תסתכלו עליהם ותראו אותנו

העולם עצוב, אז צוחקים. ככה זה בדיוק במחזות של המחזאית יסמינה רזא, שהיא עצמה מגדירה כטרגדיות מצחיקות. אחד המוצלחים והמצליחים שבהם הוא "אלוהי הקטל" שמועלה עכשיו בהפקה מחודשת בתיאטרון הקאמרי. המחזה, שעלה לראשונה בפריז לפני 13 שנים (ומאז בשלל שפות ובמות ובקולנוע), לא איבד בזמן שעבר מאז אפילו טיפה מעוקצו – ואולי אף להפך בהפקה הנוכחית.

ישבתי שעה ועשרים דקות באולם, צחקתי הרבה מאוד ויצאתי אמנם עם חיוך, אבל מדוכדכת ומהורהרת. והטלטלה הנפשית הזאת – היא בדיוק מוֹתָר התיאטרון על מדיומים מצולמים, כי זו חוויה חיה. אלה ארבעה שחקנים עם מחזאית אחת ובמאי אחד, שמציבים במרחק נגיעה מולנו מראת חיים חדה, שמזוויות מסוימות מחמיאה, אבל מרובן מגלה את הפגמים והצדדים המכוערים. הכי תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

רזא היא כותבת מדייקת, חדה ושנונה שמתמקדת בדרמות בינאישיות. זו של "אלוהי הקטל" אמנם מתרחשת בפריז, זה ברור, אבל באותה מידה היא יכולה להתרחש גם בניו יורק, בלונדון או בתל אביב (תחליפו את ורוניק בוורדה, את מישל במיכאל ואת מאפה הקלָאפוּטי בעוגת ביסקוויטים), וזה בדיוק מה שהופך אותה לאותנטית כל כך, למדברת-נוגעת כל כך. 
 

אלוהי הקטל, צילום: רדי רובינשטיין

זירת קרב עקובה מהאשמות
 
הסיפור מתחיל פשוט: אנט ואלן, עורך דין ויועצת השקעות, מגיעים לביתם של ורוניק ומישל, לוחמת למען זכויות אדם בדרפור ובעל עסק לכלי בית, כדי ליישב את ההדורים בעקבות קטטה שפרצה בין בניהם בני ה-11, קטטה שבה בנם של אנט ואלן חבט בבנם של ורוניק ומישל ופגע בשיניו.

אלא שהמפגש שנועד לפייס בין הילדים וליצור בעבורם דוגמה לשיח פתוח, חיובי ומכיל בין ארבעת הוריהם הבורגנים-מבוססים שמחשיבים עצמם נאורים, הופך די מהר לזירת קרב עקובה מהאשמות, התפרצויות, אלימות מילולית, עלבונות הדדיים, חיסול חשבונות, דעות קדומות ועוד שלל מפגני כוח וכתישה הדדית, כשהצדדים הניצים לא נשארים כל הזמן זוג הורים אחד נגד השני, אלא מתחלפים ביניהם ומחליפים צדדים ומהלומות מילוליות-נפשיות.
"ההתנהגות התרבותית היא מעטה דק מאוד שנפרם בקלות", נטען במחזה שאכן מוכיח בדרך מבריקה שמתחת למעטה התרבותי הדק האמור מסתתרת חייתיות אלימה. לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות את הרלוונטיות של התזה הזו למציאות העכשווית בעולם המערבי בכלל, וליומיום הישראלי השסוע, המתלהם, האלים-מילולית בקלות מפחידה ומכאיבה בפרט.

אלוהי הקטל, צילום: רדי רובינשטיין

מושחז, נוקב וסאטירי
 
הפרשנות הבימתית של גדי רול, במאי ההפקה הנוכחית, לוקחת את המחזה של רזא עד הקצה והופכת אותו לעוד יותר מושחז ונוקב וסאטירי. זה מתחיל בבמה הבהירה והריקה כמעט לחלוטין, שאי אפשר להתעלם ממנה מרגע שעולה עליה האור. ואם בהתחלה זה נראה כגחמה קצת מעצבנת, די מהר הריק הזה נהפך בטבעיות לזירת התגוששות ומאבק, זירה שמפנה את כל תשומת הלב לנאבקים ולמאבקים המתחוללים בה ביניהם, שאף מדגישה בחריפות כל מהלך שנעשה, כל אמת אכזרית שנחשפת בישירות בוטה, יצרים שמתפרצים וחייתיות אנושית כעורה. הבמה הריקה הופכת למעין זרקור רב-עוצמה, שמאיר באור כמעט כירורגי את קרבות הבמה.

והקרבות הללו, שנשמעים בתרגומו המעולה של דורי פרנס כאילו נכתבו בכלל בעברית, מתנהלים בין ארבעה שחקנים מצוינים שכולם ביחד וכל אחד לחוד מפיק את המיטב מהדמות שלו/ה ומהפרטנרים האחרים.
קרן מור היא ורוניק יפת-הנפש שמאבדת את זה כשאנט מקיאה על אחד מספרי האמנות שלה וכשבעלה מתחיל לדבר בלי פילטרים, והיא מתגלה כאישה מרת-נפש, צווחנית ותוקפנית ככל האחרים. מור עושה את המעברים האלה בטבעיות משכנעת נהדרת.

אלוהי הקטל, צילום: רדי רובינשטיין


אוהד שחר מגלם את בעלה, מישל, מין נחנח פשרן שעוטה תמיד מסכת פוליטיקלי-קורקט והערב הזה מספק לו את מה שדרוש כדי להסיר את המסכה ואת הכפפות ולהתגלות כאיש שלא סובל את משחק החיים שהוא נאלץ לשחק. שחר מעצב את מישל כמי שבוקע מביצת קיומו ליקום מקביל, בו הוא מזדעק, דורס – מילולית – ומאיים באוויר, כאיש שמגלה בעצמו כוחות אחרים וחדשים שכנראה ידוכאו שוב אחרי הערב הזה, אבל בערב הזה הוא במלוא כוחו וחושף מתחת לחזות הגבר הסמרטוט סוג של נביא זעם מרדן.

שחר צובע את התפקיד בשלל ניואנסים מרתקים, וכשהוא אומר "הילדים מוצצים לנו את החיים ומפוררים אותם", יש איזו השתנקות קולקטיבית מובלעת באולם, של איך-הוא-מעז וגם כמה-הוא-צודק, שהוא מצליח לעורר ביחד. 


אלוהי הקטל, צילום: רדי רובינשטיין
 
אח, איזו סצנה

יובל סגל הוא אלן, עורך הדין שמחובר בווריד לטלפון הנייד שלו ומנהל איזו מערכה כעורה כשלעצמה בשם חברת תרופות שמייצרת תרופה בעייתית, במקביל לדיונים על ילדינו-לאן. הוא מגלם את אלן בדייקנות ריאליסטית שהופכת את האיש הזה - שמקצועו תובע סוג מתמיד של העמדת פנים, אבל בז להעמדת הפנים של פטפטת מתורבתת שבעטיה נגרר לערב הזה - לכל כך מוכר.

אולה שור-סלקטר היא אשתו אנט, והיא מציגה קשת משחק מרהיבה מנקודת מוצא אפולוגטית של מי שבאה לתקן עוול שעשה בנה, דרך סערת ההקאה שלה ונאום השיכורה-קלות שמשחרר אצלה את כל הברקסים (אח, איזו סצנה) ועד לקו הסיום שבו היא מטיחה ישירות את דעתה שבנה עשה טוב שהיכה את בנם של ורוניק ומישל.

הרביעייה הזו, בניצוחו של רול, מציגה קונצרט מתוזמר להפליא למחזאית ובני אדם. בשביל הצגות כאלה בדיוק שווה להזמין בייביסיטר, לצאת מבית, לשלם בחניון ולשבת שעה ועשרים דקות עם מסכה על הפנים.

אלוהי הקטל, צילום: רדי רובינשטיין

לרכישת כרטיסים