדמה שהביחד קשה פה יותר.

כאן, כשמדברים על "עד שהמוות יפריד ביננו", מתכוונים לזה. זה נכון למערכות היחסים הסבוכות בין ישראלים לבין פלסטינים, בין יהודים לבין ערבים, בין מזרחים לבין אשכנזים, בין דתיים לבין חילוניים, בין אוהדי הפועל תל אביב לבין אוהדי בית"ר ירושלים וכן, גם בין נשים לבין גברים, מספיק להסתכל על הסטטיסטיקה. בשנת 2020 המקוללת בלבד, נרצחו בישראל 19 נשים על ידי בני זוגן. 19! הווילה הזו, איך אומרים באמריקה? מערב פרוע, או בעגת היושבים על הבקע הסורי-אפריקאי: ג'ונגל.

ג'ונגל בווילה, אנסמבל "קבוצת עבודה", צילום: אורלי דניאלי

אנסמבל קבוצת עבודה שהקים השחקן, היוצר והבמאי יגאל זקס, חוזרת לבמה עם "ג'ונגל בווילה", קומדיה שחורה מאת נעם גיל ("המתנחל", "חשש לאירוע", "ליידי עמר") שכותרתה, לא קשה לנחש, היא טייק-אוף על האמרה המתנשאת ההיא של אהוד ברק מתחילת המילניום, זו המתיישבת פונקט על הגרסה של אדוארד סעיד למונח "אוריינטליזם".

רק שהג'ונגל המטפורי במחזה הזה, הוא בבית פנימה. ליתר דיוק, בווילה שהיא, למען האמת, יותר חוּשַה מכל ארמונות הפאר המוגזמים בקיסריה שבטעות דמיינתם לעצמכם. שם, כלומר פה, נלחמים זה בזה כוחות הפרא, חיות הטרף. שם, כלומר פה, יש עכברים וביוב שעולה על גדותיו וצמדים שעסוקים בשנאה יוקדת ומעוורת. ולא, זה לא מחזה פוליטי, מה פתאום. כלומר, לא על הנייר. רוצה לקשור? על אחריות המשתמש בלבד.

הצגה מהחיים

הכותרת היא קומדיה על אהבה ומלחמה. גם התוכן, על פניו, לא מסגיר את המילה הגסה הזו שמתחילה בפ'. מה? בסך הכל זוג צעיר ומאוהב ששוכר יחידת דיור באזור פסטורלי מבעלי בית, שמצחצחים חרבות, על רקע פרידה מְטַרְלֶלת. כשבעלי הנכס מבקשים לפנות את הזוג בלי התראה מוקדמת, הפנטזיה על אהבה בחיק הטבע, הופכת למלחמת התשה.

איך זה נגמר? בסוף כולם יודעים - סיפור על אהבה וחושך. נו, אבל יש גם מקום לאופטימיות זהירה. אחרי הכל, היה שם משהו בג'ונגל הזה לפני שכל הגיהנום פרץ, משהו שמשך אותנו פנימה: נוף עוצר נשימה, מרחבים אינסופיים, טבע פראי. בשורה התחתונה, הכל מתחיל ונגמר בדיאלוג, בנקודות החיבור וההשקה. מאחורי המלחמה ומעגלי השנאה המדבקים, יש כמיהה לסטטוס קוו, לשקט שוויצרי.

ג'ונגל בווילה, אנסמבל "קבוצת עבודה", צילום: אורלי דניאלי

"ג'ונגל בווילה" הוא מחזה ישראלי מקורי רווי מהמורות, שהפך תחת ידיו של זקס ובביצוע קוורטט שחקנים שעושים את העבודה, להצגה קטנה, מצחיקה-עצובה, מהחיים. על המקומות בהם לוחצת הקומדיה על הגז, נודדת עד נקודות הקיצון ואל המופרך, מגיב המשחק באיפוק (בולט בעיקר השחקן יובל סגל על שלל המימיקות והמחוות הגופניות הגמלוניות שלו) ויש בזה עוצמה מהדהדת. זו הצגה שמעוצבת בחוכמה, הן מבחינת הדמויות (יונתן – ויקטור סבג, מילי – ירדן תוסיה כהן, מאיה – מעיין ויסברג, דניאל – יובל סגל) והן ומבחינת התפאורה, המינימליסטית והאפקטיבית שעיצבה דפנה פרץ כמעין קווי מתאר, אך עיקר הצלחתה בחוטי הדמיון השקופים שהיא מותחת אל המציאות שמחוץ לאולם התיאטרון. פרינג' במובן הישן והחינני של המילה.
 
 רכישת כרטיסים