פילוסוף, מיסטיקן ונביא זעם

אחרי שהתקיים במתכונת וירטואלית בשל הקורונה, ואחרי המהומות שטלטלו את העיר המארחת, חוזר פסטיבל עכו לתיאטרון אחר במתכונת הרגילה שלו, עם תכניה עמוסה ומסקרנת. אחת ההצגות שתשתתף בפסטיבל היא "קרוי: מעבר ליש ולאין" שיצרו נועם רובינשטיין, עודד הירש ויונתן לוי, העוסקת בחייו הבלתי אפשריים של ד"ר משה קרוי – פילוסוף, מיסטיקן ונביא זעם, גאון ומטורף שעלה לגדולה בשנות ה-70 ומת בנסיבות מסתוריות בסוף שנות ה-80.
 
בחייו הקצרים וגם לאחר מותו, קרוי המשיך להפעיל את הדמיון בחצר האחורית של התרבות הישראלית, אך דמותו מלאת הסתירות לא פוצחה. ממרחק השנים הוא מצטייר כגיבור טרגי, דון קישוט בעולם פוסט מודרני מנוכר. קרוע בין טוב לרע, מלאכים ושדים, וכל אותן סתירות שהתרוצצו בנפשו המיוסרת, כשהוא מנסה ללא לאות ליישב ביניהן באופן לוגי.

קרוי: מעבר ליש ולאין, צילום: שירלי מרום

מתחילת שנות ה-70 ואילך, צעירים רבים אובדי דרך הגיעו לקרוי. הקול הפסקני ועם זאת השווה לכל נפש שהשמיע כשהרצה על האובייקטיביזם הטהור, קסם להם. הם היו מוכנים לקבל אותו כנביאם. אבל הוא נטש אותם, נודד לארצות אחרות ולאמונות אחרות במסע הארוך של רדיפת אמת פילוסופית - שהוביל אותו עד מהרה לנטישת הזרם המרכזי בפילוסופיה, להגירה לאוסטרליה הרחוקה, ולרעייה במרחבי המיסטיקה האינסופיים. הוא החליף בקצב אמונות ופרקטיקות רוחניות - מסיינטולוגיה דרך עיסוק בסיאנסים וגירוש שדים, בודהיזם, גנוסטיקה ואמונה בבני האור ובני החושך - עד לקריסה מוחלטת, והתאבדותו מעט אחרי שיחצה את גיל ה-40.
 

רפול והים, צילום: זווית אחרת

שואו של רב-מג

יונתן לוי, אחד מיוצרי ההצגה, שהפך כבר מזמן לאחד היוצרים המרתקים בזירת הפרינג' הישראלית, מספר שהרעיון להתחקות בהצגה אחר זרם התודעה המפותל של משה קרוי בא דווקא מהיוצר והשחקן נועם רובינשטיין שהחל לעבוד על ההצגה עם עודד הירש - אמן הרב תחומי המתמחה בצילום וידאו וסטילס. ומכיוון שתמיד רצה לעשות על קרוי הצגה, הרגיש שלחבור אל השניים וליצור ביחד, הוא הדבר הנכון לעשות.
 
אז למה דווקא משה קרוי?

"כי הוא דמות מרתקת שעברה לא מעט טרנספורמציות בחייה תוך חתירה אובססיבית אחר האמת. הביוגרפיה שלו היא מעבר לכל דמיון וההגות שלו נועזת ומדהימה, פרועה, נוקבת ומרדנית. וכסיפור רוחני יש פה כל כך הרבה חומר מעניין לעבוד איתו, מה גם שהוא נוגע בשאלות הכי עמוקות של הקיום. אבל משהו במפגש בין הפילוסופיה והמיסטיקה לבין המציאות הוא כל כך דיסהרמוני, ומעיד לא פעם על אותן תפניות שהוא לקח בחייו בדרכו הרוחנית". 
 


ד"ר משה קרוי, צילום מסך מתוך יוטיוב

היצירות שלך כוללות דמויות של מצביאים, אלים ודיקטטורים - סדאם ובגין ורפול ובר רפאלי. למה אתה נמשך להסתובב ביצירות שלך סביב דמות?

"זה מאפשר לי לראות באופן הכי טוב את החיים כדרמה, באופן שבו ביוגרפיה ריאלית נושאת איזשהו מסר. כמעט כמו שביוגרפיה של דמות ספרותית הופכת למסר כלשהו. וזה דבר מעניין שמאפשר לחשוב על החיים הריאלים, על המציאות שלנו בני האדם, באופן אמנותי".

והנטייה שלך למנהיגים?

"זאת מין נטייה קלאסית כזאת, שהמלך או המנהיג מייצגים משהו. בעצם כל בן אדם הוא מלך, הוא מנהיג, אבל במקרים האלה זה מזוקק יותר".
 
אז מה הדמות של קרוי מייצגת עבורך?

"זו דמות שמקריבה את כל חייה עבור תובנה רוחנית, בחתירה לא אחרי הגות אלא אחרי משמעות או חוויה אלוהית. ההצגה עושה שימוש בחומרי רדי מייד, גם מהכתובים - ספרי הפילוסופיה שלו וגם מכל מיני ראיונות בתקשורת, ביניהם עם דן בן אמוץ, ירון לונדון ורם עברון. אין כאן דיאלוגים מומצאים, והקונספט הבימתי הוא שילוב של השפות השונות שלנו כיוצרים. נועם שבא מעולם התיאטרון הפיזי, אני שהתיאטרון שלי יותר פילוסופי ועודד שמביא מרכיב חזותי מאוד חזק ומשמעותי ביחד עם מעשי קוסמות של ליאם לבנון. ויש גם את הפסנתרן אבנר חנני שמנגן בלייב וגם יצר מין מונודרמה לווידיאו ופסנתר שחומר הגלם שלה הוא טקסטים בקולו של קרוי. בסוף זה קצת יצא כמו שואו של איזה רב-מג". 

סכיזופרניה אפוקליפטית טרגית

איך עבדה העשייה ביחד?

"יש פה ערבוביה שלמה של עשייה. אני גם מביים וגם משחק אחרי עשר שנים שלא שיחקתי. נועם גם משחק בתפקיד הראשי אבל הוא חלק מרכזי בחשיבה הקונספטואלית והבימתית. ושירלי מרום היא המפיקה אבל היא לוקחת חלק בעיצוב התנועה והבימוי. וביחד עם השחקנית נטע זייד, מעצב התאורה ברוך שפיגלמן ומעצבת התלבושות קרן פרץ, אנחנו כולנו מתנהלים באופן מורכב ופורה". 
 
מה גרם לך לחזור לשחק דווקא הפעם, אחרי כל כך הרבה זמן?

"רציתי לעשות איזה שינוי ולבדוק את עצמי מחדש בזה. אולי כי משהו בהפקה הזאת זימן לי את החשק להרפתקה".
 
תוך כדי עבודה על ההצגה, מה הבנת על קרוי שלא ידעת קודם ומה עוד לא התפענח לך ביחס אליו?

"יש משהו אחד מרתק שעניין אותי - הגילוי שהציר המיסטי לא עונה על כל צרכיו של המין האנושי. כבני אדם אנחנו זקוקים לשני צירים: ציר קיום אנכי שמחבר בינינו לבין הרוח, וציר אופקי שהוא חיבור בינינו לבין בן אדם אחר. הסיפור של קרוי הוא לקח מצויין למה קורה אם אתה שם את כל הז'יטונים שלך רק על הציר האנכי וזונח את הציר האופקי.

"אבל קרוי הוא כל כך מסתורי וחידתי. יש עוד המון שלא הבנתי עליו. למשל מה קרה לו? איך פילוסוף כל כך מבריק נקלע לסכיזופרניה אפוקליפטית טרגית שכזאת. למה הוא איבד את זה? האם הוא היה משוגע תמיד? ואם כן, למה לרגעים זה כל כך בוהק ומבריק? קרוי הוא סוג של אינפוט מחשבתי כל כך חריג, שאתה צריך לראות מה שם מעניין וראוי ומה צריך לקחת בביקורתיות. להבין מה בתוך התורה גרם לחיים שלו להידפק ככה". 
 


יונתן לוי, צילום: אהרלה הצמצם הבוער

"יש לי תחושת אהבה עמוקה לפסטיבל עכו"

זו הפעם הרביעית שאתה משתתף בפסטיבל עכו. מה מושך אותך לחזור ל"מקום הפשע"?

"בעכו התחילה אצלי ההתקרקעות, שם גדלתי כיוצר. כשלמדתי באוניברסיטה חברתי לליאור ווטרמן, תלמיד בצלאל ושותפי לדירה, ויחד יצרנו את ההצגה הראשונה שלנו - 'מנו מלך אטלנטיס', שהועלתה בפסטיבל עכו ב-2004. ב-2007 העלינו את 'מר עולם' וב-2011 העליתי את 'סדאם חוסיין' שהפך למחזה פולחן, הניסיון הראשון שלי לרקום מסכת שירית סביב דמות אקטואלית ולהעלות אותה באופן זה לדמות מיתית, ליישות, לרעיון. יש לי תחושות עמוקות של אהבה והכרת תודה לפסטיבל, ומבחינתי תמיד אפשר וכדאי לחזור לכאן. זאת לא רק נאמנות, אני פשוט אוהב את הפסטיבל הזה ומרגיש קשור אליו".
 
עושה רושם שאתה בכלל חובב פסטיבלים

"כי יש דדליין. מישהו מהעולם החיצוני אומר לך בוא תכתוב לזה, ואתה מתחיל לקבל אינפוט ופתאום יש יצירה. בפסטיבל אין סלקציה, כל משאלה יכולה להתגשם". 
 



מה השתנה בתפיסה הבימתית שלך מ"מנו מלך אטלנטיס" ל"קרוי"?

"הרבה. בהצגה הראשונה לא ידעתי שום דבר על תיאטרון, הכל היה אינסטינקטיבי. היום אני יותר מיומן וההחלטות לעיתים אינסטינקטיביות אבל יש בהן יותר חומר. בגדול לכל הצגה יש מנגנון פעולה אחר וזה מתחיל מהשותפים ליצירה. מה שקורה בינינו מכתיב הרבה מהמהלך. אני מאוד מקווה שהקהל ייצא עם חוויה של מופע שהוא בו זמנית קוסמי ואנושי". 
 

קרוי: מעבר ליש ולאין, צילום: עודד הירש

אבל יש כאן בכל זאת אלמנטים שיושבים לגמרי על המנגנון פעולה שלך כיוצר: ההסתובבות סביב דמות אחת, היחסים עם השפה, הרדי מייד שהוא משהו שאתה אוהב להשתמש בו כדיבור בסוג של מניפולציה בסגנון 'לא נגעתי'. אבל אולי נתעכב על היחס לשפה בקרוי

"מאחר שהטקסט הוא כאמור רדי מייד, מה שנדרש מאיתנו היה להבין איך לספר סיפור דרך קולאז'. וכאן, בניגוד לעבודות קודמות, עריכת המלל היתה מהלך אמנותי. לא ניסינו להיות דוקומנטרים או לשמור על שפה ריאליסטית אלא עבדנו עם חומרים פילוספים ועיתונאיים ותרגילי דמיון מודרך, באופן יותר תמונתי". 

לוי מאמין שהם נהגו כבוד באיש. את סוגיית המעורבות שלו במות גרושתו, למשל, הותירו כשאלה פתוחה שלא נותבה לפתרונות גסים. "כשאתה כותב יצירה על חיים של בן אדם אתה צריך לקחת בחשבון את העובדה שחי או מת, הבן אדם הזה עדיין נמצא. אז למרות שיש לך חירות של אמן לעשות את מה שאתה צריך לעשות לטובת היצירה, תוך כדי התנועה הזאת יש יחס אתי מסויים של כבוד וסקרנות מול השאלות שעיצבו את חייו של אותו אדם". 
 

קרוי, מעבר ליש ולאין, מקור: אתר פסטיבל עכו



האלמנט הכאוטי

למה חשוב לך לקחת דמויות מקומיות ישראליות או קשורות להיסטוריה הקרובה שלנו כמו סדאם חוסין ומלחמת המפרץ?

"הרבה פעמים אלה דמויות שנתקלתי בהן בילדות ובאופן טבעי למה שאתה חווה בילדות יש קצת אופי מיתולוגי. בבגרותי כשחיפשתי את החזרה למיתולוגי מתוך התיאטרון, בצורה שלא תהיה מיושנת או נוסטלגית ופומפוזית ולא עדכנית - אז דווקא החיבור ליומיום הוא המעניין. הוא מאפשר להסתכל על החיים הנוכחיים שלנו כאילו בפרספקטיבה גבוהה יותר. אני באמת מאמין שבאופן הזה אמנות יכולה לעזור לנו להבין את החיים". 
 
בריאיון ישן איתך אמרת שהדמויות הבאות שאתה מתכוון לטפל בהן הם ברלוסקוני, אידי אמין ומייסד הונדה.מה קרה איתם? מי המנהיג הבא שמעניין אותך להעלות על המוקד?

"זה קצת היה כבדיחה. על ברלוסקוני כתבתי טיוטה אבל היא לא היתה מספיק טובה וכנראה זה לא מספיק עניין אותי. אולי זה נכון שכשזה ישראלי ויותר קרוב אז משהו רגשי חזק יכול להתעורר. כרגע אף מנהיג לא מחכה במגירה".
 
מה התפקיד של התיאטרון עבורך?

"זו אמנות שהמדיום שלה הוא נוכחות, וככזו היא מעין מיקרוקוסמוס שדרכו אתה יכול לתת דימוי נגלה למה שנסתר באמצעות האלמנט של הופעה. אני גם אוהב את זה שיש אלמנט כאוטי בתיאטרון, אין לך שום סיי אחרון על הרוח של מה שכתבת. רק בסוף, פתאום בבכורה, אתה מבין מה הגיע". 
 

יונתן לוי (מימין) במחזה "סדאם חוסיין", צילום: איליה מלניקוב

מי אני? למה אני כאן?

אתה עובד גם כמורה בחינוך האנתרופוסופי. זה משרת אותך בתיאטרון?

"כמובן שיש אלמנט פרפורמטיבי גם בתוך הוראה אבל הפוקוס הוא על חינוך, על לימוד. בתוך התיאטרון יש גם אלמנט הוראתי אבל אתה לא רוצה להיות פדגוגי ולאבד את החירות של האמנות. אתה גם יכול להבין את השיעור כיצירת אמנות ואת תהליך הלימוד כמשהו שחלים עליו חוקים אמנותיים, ואז הלימוד נעשה מאוד מעניין ובעיקר חי. כמורה אתה מפתח הרבה מאוד חושים לאיך דברים נקלטים או איך להציג דברים או איך לקחת כיתה לאיזשהו מסע. ובכל זאת אלה תחומים נפרדים. אני רואה את החיים המקצועיים שלי כרצועות נפרדות - רצועה אחת היא האמנות לסוגיה, החינוך הוא רצועה נוספת, והרצועה השלישית היא העיסוק החברתי. וכמובן שהאנתרופוסופיה, גם לגבי חינוך וגם לגבי אמנות, נמצאת בתוך העבודה שלי". 
 
מה גורם לך להישאר ערני כיוצר?

"התחושה של הפוטנציאל. אני כל הזמן משתדל להישאר ערני, להבין מה אמור לקרות ומה קורה. לפעמים הפוטנציאל מתחיל לדבר אליך ומפתה אותך להתמסר אליו. ואם הבחירה היתה נכונה אז זכית בתהליך חי".
 
מה הדבר הבא?

"הפקה של מַלְכִּיטַוָּס, הפואמה שכתבתי ב-2009 ופותחת את ספר השירים שלי, שתעלה בתיאטרון חדש שאני שותף להקמתו במתחם רב תחומי בטחנת הקמח בקיבוץ שער העמקים".
 
ושאלה אחרונה, עד כמה קרוי רלוונטי לימינו?

"זאת הצגה שעוסקת בשאלות נצחיות שרלוונטיות תמיד כמו: מי אני? למה אני כאן"? 
  
  
 

"קרוי, מעבר ליש ולאין",20 בספטמבר, 11:00, 21 בספטמבר, 20:00, 22 בספטמבר, 10:00, 16:00, 19:00, 23 בספטמבר, 11:00, 16:00, 24 בספטמבר, 10:30. מרכז תרבות עכו העתיקה