המחזה שהגיע לכל מקום

סיפורם האלמותי של הנאהבים רומיאו ויוליה, החל את דרכו כמחזה בשלהי המאה ה-15 באיטליה ומשם עשה את דרכו - כעבור כ-120 שנה - אל שולחן העבודה של ויליאם שקספיר. בדיעבד הסתבר שהמחזאי הדגול עשה לסיפור עבודת יח"צ מקצועית מאין כמוה. "רומיאו וג'ולייט" שלו הניב עשרות רבות של נוסחים: מחזות, אופרות, כוריאוגרפיות, סרטים ושירי פופ שהגיעו לאינסוף קהלים.  

סיפור האהבה השקספירי עורר גם את דמיונם של יוצרים ישראלים. דן אלמגור וחיים אלכסנדר כתבו ללהקת איילון את "רומיה ויואל" כביטוי לקליטת העלייה של שנות ה-50. גם אפרים קישון יצר נוסח הומוריסטי משלו שנכתב לשושיק שני ואריק לביא, בו הגיבורים אינם מתאבדים ערב כלולותיהם, אלא  נשארים ביחד ומנהלים מאבק התשה הדדי.

מסע היסטורי בעיבודים הישראליים השונים של המחזה מעלה מבחר מרתק של פרשנויות, שבהם לא פעם היה הקהל עצמו לשותף וחולק לאוהדי קפולט מול אוהדי מונטגיו, יוליה גולמה על ידי שחקן גבר (בהפקה של אנסמבל עתים), או ההפקה המשותפת לתיאטרוני החאן ואל קסבה ממזרח ירושלים שהפגישה בין יוליה יהודייה לרומיאו ערבי. אין ספק שהמחזה הנצחי הצליח להיטמע גם בדנ"א הישראלי. 
  

רומיאו ויוליה, צילום: יוסי צבקר


בימוי ועיצוב משובחים

כאשר האופרה הישראלית החליטה להעלות את האופרה "בני קפולט ובני מונטגיו" של ויצ'נזו בליני, השם המקורי האיטלקי נותר על הכריכה השמאלית של התכנייה ואילו בצד העברי, הימני, מכונה האופרה "רומיאו ויוליה". האופרה, המוצגת לראשונה בישראל, זוכה להפקות רבות ברחבי העולם בעיקר בזכות הפופולריות של המחזה השקספירי. בליני וגם מחבר הליברית המקורית פליצ'ה רומאני לא הכירו את מחזהו של שקספיר, אבל סיפורי משפחות נאבקות הם חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של איטליה ולכן לא משנה השם - הדרמה קיימת ונוכחת בכל נוסח.     

בעיבוד החדש ליצירתו של בליני, מתאר הבמאי חנן שניר אווירה של חדר אירוח, אולי חדר אחורי שבו נפגשים ראשי משפחת פשע. הקפולטים הם האדונים הקובעים - טבאלדו (טיבלט במחזה של שקספיר) לובש מדי צבא. מולם מציב שניר את רומיאו מונטקי (מונטגיו) ואנשיו כחבורה נחותה חברתית, כנופיית צעירים שמזכירה את הפורטוריקנים בתלבושות הצבעוניות של "סיפור הפרברים" - נוסחו של ליאונרד ברנשטיין לדרמה השקספירית. אותו אזור מאפיוזי בלתי מוגדר משורטט היטב בעבודת צוות המעצבים של ההפקה: רוני תורן בתפאורה יפהפייה, פליס רוס בתאורה חכמה ועשירה ופולינה אדמוב בתלבושות עכשוויות.

רומיאו ויוליה, צילום: יוסי צבקר

כוכבת זוהרת על הבמה

האופרה כוללת חמש דמויות ראשיות בלבד: טבאלדו (איתן דרורי) הארוס המובטח ליוליה, קפולט (נח בריגר) אביה של יוליה, לורנצו (ולדימיר בראון), רופא משפחת קפולט, רומיאו מונטקי (טל ברגמן) ויוליה קפולטי (אלה וסילביצקי). לצדם עוד קרוב ל-40 בני משפחה, נזירות וניצבים המשמשים את חנן שניר היטב ברגעי מתח. נזירות עולות לבמה ומנכיחות את עצמן, חבורת נאמני רומיאו צבעונית במיוחד ומגעם בכלי הנשק קליל ומסוכן. לרגע קל ומפויט עולה גם צ'לנית התזמורת אנדריאה מרקוש בתלבושת לבנה, לקטע סולני במהלך ההצגה.

שניר החליט למצב את עניין אהבת הנשים ברקע האופרה כבר בפתיחה, וגם בהמשך נוכחות על הבמה ילדות בתפקידי רומיאו ויוליה הקטנות, לאות שהאהבה בין השתיים התחילה מזמן.

רומיאו ויוליה, צילום: יוסי צבקר

נותרנו עם המוזיקה. האופרה משויכת לז'אנר הבֶּל קַנטוֹ (השירה היפה), שתמיד ידע למשוך את הקהל בהמוניו אל בתי האופרה בזכות הקולות היפים, כשלאיכות הסיפור מעמד משני. בהפקה הנוכחית הוביל דן אטינגר את נגני תזמורת ראשון לציון כשהוא מצליח להבליט את האפקטים הדרמטיים.

על הבמה בלטו בעיקר שני זמרים: ולדימיר בראון הוותיק שמרגע עלייתו על הבמה הוא משרה ביטחון ויציבות לא רק על שותפיו אלא גם על הקהל, ואלה וסילביצקי הנפלאה בתפקיד יוליה, ללא ספק כוכבת הערב. גם בהינתן כל הישגי הבימוי של ההפקה, וסילביצקי עושה כאן את תפקיד חייה. מוזיקלית, היא נושאת את ההפקה על כתפיה מרגע התגלותה בתחילת האופרה ועד להתאבדותה בסופה.

לסיכום, אין סיבה להתלבט. רוצו ל"רומיאו ויוליה" של האופרה הישראלית, לראות ולשמוע.               



רומיאו ויוליה, צילום: יוסי צבקר

רומיאו ויוליה, צילום: יוסי צבקר            
  

רכישת כרטיסים