בשבוע הבא יעלה במרכז ענב בתל אביב המופע החתרני והאקטואלי עד כאב "שמיים הפוכים" – מותחן רוק פסיכולוגי על זוגיות שמתחילה כחלום רומנטי ומתגלה כמלכודת מסוכנת.
 
זהו מחזה הביכורים של המוזיקאי, השחקן והמחזאי עופר ירושלמי, שגם ביים (יחד עם סיון קרצ'נר) ומככב בו כשחקן ראשי. ירושלמי מתעמת עם הנושא הנפיץ והנוקב של רעילות במערכות יחסים של תלות ובעלות, העלולה להתפתח לאלימות ולפעמים אף לרצח.
 
"אי אפשר להיות מאושרים ככה"
 
"הקסם ביחסי תלות ובעלות נמצא בחוסר המודעות לזה שמשהו לא תקין", פותח עופר ירושלמי. "כל עוד בת הזוג שמה אותך במקום הראשון אתה מרגיש שלם, אבל ברגע שהיא מפסיקה, פה מתחילה ההידרדרות".  
 
אתה מתכוון לגברים שתלויים בבנות זוגם?

"זה יכול להיות משני הצדדים. קנאה למשל זה משהו שבדרך כלל  נראה לנו לגיטימי. אנחנו מרגישים שזה הגיוני לכעוס על בן או בת זוג שחוטאים באיזה פלירטוט עם מישהו אחר. בסיטואציה כזו, מהצד הגברי, מה שבאמת קורה הוא שאני פוגש את חוסר הביטחון שלי כגבר, והמסקנה היא שאת תתאימי את עצמך ותגרמי לי להרגיש טוב.

"באופן כללי עדיף שתמיד תשאירי עין אחת עלי, תבדקי אם אני מרגיש בנוח או לא, ובכל פעם שאני מתערער תצטמצמי למה שמתאים לגבולות הרגשיים שלי. בלי לשים לב אנחנו דורשים מערכת יחסים שכוללת סיעוד רגשי. אפס גמישות, אפס יכולת הכלה עצמית והתבוננות עצמית. זאת מלכודת, לשני הצדדים. אי אפשר להיות מאושרים ככה".  


שמים הפוכים, צילום: יוסי צבקר
  
"כמו בעל חיים שמרעיבים אותו"
 
איך המחזה פותח את זה?

"זה סיפור על זוגיות בין שני מוזיקאים. עדן, שאני מגלם, הוא גבר שכבר בגיל צעיר למד לנטוש את עצמו רגשית, כמו הרבה גברים. רק בתוך הזוגיות עם אמה, שאוהבת אותו ומכילה אותו, הוא מרגיש שלם. הוא ביטוי בשר ודם של 'בלעדייך אני חצי בן אדם', משהו שברגע הראשון נתפס כרומנטי, אבל זה אסון. כי ברגע שהיא מתחילה לשים בראש סדר העדיפויות את השאיפות והחלומות שלה, עדן נדחק לפינה, והוא חווה את זה כמו בעל חיים שמרעיבים אותו, ומתנהג בהתאם".

"אחרי שאמה דווחה כנעדרת, עדן מוזמן לתת עדות במשטרה. לרוע מזלו הוא נופל על חוקרת שמעורבת בתיק בדרכים הרבה יותר עמוקות ממה שהוא יכול לדמיין, אולר שווייצרי של אפשרויות. היא משנה צורה כל רגע כדי לחדור לשכבות הרכות של עדן, בתקווה למצוא שם את התשובות שהיא מחפשת. היא דמות שמבטאת פחד של הרבה גברים בתקופה הזו - אישה פמיניסטית בעמדת כוח, שרוצה לשנות את הצורה בה אנחנו מגדירים מה מותר ומה אסור, לא בוחלת באמצעים ולא עושה הנחות לאף אחד".



שמיים הפוכים, צילום: יוסי צבקר


גוש של אימה
 
נשמע שהדמות של עדן קרובה אליך

"אני מבין אותו. סביב גיל 23 בת זוג נפרדה ממני, וזו הייתה הפעם הראשונה שלא הייתה לי אפשרות לנתק את האקסית מחיי מיד אחרי הפרידה, ולהדחיק את כל הרגשות שמעורבים בזה. המשכנו להתראות כל יום, זה מוטט אותי לגמרי. עלו בי כמויות בלתי נתפסות של זעם, של תחושת נטישה, בושה, חוסר ערך, השפלה, כישלון. חוסר אהבה עצמית ברמות הכי קיצוניות.

"כל הרגשות האלה הסתבכו לגוש של אימה שלא היו לי כלים לנטרל. התחלתי לעשות מדיטציות עם הדרכות ביוטיוב, פשוט כדי לשרוד רגשית, ומה שעלה בי ברגע שהייתי עוצם את העיניים היה אלימות. כלפי עצמי קודם כל, ואחר כך כלפי האקסית שלי. זה הרעיד לי את העולם.

"הבנתי שהסבך הרגשי הזה שהחזקתי בבטן, כשהוא לא מטופל ונמצא בתנאים קיצוניים מאוד, הופך למה שיש בבטן של אנשים שרוצחים את הנשים שלהם. תיעוב עצמי שמתחפש לתיעוב של בת הזוג. פחד אלוהים.

"זאת הייתה קריאת השכמה שדחפה אותי להיפתח ולגלות איך ליצור מערכת יחסים אוהבת ומכילה עם עצמי, קודם כל. היום אני אוהב את עצמי כמו שלא חשבתי שאפשר. למצוא אהבה יציבה ועמוקה כלפי עצמך בפנים זה התנאי הראשון ללמצוא אהבה כזאת בחוץ, אני לא חושב שזה יכול לקרות אחרת". 
 

שמים הפוכים, צילום: יוסי צבקר


הצעד הראשון לשינוי
 
לצד עבודתו בתיאטרון, ירושלמי בן ה-30, נשוי ואב לבת ובוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב, עובד גם כמנחה ומביים נערים ונערות בסיכון וכמטפל הוליסטי. "זה אולי נראה כמו הרבה כובעים", הוא צוחק, "אבל האמת היא שכל התחומים האלה מבחינתי מאוד מאוד קרובים אחד לשני. בגרעין שלהם יש שחרור מטראומה.

"כשאני עובד עם הנערים האהובים כל כך שלי, כל מה שאנחנו עושים זה להניח על הבמה השתקפויות של עצמנו. של הפחדים שלנו, של הרצונות שלנו. עצם ההתבוננות משנה מיד את כל העולם הפנימי. זה מרפא".

התיאטרון יכול לרפא?

"לדעתי כל יצירה יכולה לתפקד כמו מכונה ששותלת זרעים של ריפוי בצופים. הצופה הולך הביתה עם מין זרע כזה בתוכו, שמתחיל להיכנס לו לחלומות, לעלות לו בזיכרון בכל מיני סיטואציות. כשיצירה מהדהדת בנו ברמה כזאת זה סימן שהיא הזיזה משהו בתוכנו. גרמה לשינוי בתפיסת המציאות שלנו.

"בשיטת הטיפול שלמדתי לוחצים על נקודות כואבות, ואז מניעים את הגוף מתוך הכאב, והכאב משתחרר. 'שמיים הפוכים' בנויה כדי לעשות תהליך דומה. היא לוחצת על נקודה שכואבת לנו מאוד כחברה, הנושא הבוער מאוד של מערכות יחסים אלימות, ובצורה מאוד אינטימית מתחילה ללוש ולפתוח ולפרק לגורמים את הנושא הזה. היא מציפה את הרגשות שעולים לנו מהנושא הזה - הפחד, החמלה, המשיכה שלנו לאינטנסיביות ולתשוקה שיש בכוחות האלה, הכעס, הכאב. אלה דברים מאוד עוצמתיים שאנחנו סוחבים כחברה, ורק בשנים האחרונות מתחילים לבטא אותם. הביטוי הזה הוא הכי חשוב בעולם, הוא הצעד הראשון לשינוי. אי אפשר בלעדיו". 
 

שמים הפוכים, צילום: יוסי צבקר

נשים מדהימות  
 
מה אתה חושב על בעיית האלימות נגד נשים במדינה? אם הבעיה של גברים היא מנגנון רגשי פגוע ואלים, מה הבעיה של נשים? האם הן קורבנות או יש להן עוד תפקיד במעגל הזה?
 
"וואו זאת שאלה מדהימה. קטונתי מלדבר על נשים ועל הבעיות שנשים מתמודדות איתן, אני לא חושב שממש יש לי זכות, כי לא עברתי חוויות שנשים עוברות. פעם אחת ויחידה הוטרדתי מינית על ידי גבר וחוויתי שבריר של תחושה מזעזעת שהיא חלק מהיומיום של המון נשים. מצד שני אני מאמין שהעולם משתנה בקצב מדהים. פורום מיכל סלה למשל יוצר שינויים אדירים משנה לשנה באמצעים שבהם נשים יכולות להגן על עצמן. מושקעים סכומי כסף אדירים מהמגזר הפרטי בנושא הזה.

"הדימוי של אישה במערכת יחסים פוגענית השתנה מאוד בזכות נשים אמיצות שהעזו ומעיזות לעמוד מול מצלמה ולדבר חודשים בודדים אחרי שהותקפו. בלי להתבייש, בלי להתחבא. זה מדהים. אני חושב על העולם שבו הבת הקטנה שלי תגדל ואני מאושר. יש כמובן עוד הרבה מה לעשות, אבל הרכבת של השינוי הזה כבר נוסעת ב-300 קמ''ש ואין דרך חזרה. זה ברור לי".

אתה באמת אופטימי?

"אני יודע שיבוא יום שבו יושקעו מאמצים וכספים כאלה גם לכיוון הגברים האלימים עצמם - כדי לרפא אותם לפני שזה מגיע לקיצון האלים. אין באמת מפלצות, רק אנשים פגועים מאוד מאוד. אני בטוח שיום אחד נדע לעשות משהו יותר מוצלח מלכלוא אותם ולקוות שילמדו לקח. למרות שזה אולי הפתרון הכי טוב במצב הנוכחי". 
 

שמים הפוכים, צילום: יוסי צבקר

"הכי מיינסטרימי שעשיתי"   
 
מאז שסיים את לימודי המשחק, יצר ירושלמי כמה הצגות ומופעים לתיאטרון, עמוק במחוזות הפרינג'. "עד 'שמיים הפוכים' עשיתי דברים מאוד מוזרים ואקסצנטריים", הוא מודה. '''שמיים הפוכים' זה התיאטרון הכי מיינסטרימי שעשיתי אי פעם, ואני מאוד שמח בצעד הזה. זו פעם ראשונה שהעזתי להביא טקסטים ושירים בצורה כל כך ישירה וחשופה, בלי להתחבא מאחורי מסיכות".

לא מפחיד?

"זה היה מאוד מפחיד בתחילת הדרך. אבל לא מזמן גילינו שאנחנו מועמדים לפרסי הפרינג', וההכרה הזאת גרמה לי להרגיש שהישירות הזאת נכונה בשבילי. שאין ממה לפחד.

"חוץ מזה שבעבודת הבימוי עמדה לצדי סיון קרצ'נר המדהימה והיחידה במינה. היא זיווג משמיים. העבודה איתה הייתה פשוטה וקלה, וזה יקר מפז. כל כך חשוב, וכל כך לא ברור מאליו. גיליתי שכשאני סומך על מי שאיתי אני מאוד מוצלח בלשחרר, ועל סיון יכולתי לסמוך בעיניים עצומות. שיטות העבודה שלנו כמעט הפוכות, וזה יצר איזון מסוים באופן מפתיע.
 

סיון קרצ'נר, צילום: סלי בן אריה

חשוב לי לציין כאן גם את תומר כהן, השדכן של החיבור הכל כך מיוחד הזה עם סיון, שגם עשה איתי תהליך דרמטורגיה מעמיק ומשמעותי שהביא את היצירה משלב מאוד התחלתי למה שאפשר לראות על הבמה היום. בנוסף, בתור המנהל של מרכז ענב לתרבות, הוא הכניס אותנו תחת הכנפיים הרחבות של המרכז, נתן לנו בית יצירתי ותמיכה יוצאת דופן. זאת הזדמנות מאוד נדירה באקלים של הפרינג' הישראלי".   

קאסט החלומות

הקאסט כולו גם מנגן ומבצע את שירי המחזה לייב על הבמה. איפה מצאת כישרונות כאלה?

"הקאסטינג הוא אחד הדברים שאני הכי גאה בהם ב''שמיים הפוכים''. יכול להיות שללהק שחקנים מקצועיים שהם גם מוזיקאים מקצועיים נשמע מסובך, אבל בפועל הדבר קרה כמעט מעצמו. דניאל מיוני, סער שני ורן כהן משחקים את שלוש הדמויות שמייצגות את העולם הרגשי של עדן. הכתיבה של הדמויות האלה הושפעה מאוד מהדיאלוג בינינו במהלך החזרות. התעסקנו יחד במה שלמדנו כילדים על גבריות, מה מותר ומה אסור, מה העונש על למרוד במערכת החוקים של הגבריות.

"במהלך החזרות נוצרה בין הדמויות האלה דינמיקה מאוד מיוחדת, שגם הביאה את עצמה למוזיקה. המפיק המוזיקלי שלנו, יונתן בלומנפלד, הצליח להוביל אותנו למקום שבו כלי הנגינה הפכו להיות כמו שלוחות של הדמויות והיחסים ביניהן. זאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת.

"תמר עמית יוסף משחקת תפקיד כפול - אמה והחוקרת. באופן כללי מדובר בהר געש של כריזמה וכישרון, סונוורתי מהרגע הראשון. לא רק כבמאי, גם כשחקן. לקבל פרטנרית כזאת רגישה, מקצועית ומדויקת זאת מתנה ענקית".  
  
מעיין של השראה
 
מה בקנה?
 
"אני עובד על שני פרויקטים חדשים כרגע, שמרגשים אותי בטירוף. אחד הוא קומדיה שחורה אכזרית ועסיסית ומספקת מאוד לתיאטרון, והשני הוא דווקא למסך הקטן - סדרה קומית רומנטית שאני אישית כבר מאוהב בה ברמות קשות. שני הפרויקטים כבר מתחילים לפרוש כנפיים ולמצוא את המקום שלהם בתעשייה טפו חמסה, וזה כיף גדול.

"מעבר לזה יוצא לי להיות הרבה מאוד בחברתם של א.נשים מאוד יצירתיים, וזה כמו מעיין נובע של השראה. אני מלווה אמנים ואמניות שרוצים להשיג מימון ליצירות העצמאיות שלהם, ועצם המפגשים האלה עם אנשים שמאמינים בעשייה ובאמנות שלהם נותן לי בוסט אדיר של אנרגיה יצירתית כל פעם מחדש.

"הם מדביקים אותי באנרגיה שלהם ואני מדביק אותם בשלי, ונוצרת תנופה אדירה. טפו טפו טפו, דברים כותבים את עצמם, ואני מהצד שלי צריך רק לחבר אותם למשהו שיש בו היגיון. כמו להרכיב פאזל".

עופר ירושלמי, צילום: אביטל פלג

  לרכישת כרטיסים