השואה במילים
 
בבית הקונפדרציה בירושלים מתנהלת בחודש האחרון בשקט אך בהצלחה לא מבוטלת, סדרת מפגשים עם סופרים שכותרתה "כעוף החול", המוקדשת ליוצרים וליוצרות שחיו בתקופת השואה. כך בכפיפה אחת דרים אתי הילסום, אלי ויזל, אבות ישורון,  פרימו לוי, דן פגיס, אידה פינק, פאול צלאן וברונו שולץ - כולם אנשי מילים.
 
"גם אני", אומר אפי בניה, מנהל בית הקונפדרציה, "איש של מילים. כמי שמנהל גם את פסטיבל המשוררים במטולה, ברור היה לי ולסובבים אותי שאזמין לסדרות משוררים וסופרים".
 
איך עלה הרעיון של "כעוף החול"?
 
"מדובר ברעיון שאני מנסה להגשים כבר שנים כי קלמן סולטניק, מייסד בית הקונפדרציה ויושב ראש הנהלתו היה ניצול שואה וחבר מאד קרוב של אלי ויזל. במשך זמן די ממושך אמרתי לו 'תביא אותו', והתשובות היו תמיד אותן תשובות: 'כן, הוא רוצה אבל לתאם איתו זה מסובך'. הבנתי שבחייו אני לא אעסוק במסגרת הבית בשואה. לאחר שהוא הלך לעולמו, בשנת 2014, החלטתי שאני חייב לעשות משהו לזכרו.
 
"לאחר שהעלינו רעיונות שונים וגם דיברנו עליהם עם אנשים שונים, נולדה הסדרה זאת. המימון נמצא בקרן העיזבונות, ואז יצאנו לחפש. שוב היה גל של שיחות ודיונים שהניבו רשימה של 15 דמויות. הגענו להחלטה שלא יהיה עורך אחד לכל הסדרה, אלא שכל יוצר יזכה לעורך משלו. ועדיין לא הייתי לגמרי שלם עם עצם הרעיון של עיסוק בשואה, כי זה נושא שעוסקים בו הרבה מוסדות ויחידים בארץ. כאן נפלה ההכרעה השנייה. מאחר שבית הקונפדרציה מזוהה עם ספרות ועם שירה, נעסוק בשואה מבעד לעיניהם של סופרים. שלושת השמות הראשונים שעלו הם אבות ישורון, דן פגיס ופול צלאן.  




ברונו שולץ, יד ושם, ארכיון התצלומים ירושלים
 


 

המשכיות מובטחת
  
יש סופרים ומשוררים רבים כל כך שתוכל להפיק סדרה שנתית?
 
"'כעוף החול' היא סדרה חד פעמית שמתקיימת השנה בלבד וכוללת ארבעה מפגשים, שניים מהם כבר מאחורינו. הכוונה היא להמשיך אותה כאירוע שיתקיים אחת לשנה - מעין אירוע זיכרון שנתי לקלמן - וכל שנה תוקדש ליוצר אחד, סופר או משורר.
 
"מה שיפה", מדגיש בניה, "הוא שתיעדנו את הסדרה ולכן למרות שהיא חד פעמית היא חיה, קיימת וזמינה. יש כל הזמן צפיות. נראה שבכל פעם שנקיים מחווה נוספת נציין את כל הסדרה, כל מה שעשינו לפני כן, וכך נבטיח את ההמשכיות. אבל הסדרה כסדרה היא אירוע חד פעמי".
 
גם מספר היוצרים שחוו את השואה הולך ופוחת. 
 
"המשכיות הסדרה מובטחת באמצעות סופרים או משוררים שחוו את השואה או בנים לניצולי שואה". 
 
אתה יכול להגדיר מיהו הקהל שצורך את המוצר האמנותי הזה?
 
"אני רואה כאן בעיקר אנשים מבוגרים. מה שמדהים אותי הוא שכל הסדרה מלאה. זו סדרה ראשונה של בית הקונפדרציה שבה מכרנו את כל הכרטיסים, זה נפלא. היום התגלה לי שיש אנשים שמגיעים לירושלים ממרחקים, ויותר מפעם אחת. שמות כמו ברונו שולץ או אידה פינק מושכים קהל  מרחוק. הסדרה נוגעת באנשים והקהל, אני חש, לא מתייחס אליה כאל סדרה שעוסקת בשואה אלא ביוצרים חשובים. היו גם הפתעות כמו למשל ילדיהם של אידה פינק ושל דן פגיס שגילו את דבר קיומה של הסדרה והגיעו. זה לא היה מתוכנן. התרגשנו". 
 

דן פגיס, תמונה באדיבות המשפחה

לא סופרי שואה קלאסיים
 
את שני המפגשים האחרונים בסדרה עורכת שירי לב ארי - האחד הוקדש לסופרת אידה פינק והקרוב יוקדש לפרימו לוי. "מה שמשותף לכל שמונת הכותבים האלה - אתי הילסום, אלי ויזל, אבות ישורון,  פרימו לוי, דן פגיס, אידה פינק, פאול צלאן וברונו שולץ", היא מסבירה, "הוא שהם לא סופרי שואה קלאסיים. השואה לא נמצאת אצלם בחזית הכתיבה. אבות ישורון, למשל  לא חווה את השואה בעצמו. הוא עזב את המשפחה שלו, הגיע לישראל כשהוא עוזב הכל מאחוריו, עיברת את שמו מיחיאל פרלמוטר לאבות ישורון.
 
"אחרי שנודע לו שכל המשפחה שלו נספתה שם הוא כותב על זה. זה מאוד מאוד נוכח. אבל לא מדובר בחוויה שקרתה לו במחנה ריכוז אלא בזיכרון, במחשבה, בחרטה, בניסיון להחיות את העולם שהוא זנח. לכן הוא בסדרה הזאת. אידה פינק ישבה כאן הרבה שנים וכתבה את סיפוריה בפולנית. הסיפורים שלה הם סיפורים של לפני האימה או רגע אחרי האימה, הם לא סיפורים גרפיים". 

כלומר השואה נמצאת ברקע?
 
"כן, אנשים שמחפשים עקבות של דברים שהיו, מחברים זיכרון לזיכרון, מעבירים קו מנקודה לנקודה כדי לצייר תמונה של משהו שקרה. אין צעקה בסיפורים שלה. הכל מינורי. אין 'גוועלד'. הרבה פעמים אנשים שהם יחידים בעולם, חיים פיסות קטנות של יומיום, ומה הם עושים ברגע המכריע של חייהם. דווקא בשקט של הסיפורים האלה יש עוצמה.   
  

אפי בניה, צילום: עמרי בראל


זכות הזעקה
 
"כאמור", מדגישה לב ארי, "הסופרים הם לא סופרי שואה. הם כתבו הרבה הומניזם, הרבה יופי שבתוכו קיימת חוויית השואה. כל אחד בדרכו חווה חוויה אחרת. אבות ישורון הוא דוגמא למי שכותב למרות שהוא בכלל לא היה שם. פרימו לוי היה באושוויץ אבל לא כל הספרים שלו הם שואה. אני קוראת עכשיו את הספר שלו שתורגם לעברית לאחרונה, 'מקצועות של אחרים'. זה ספר שכולל מסות ומאמרים על זואולוגיה, בוטניקה, ארכיאולוגיה, ארכיטקטורה, ספרות. בספר הזה אושוויץ מוזכרת אולי פעם אחת.
 
"פרימו לוי הסופר הוא הומניסט, אינטלקטואל אמיתי עם סבלנות אינסופית לעולם שסובב אותו, שגם היה בשואה. את חוויית השואה שלו הוא כתב בנפרד בספרו 'הזהו אדם?', שם הוא לקח את השואה ועשה ממנה ספרות. אבל זו לא כל הספרות שלו וזה גם לא מה שהעסיק אותו כל ימי חייו.
 
"שווה להזכיר את הדיון שהתעורר בשנת 1949 לאחר אמירתו של תיאודור אדורנו שקבע ש'לכתוב שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי'. למה הוא התכוון? אולי הוא מתכוון שהאמנות הובסה? שאחרי המעשה הברברי של הנאצים לאמנות אין יותר משמעות? יתכן שהוא מנסה לשאול איך אפשר להתמודד עם זוועות השואה באמצעים אמנותיים, איזה מילים יכולות להספיק לנו כדי להתמודד עם זוועות השואה.
 
"אבל פרימו לוי חזר מן האמירה הזאת אחרי שנים, ואמר ש'גם לסבל מגיע ביטוי ולסובלים מגיעה זכות הזעקה'". 
  


עטיפת הספר של פרימו לוי, שיחות וראיונות: 1987-1963

שני המפגשים הבאים יתקיימו ב-4 באוגוסט (פרימו לוי) וב-25 באוגוסט (ברונו שולץ) 2021 בשעה 20:30 בבית הקונפדרציה בירושלים. מחיר כרטיס למפגש: 25 ש"ח. להזמנת כרטיסים