למלא את החלל

את יצירת המחול החדשה שלה בחרה הכוריאוגרפית סאלי אן פרידלנד להקדיש לבעלה השני, שהלך לעולמו לפני כשלושה חודשים. "סשה תמיד היה לצדי בכל העבודות שיצרתי, כולל שני הדואטים שמרכיבים את העבודה הזו", היא אומרת. "אני מנסה לא להיות סנטימנטלית אבל ליצירה הזו יש שורשים שקשורים ישירות אליו".

היצירה "סאלי אן רטרו", שתעלה בפסטיבל תל אביב דאנס בסוזן דלל ב-8 באוגוסט, מורכבת משתי יצירות דואט - "דב הוז 19" ו"קו-ביד 19" (Co-Void) - הראשונה עיבוד לעבודה שיצרה פרידלנד ב-1990, תקופת מלחמת המפרץ, החדרים האטומים ומסיכות האב"כ, והשנייה, שתעלה בבכורה עולמית, נולדה בין הסגרים, ימי מגפת הקורונה שלרגע נדמה כי חלפו אך שבים לחיינו בסערה.

"בין העבודות מפרידות 30 שנה, אבל תחושת התקיעות בבית והריקנות הנפשית שהרגשתי מאפיינות את שתיהן", מעידה פרידלנד. "במלחמת המפרץ הבנתי שאני חייבת למלא את החלל בשפה היחידה שאני מכירה, מחול. נכנסתי עם ענבל פינטו, שהייתה אז תלמידתי וקרובה לליבי, לסלון שלי בדב הוז 19 בתל אביב ויצרנו עבודה שלמה שבמרכזה עומד שולחן שהבאתי מדרום אפריקה, שעובר קונסטרוקציה ודקונסטרוקציה.

"כשהתחילו הסגרים בקורונה ותחושת המחנק חזרה, ההבנה שאין לי כלום והכל מבוטל, נזכרתי איך התמודדתי איתה בפעם הקודמת ופשוט נכנסתי לסטודיו עם שתי רקדניות, והתחלנו לעבוד בלי מטרה. ככה יצרנו את "קו-ביד", בלי הופעות מתוכננות, כשהפעם בלב העבודה ניצב ספסל". 
 

סאלי אן פרידלנד ותלמידות, צילום: אסיה סקוריק

"יצרתי את עצמי מחדש ככוריאוגרפית"
 
הרבה צעדי ריקוד שחקו את הבמות בשנים שחלפו בין שתי העבודות. "דב הוז 19" הייתה העבודה הראשונה של סאלי אן פרידלנד – עולה מדרום אפריקה שעד אז רקדה בלהקות בת דור ובת שבע - כיוצרת מחול עצמאית.

"עברתי תקופה קשה בשנות ה-80, אחרי שנישאתי והבאתי לעולם ילדה", היא עוצרת רגע, ומוסיפה: "לא יכולתי לרקוד והרגשתי כאילו אין טעם לכלום. אבל זה הכריח אותי ליצור את עצמי מחדש ככוריאוגרפית, והקושי פתח בפניי את העולם".

30 שנה מאוחר יותר, בגיל 69, פרידלנד יכולה להכיר בערכה. באמתחתה קריירה מפוארת הכוללת להקה משלה שהופיעה בהצלחה ברחבי העולם, דורות של תלמידים שטיפחה, יצירת כוריאוגרפיות לאופרה הישראלית וללהקות בינלאומיות, פרסים יוקרתיים והזמנות לכהן כשופטת בתחרויות חשובות בעולם. 
 

מתוך החזרות לדב הוז 19, צילום: אסיה סקוריק


"אם הייתי פסימית לא הייתי יכולה לחיות כאן"
 
אולי זו סגירת מעגל, אולי מסעו הספירלי של הזמן שמזכיר לנו שוב ושוב שאין חדש תחת השמש, אבל החיבור בין העבודות, שהיה טבעי עבור פרידלנד, לא נתפר בקלות למופע שלם. "כשאני יוצרת חשוב לי לתת צידוק לבחירות שלי, לתקשר בצורה ברורה עם הקהל. לכן כשהתחלתי לעבוד על "סאלי אן רטרו" בשביל הפסטיבל רציתי לשכתב את "דב הוז 19" למציאות של ימינו. ליצור קשר ברור בין אז לעכשיו".

איך עשית את זה?

"לקח לנו חודש שלם למצוא את ההקשרים שיחברו את העבודות בצורה חלקה. בסוף מצאנו פתרונות בדמות חלוק, כוסות מים, עציץ, כיסא והשולחן של דב הוז שכולם נפגשים בסוף מתחתיו, כמו בחדר אטום, כמו בידוד. יש כאן אמירה על היקום ועל שיקום. על הטבע ועל הצורך שלנו לשמור עליו".


סאלי אן פרידלנד, צילום:  Jonathan Hirschfeld AND JEREMY Feldman

באיזשהו מקום המציאות בישראל מחייבת אותך ליצור בועה כדי לחיות. והחדר האטום, הבידוד, בעצם מסמלים את המצב האמיתי של כולנו כאן. הסמליות הזו נמצאת במופע שלך?

"כן, אבל זה משהו שאפשר לראות בדיעבד, אחרי שמתחילים לחקור לעומק. אולי כמישהי שהגיעה לארץ ממקום אחר אני יכולה לראות באופן יותר מובהק את הבועות השונות שמרכיבות את המציאות כאן. זה קורה באופן אינסטינקטיבי, כל פעם שיש פיגוע, מחבלים או מלחמה, אנחנו נכנסים למגן דוד שלנו, המקום הסגור שמגן עלינו.

"אבל אני לא לוקחת את זה למקום שחור, אחרת לא הייתי יכולה לחיות כאן. אני מסתכלת על הצד האופטימי. כמו במשחק בועות סבון, כשאחת מתפוצצת מפריחים את הבאה אחריה". 
 

סאלי אן פרידלנד, דב הוז 19, צילום: Aviad-Fuchs


"הכוח שלנו זה אמנות ולא נשק"
 
פרידלנד עלתה לישראל בשנת 76', אחרי לימודי מחול בגרמניה ומלגת לימודים אצל מרתה גרהם. "התחלתי לרקוד בגיל שלוש", היא משחזרת. "מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי לרקוד. יש לי תמונות כפעוטה עם נעלי בלט. רקדתי קלאסי אבל הייתי תלמידה גרועה, גבוהה מדיי ומוזרה. הייתי מדוכאת, הדלתות לא נפתחו בפניי".    
 
אבל לא התייאשת?

"כשאת יודעת שכל הזהות שלך היא מחול, אין לך ממש ברירה. את נלחמת על זה בכל הכוח כי בלי זה אין כלום. ואז עזבתי את דרום אפריקה, נחשפתי לאלווין איילי ועולם שלם נפתח בפניי. עזבתי את הקלאסי ועברתי למחול מודרני. אחרי שחזרתי לדרום אפריקה ראיתי מופע של להקת בת דור ונשביתי. ככה הגעתי לארץ".

לבד? בלי משפחה?

"הגעתי לכאן לבד לגמרי, לא הייתה לי משפחה בארץ וההורים נשארו בדרום אפריקה. אבא שלי, שהיה טייס בחיל האוויר במלחמת השחרור, נלחם שלא אעלה לישראל. הוא חזר מהמלחמה ההיא בפוסט טראומה ואמר לי בשום אופן אל תלכי לשם, זה מקום קשה. אבל אני התעקשתי. ככה יצא שחלק מהמשפחה שלי נמצאת בדרום אפריקה וחלק היגרו לאוסטרליה. רק אני פה".  

מתוך החזרות ל-קו-ביד 19, צילום: אסיה סקוריק


ואף פעם לא התחרטת על הבחירה?

"היו לי הזמנות להגיע לאלווין איילי בניו יורק ועוד מקומות אבל בחרתי להיות פה ואני לא מתחרטת. אני יודעת שזה מקום מסובך. ברחתי מהאפרטהייד בדרום אפריקה, גם בגלל ההתייחסות לאמנות שהייתה מאוד דכאנית. דווקא בארץ הרגשתי חופש ביטוי יוצא מן הכלל, והקשיים הפכו בשבילי לכלים. מה שמאוד קשה לי לראות זה את ההפרדה בארץ, במיוחד בתקופה של ביבי. הכיבוש יוצר חוסר שוויון ואפליה ואנחנו עם שעבר שואה, ולא למדנו לקח. אנחנו חייבים ללמוד לכבד את השונה.

"מה שכן, עכשיו עם הממשלה החדשה אני יותר אופטימית. בעיקר מבחינת היחס למחול. המחול הישראלי נמצא בפריצה מטורפת, יש לנו משהו להגיד בעולם והלוואי שהממשלה תבין שהכוח שלנו זה תרבות ואמנות ולא נשק. זו הדיפלומטיה הכי טובה שלנו. הם מוכרחים להגדיל את המימון למחול ולאמנות בכלל, כי בלי כסף אי אפשר לעשות כלום.

"ואם לחזור לשאלה שלך, אני לא מתחרטת כי לא משנה התסכול והבלגנים, העניין הוא לא לברוח אלא לעשות את הכי טוב שאתה יכול. ואני מקווה שמה שאני עושה ייתן לדור הבא של הרקדנים והיוצרים תקווה וכוח להמשיך הלאה. כמו שבעלי ז"ל היה אומר, 'זה מה שיש ועם זה ננצח'". 
  

סאלי אן פרידלנד, צילום מימין: סטפני פריד. צילום משמאל: Jonathan Hirschfeld AND JEREMY Feldman

כוריאוגרפיה: סאלי אן פרידלנד, רקדניות: נועה שביט, נטע הייניק, נעה בר, שירלי ברבי, עיצוב תאורה: אורי מורג, מוזיקה: אורי וידיסלבסקי, אריק סאטי, מקס ריכטר, עריכה מוזיקלית: שי גוטסמן, עיצוב תלבושות: דלית ענבר

8 באוגוסט 2021 בשעה 21:00, אולם דלל במרכז סוזן דלל תל אביב. פסטיבל תל אביב דאנס מתקיים בתאריכים 15-3 באוגוסט במרכז סוזן דלל בתל אביב. לרכישת כרטיסים