אדיפוס שמדיפוס
 
 
לרגל חגיגות ה-30 לתיאטרון עולה בימים אלה ההצגה "אדיפוס" בבימויו של אבישי מילשטיין, בעיבוד חדש, אקטואלי ורלוונטי לישראל של היום. מי שמתמודד עם אחד התפקידים התובעניים בתיאטרון ומגלם את אדיפוס, הוא השחקן רב הכישרון דן שפירא.
 
"מגיל 26 אני שחקן בתיאטרון הרפרטוארי, בעיקר בקאמרי, ועד היום מעולם לא עשיתי הפקות מחוץ לתיאטרון", מכריז שפירא. "אבל הקורונה קצת פתחה לי את הראש לחשוב מחוץ למסגרת בכל תחומי החיים. הייתה תחושה שפתאום כולנו מסתובבים סביב המושג 'חירות' -במובן התודעתי והמחשבתי. כחלק מזה הרגשתי צורך להתחיל להיזון מבחינה אמנותית גם מאזורים אחרים של מחיה, ואני מאמין שכשאתה פותח ערוץ אצלך אז גם העולם נפתח אליך".
 
והעולם פתח בפניך את אדיפוס?
 
"השנה הזדמנו לי שני פרויקטים כאלה: ההפקה העצמאית של מרט פרחומובסקי "האם יש מקקים בישראל" - המחזה האחרון והבלתי גמור של ניסים אלוני שתיאטרון הבימה גנז אותו והוא שכב בארכיון 35 שנה. הבימה אירח את ההפקה לשמונה הצגות, שם נכנסתי לנעליו של יוסי בנאי שהיה אמור במקור לשחק בהצגה.
 
"לגבי אדיפוס, ערן בוהם המנהל האמנותי של נוצר פנה אלי וסיפר לי על הפרויקט, ומיד הבנתי עד כמה המחזה הזה, שנכתב על ידי סופוקלס בשנת428  לפנה"ס, רלוונטי לתקופה שלנו, מאחר שהוא עוסק בעיר שנמצאת תחת מגפה ובשליט או בשלטון שמנסים להתמודד איתה. חשבתי שהימים האלה שאנחנו חיים בהם הם מצע מצוין לבחון את הדברים האלה. אני מרגיש שהתקופה הזאת מזמנת לנו מבחן תודעתי מאוד גדול".
 
כשמזכירים את אדיפוס, רוב האנשים מיד חושבים על המושג "תסביך אדיפוס" שטבע זיגמונד פרויד - ילד מאוהב באימו ומקנא באביו שנתפס בעיניו כמתחרה שלו
 
"המשולש הזה חשוב ללא ספק, אבל עבורי המחזה הזה עוסק בראש ובראשונה באדם בעמדת כוח שנמצא באיזה מצב של משבר, מצוקה, קונפליקט – הוא מנסה לשמור על הכוח והמעמד שלו יחד עם רצון לחקור את האמת. בנוסף יש שם עוד שאלות שמהדהדות להיום כמו האם השלטון משתמש במגיפה כדי לשמר כוח? עד כמה השלטון רוצה בטובתם של האזרחים?
 
"אני תמיד חשבתי שמטרת התיאטרון היא לשאול את השאלות הגדולות האלה. לכן גם נמשכתי כל כך לתפקיד במחזה".
 

אדיפוס, צילום: דן בן ארי

"הזהות של אדיפוס נמצאת בתוכי"
 
מה הבאת לתפקיד מעצמך שלא בהכרח נמצא אצל סופוקלס?
 
"אדיפוס שלי לעולם לא יהיה אדיפוס של שחקן אחר, כמו שאין שני אנשים זהים. אני בא לטקסט קודם כל עם המחשבות והאמונות והמטען שלי, והמפגש הזה מייצר את אדיפוס - כמובן יחד עם הבמאי והקאסט שאתה עובד איתו וקריאת הכיוון שהעבודה המשותפת נמשכת אליו.
 
"אדיפוס שלי הוא סימן שאלה מאוד גדול. זה מסוג התפקידים שחשוב לי להשאיר בהם סימן שאלה, אחרת אי אפשר להבין באמת את האיש הזה. אני לא זוכר מקרה כזה בתפקידים אחרים ועשיתי לא מעט תפקידים כאלה שהם מסעות.
 
"הוא אדם אניגמטיוכל הזמן נשאלת השאלה מיהו. יש כאן בסופו של דבר שאלה גדולה של זהות. הצעקה של אדיפוס בסוף המחזה היא זעקת השבר: 'מי הוליד אותי?'. אז אני הולך עם הזעקה הזאת ומנסה לא לדעת. אני מרגיש שככל שאני אדע יותר, אשפוט אותו יותר, אחליט יותר, אני אגביל את עצמי במסע הזה. לכן אני משאיר את זה פתוח כדי לחפש בעצמי את הזהות של אדיפוס בתוכי, וזה בעצם המסע שלי".
 
זה לא נכון לגבי כל תפקיד?
 
"כביכול אפשר לומר את זה על כל תפקיד, אבל לא לגמרי. רוב התפקידים מציעים דרך התוכן מהלך שהוא הרבה יותר ברור. כאן במובהק סימן השאלה הוא יותר גדול מסימן הקריאה".
 
זה מעניין, כי עבורי "אדיפוס" הוא מחזה שמלמד אותנו בעיקר אירוניה
 
"אני מסכים איתך לגמרי שאנחנו נמצאים במחזה הזה במצב אירוני לגמרי. יש את הקהל שבא לראות את ההצגה ויודע שאדיפוס - זה שמחפש אחר שורש הטומאה שגרמה למגפה ומנסה לגלות מי רצח את המלך הקודם - הוא בעצם אותו רוצח. ויש פה אירוניה גם עבורי כשחקן, כי גם אני יודע את זה. ולכן כשמשחקים את אדיפוס אז שאלת הידיעה היא עקרונית ומשמעותית - מתי נופל לו האסימון והוא מבין שהוא הרוצח? כמה הוא מדחיק? איפה זה קורה בדיוק והאם זה קורה בכלל ברגע ספציפי או שזה מנגנון הדחקה שמתפרק לאט? אני כשחקן לא החלטתי מתי אני יודע. כל ערב אני חווה את זה מחדש. משהו מהידיעה מהדהד בי ואז זה קורה. הרי אני לא יכול למחוק את הידיעה שלי כדן. זה פער שנוכח לגמרי ביני לבין התפקיד שאני מגלם".
 

אדיפוס, צילום: דן בן ארי

"אנחנו חיים בתקופה של אונס התודעה"
 
איך התכוננת לתפקיד?
 
"בכל תפקיד אני משתדל למצוא משהו חדש שאני יכול ללמוד שיחבר אותי לדמות שאני מגלם וההכנות שאני עושה לקראת התפקיד משתנות בהתאם. לפעמים זה דרך משהו פיזי, כמעט טכני, כמו המחזה 'אקווס', מאת פיטר שאפר שיש שם עניין עם סוסים ופשוט ביליתי ימים שלמים בחוות סוסים ולמדתי לרכב. או ללמוד לחלוב פרות, במסגרת ההכנות שלי לתפקיד ג'ון פרוקטור ב'ציד המכשפות'. וזה לרוב העבודה. אבל בנוסף, אני מנסה לפתוח את העולם שלי לעולם של הדמות וזה יכול לקרות גם דרך קריאה ומוזיקה ורק אז אני ניגש ללמוד את הטקסט. מבחינתי ככל שהחיבור הרגשי שלי לדמות יותר עמוק, אחר כך הטקסט הוא מילים. ברגע שאני מחובר המילים יכולות להישמע כל פעם אחרת".
 
ובמקרה של אדיפוס?
 
"פה העבודה שלי הייתה יותר תודעתית. החיבור שלי היה לא בהכרח לאדיפוס אלא למהלך הדרמטי של כל היצירה. משהו יותר גדול ורחב. אני מאמין שאנחנו נמצאים כרגע בתקופה שמה שקורה בה הוא אונס של התודעה. חירות המחשבה והחופש שלנו נמצאים בסכנה. זאת החוויה שלי כבן אנוש היום בעולם. לכן אני מרגיש שהאדם חייב היום לעשות הכל כדי לשמור על התודעה שלו, אחרת הוא יחיה בפחד תמידי וירגיש רדוף.
 
"אם יש זמן שמבקש שנפתח מרחבים בנפש, זה עכשיו. התחושה שהדברים סוגרים עלינו היא חזקה: בידוד, מסכות, אישור כניסה למקומות. וכשמשהו נסגר בחוץ, צריך לפתוח משהו בפנים, כי בפנים בתוך הנפש, יש אינסוף של חופש וחירות. וככה ניגשתי לתפקיד הזה מתוך חיפוש אחר החירות הפנימית שלי עם היבט של סובייקט ששואף לדעת ולפענח את חידת חייו". 
  

אדיפוס, צילום: דן בן ארי
 
וילי נלסון ומרחבי המערב הפרוע  
 
שפירא מספר שלכל תפקיד שהוא מגלם הוא מייצר לעצמו פלייליסט של מוזיקה שאותה הוא שומע בתקופת החזרות ולפני כל הצגה, שמיד נושא אותו למקום הרגשי באופן כמעט אוטומטי. "זה עובד אצלי על חוש מאוד חזק", הוא מסביר. "במקרה של אדיפוס מדובר באלבום בשם 'תיאטרו' של זמר הקאנטרי האמריקאי וילי נלסון שעל אף גילו המתקדם כוחו עדיין במותניו".
 
למה דווקא הוא?
 
"מה שאני שומע במוזיקה שלו זה את המרחבים של המערב הפרוע. לא עיר ולא בניינים ולא שלטון, אלא טבע שאליו נמשכתי כשחשבתי על אדיפוס. כי יש לי תחושה שמדובר באדם שנמצא בתוך כלא. יש עליו אחריות כבדה והוא צריך לשמור תמיד על שלטון אבל גם להיות בשליטה, כשהוא בעצם בורח ממשהו כל חייו. אדיפוס הוא אדם שבורח כל חייו מהנבואה שרודפת אותו ובסוף גורלו בכל זאת מתממש. יש בו בור-פצע שכל הזמן נותר דלוק, סוד שהוא לא סיפר עליו לאף אחד. בואי לא נשכח שהוא רצח חמישה אנשים וביניהם את אביו".
 
קצת מזכיר את משה רבנו, עוד מנהיג שהרג מצרי ונענש על הרצח הזה כשבזמן אמת הוא נשאר מחוץ לארץ המובטחת ורק זוכה לראות אותה מנגד. ואם נחזור שוב לפרויד, מבחינתו זהו זיכרון מדוכא ומודחק, שנצפן בתת־מודע הקולקטיבי, והונחל מדור לדור לא על ידי מסורת בכתב, אלא ב'זיכרון הגנטי' הקיבוצי של כולנו.
 
"משה הוא דוגמא טובה ואני מודה שחשבתי עליו בהקשר הזה". 
  
 

אדיפוס, עודד קוטל ודן שפירא, צילום: גל דרן

"כשהמוגלה צף הוא חופשי"
 
 
בעבודה על המחזה לצד הבמאי אבישי מילשטיין, הבין שפירא שאדיפוס דווקא משתחרר לאט לאט. "הוא משתחרר מהצורך לשלוט גם בעצמו וגם על הציבור ובסופו של דבר - עם הגילוי בסוף המחזה והניקור של העיניים - הוא צומח מחדש.
 
"הוא שובר את עצמו ומסכים לחטט עד הסוף בפצע להוציא את המוגלה כנגד כל הסיכויים, וכשהמוגלה צף הוא חופשי. הוא יודע מי הוא ולכן הוא משוחרר מכבלי ה'מה חושבים עלי', 'מה אומרים עלי'. הוא לא תלוי יותר באחרים".
 
והוא משלם מחיר על החופש הזה
 
"אולי. אבל אני לא בטוח כי המחזה לא מגלה לנו מה קורה איתו אחר כך. הוא משלם מחיר כבד כי הוא מאבד כמעט את כל מי שהוא אוהב וקרוב אליו, והוא גם הורג חלקים מתוכו, אבל בסופו של דבר הוא הולך אל החופש".
 

אדיפוס, צילום: דן בן ארי
 

"באבישי יש משהו פרוע"
 
ספר קצת על העבודה עם הבמאי אבישי מילשטיין
 
"כבר מהרגע הראשון בדיאלוג בינינו היה ברור ששנינו רוצים לחשוב מחוץ לקופסא. שנינו באים מתיאטרון רפרטוארי, אבישי הוא הדרמטורג הראשי של בית ליסין ופה הייתה לנו הזדמנות לאפשר לעצמנו חירות וחיפוש. את אבישי מאוד עניינו האזורים הפוליטיים שזימן המחזה  - השאלה האם אדיפוס הוא שליט נערץ שמוכן להקריב את עצמו כדי להציל את ארצו מהתפרצות של מגיפה, או פוליטיקאי נכלולי שמסתיר חור שחור בעברו. אבישי ידע מה רוצה ולאן הוא מכוון אבל יש בו גם משהו פרוע עם קפיצות פראיות שלא יושבות בהכרח בתוך הקונבנציה. לי זה הרבה פעמים מאוד עזר כי הוא לקח אותי למקומות שלא דמיינתי אותם".
 
לדוגמא?
 
"אחד המונולוגים הראשונים של אדיפוס קורה כשהוא בתחילת המסע שלו, והוא פונה אל השמיים. אם הייתי משחק את זה באופן ריאליסטי סביר להניח שהייתי שומר את זה מאוד קטן, קצת אירוני עם קריצה. אבישי הציע לי להתפרע עם זה ולהישמע כמו מטיף נוצרי כריזמטי בכנסייה בארה"ב, הכי פומפוזי וכמעט לא שפוי. בכלל הדיאלוג עם אבישי מאוד מכבד ומאפשר, קשוב ומאתגר.
 
"עוד דבר שהעבודה המשותפת שלנו הדגישה הייתה השימוש בפערים, כולל השימוש שהעיבוד עושה בווידיאו ארט שמציג כל הזמן את הפער בין הפנים והחוץ. אדיפוס בחדר המיטות עם אשתו בבית ומיד אחרי אתה מקבל את אדיפוס הציבורי על רקע 'הבית הלבן'. וגם הפער בדמות - בין אדם שמשדר המון בטחון כשבפנים אין לו נקודת אחיזה. אני ממש מרגיש שאני עובר את הפער הזה במהלך המשחקי שלי. אני מתחיל אותו עם המון בטחון וברהיטות ומסיים קצת כילד שבור ואבוד. ואני מוכרח להגיד שאני מרגיש הרבה יותר בטוח בעצמי בסוף מאשר בהתחלה. דווקא בהסכמה להיות חשוף".
 
אצלי אותו תעתוע שנוצר בשימוש במסך ירוק שלאורך כל המחזה משתילים עליו מקומות ותכנים אחרים הדגיש דווקא את האשליה, את השרלטנות והעלה כל פעם מחדש את שאלת האמת. מה מוקרן ומה נמצא כאן באמת
 
"זה בהחלט חיזק את השאלות המעניינות ביחס לתדמית - איזו תדמית אנחנו מוכרים, איך אנחנו מוכרים אותה ואיפה מקומו של האדם בכל זה". 
  
  

אדיפוס, צילום: גל דרן


עבודה חופשית

כששפירא מדבר בעיניים נוצצות על הקסם, חשוב לו להדגיש שדבר מכל זה לא היה קורה בלי הקאסט המעולה של ההצגה. "ערן בוהם בתפקיד קראון, עודד קוטלר שזו הפעם השנייה שאנחנו משחקים ביחד, ועכשיו הוא משחק את טרסיאס הנביא העיוור. הוא אחד האנשים יוצאי הדופן בתיאטרון הישראלי. היכולות שלו יחד עם הרצינות, המסירות והפתיחות שלו גם כשהוא נושק לגיל 85 הן אוצר. והוא מצליח לגלם יותר מנביא, גם איש דת שטוף אינטרסים, מה שכנראה נולד מהמאבק בין הנביא הקלאסי שעודד בא איתו לבין התפיסה של אבישי. גם אנה סטפן שהיא שחקנית עם עומק ופתיחות, ובהט קלצ'י, מוצי אביב, ראם אהרוני - כולם ידעו לפעול מתוך איזה חופש".
 
איך אתה מסביר את החופש הזה?
 
"אולי זה קשור למסגרת שמשוחררת מהצורך לתפקד כמערך משומן שמוכר, שעומד בזמנים ושמביא קהל באלפיו. כאן מכבש הלחצים קטן יותר ומאפשר מרחב לטעויות. ומאוד חשוב ביצירה שהאופציה להיכשל תהיה מונחת על השולחן. כשאתה מנסה לייצר הצלחה מראש זה הופך אותך למשועבד. וכולם רוצים להצליח, זה לא העניין. מניסיוני דווקא ההצגות המשמעותיות ביותר ששיחקתי בהן לא בהכרח זכו להצלחה מכירתית גדולה. ותיאטרון רפרטוארי צריך להכיל ולהחזיק בתוכו גם את התנועה הזו האקספרינמטלית".
 
שפירא מתאר את העיבוד החדש כשמשהו שאינו קלאסי במובהק אך גם לא מוגדר כמודרני. "יש פה מפגש בין שני הדברים גם מבחינה טקסטואלית וגם בבחירות הבימתיות וזה מה שמעניין בו. היו רגעים שחשבתי במהלך העבודה שאולי צריך ללכת על זה באופן מודרני לגמרי ולנטוע את זה בימינו ובמקומותינו, או להישאר בקלאסי ולהשאיר לאנשים להבין את הנמשל. איכשהו זה מחזה שלא מרבים להעלות אותו, ואני מקווה שאנשים יבואו להתארח בבת ים, כי התנועה בין הרפרטוארי לפרינג' רק מרחיבה עבור כולנו את הרדיוס של התיאטרון". 
  

ערן בוהם, צילום: גל דרן

"אני עדיין בתקופת הגילוי"
 
 
מה אתה מרגיש שאדיפוס לימד אותך על עצמך שלא ידעת קודם?
 
"מבחינתי אני עדיין בתחילת הגילוי. עשינו עד כה שמונה הצגות. בשבילי תקופת החזרות זה קצת כמו הריון, הבכורה היא הלידה והתינוק עדיין כחול ומקומט ופגיע, ולוקח זמן עד שהאמא תיתן לך לראות אותו ויעברו כמה חודשים עד שהוא תיתן לך להחזיק אותו.
 
"אני למשל לא מבין מבקרי תיאטרון שבאים לראות את הבכורה. נכון שהמוצר כביכול מוכן, ואני יכול לכבד את המחשבה הזאת אבל כאמן אני מרגיש שיש כאן משהו לא נכון. יש מהלך יותר טבעי לדברים שהוא לא בהכרח המהלך המהיר שהמציאות היום דורשת".
 
אז מתי בעצם ההצגה מתגלה לך?
 
"זה דבר שמתפתח ונושם. הגילויים יכולים להגיע רק בהצגה ה-30. חלק מזה גם קשור לבמאי שבא ומלווה את ההצגה ומסתכל עליה כל פעם מחדש בלי ציפייה שהיא תישאר בדיוק כפי שהיא עלתה בפעם הראשונה. המסע נמשך עבורנו כשחקנים ועבורו כבמאי, ויש רגע שזה מתייצב ומחזיק את עצמו".
 
אתה בעצמך רואה תיאטרון, אתה הולך להצגות?
 
"כן. אני מרגיש שאפשר ללמוד מעבודת הבימוי או מהעבודה של השחקנים. אבל זה בא בגלים. יש תקופות שאני רווי מתיאטרון".
 

אדיפוס, צילום: דן בן ארי
 
 
טוטאליות עם פרספקטיבה
 
 
אתה מרגיש שבחרת להיות שחקן?
 
"אני חושב שכן. לא יודע אם ממש באופן מודע, הייתה לי מין אינטואיציה כזו. עברתי דווקא מסע מעניין עם זה. התחלתי להתוודע לעולם הזה דרך הצבא, הייתי בלהקת חיל האוויר וחוץ משירים היו לנו מערכונים כאלה והייתי סוג של בדרן. שם גיליתי את האיכויות הקומיות שלי אבל גם את המפגש עם הקהל. כי לפני כן, אבא שלי מולי שפירא -לשעבר מנהל מחלקת התרבות בגל"צ - הכיר והרחיק אותי מהעולם הזה. בתיכון למדתי בגימנסיה הרצליה במגמה הריאלית, שיחקתי כדורגל, ולמדתי מוזיקה קלאסית ונגינה בפסנתר בקונסרבטוריון שזה היה הכי קרוב לאמנות. אבל גדלתי בבית תרבותי מאוד וראיתי תיאטרון ואופרה מגיל שש, ובאוניברסיטה כשגיליתי שיש מגמת תיאטרון נמשכתי להעמיק בזה.
 
"עשיתי עם ההורים מין דיל כזה, יהיה לי תואר אבל אני אלמד משחק. ואני שמח שעברתי דרך האוניברסיטה. הידע שנתנו לי שם והלימוד העיוני העשיר את עולמי. זכיתי במורים מדהימים הכי טובים שהיו וישנם כאן, כמו רנה ירושלמי ורות קנר, ועדנה שביט ונולה צ׳לטון שלימדו אותי חשיבה קצת אחרת. לדעת איך שוברים את החוקים ולפרוץ עוד משהו בהתפתחות שלי כשחקן. ומשם זה כבר קרה".
 
אתה שחקן טוטאלי?
 
"דווקא בשנים האחרונות אני מרגיש שאני בא לתיאטרון מנקודת מבט קצת אחרת. אני עדיין טוטאלי כי אני אדם טוטאלי ותמיד חיפשתי את מה שמאפשר לי ללכת עד הסוף. אבל אני פחות אחוז בזה ואני יכול גם להפעיל התבוננות על הטוטאליות. אולי התבגרתי קצת, יותר מעניין אותי להיות טוטאלי עם פרספקטיבה, אני מרגיש שבאיזה מקום זה יותר טוטאלי".
 

אדיפוס, צילום: גל דרן
 
"התפילין עוזרים לי להתחבר"
 
מה תהיה כשתהיה גדול?
 
"משתדל לא לחשוב כל כך רחוק. אני רוצה יותר לדעת מה אני אהיה עוד דקה. כל שנייה. מבחינתי מה שבאמת מעניין אותי כרגע זה ההתפתחות הרוחנית שלי שהיא אינה תלויה באדיפוס או בתיאטרון בכלום".
 
גם לא בתפילין שאתה מחזיק כאן מאחורי הקלעים?
 
"לתפילין דווקא יש קשר אבל גם לא. בסוף זה אני וההתפתחות שלי. התפילין עוזרים לי בהחלט להתחבר. וזה לא קשור לדת. היום אני מאמין שהמציאות הגשמית, כפי שאני רואה אותה, היא רק חלק מאוד קטן ממה שיש. יחד עם זאת, העולם הרוחני הוא גם מאוד מתעתע. אם פעם כשפקחתי את העיניים בבוקר הדבר הראשון שעניין אותי היה הכסף, הסוכנת שלי, התפקיד הבא, כל העומס של העולם הזה, אז היום זה מאוד אחרת. הדברים האלה עדיין חשובים לי ומעניינים אותי מאוד ומזינים אותי והעולם התרבותי והרגשי שלי מחובר בהם, אבל בסופו של דבר כשאני פותח עיניים אני שואל את עצמי איך אני משתפר, איך אני מתקדם עכשיו עוד צעד רוחני, איך אני מבין עוד.
 
"וזה ריקוד של רצוא ושוב, של התקרבות והתרחקות מול עצמך. וככל שאתה נהיה בעמדה יותר חזקה כאדם אז העולם, האנרגיה, אלוהים, תקראי לזה איך שאת רוצה, יעמיד אותך ביותר ניסיונות. הקדוש ברוך העמיד את אברהם באחד הניסיונות הכי קשים שיש אבל הוא גם אמר לאברהם ללכת בלי שהוא ידע לאן בדיוק, אבל מתוך אמונה, בשבילי זה מודל מצוין".
 
ואם נחזור לאדיפוס, אתה מאמין בגורל?
 

"בהקשר הזה בדיוק קראתי עכשיו בספר שנקרא 'מכתב מאליהו' שאנחנו חווים בעולם הזה בצורה מאוד חזקה את עניין הזמן והמקום. יש עבר שהיה ונשאר איתנו ויש עתיד שנסתר מאיתנו ואנחנו חיים בהווה. והוא אומר שבעולמות עליונים אין זמן ומקום הכל אחד ופתוח. ואין לנו את הכלים לראות את זה. זאת הייתה פעם הנבואה, לנביאים הייתה יכולת לראות את המרחבים. אז אני לא יודע אם אני מאמין בגורל אבל אני כן מאמין באל-זמניות, באינסופיות ובמובן מסוים זה אולי מכיל גם את המילה גורל. אני מאוד מאמין שהאדם הוא זה שמעצב את חייו. ושהבחירות שלו והפעולות שלו והמחשבות שלו, זה הגורל". 
  

אדיפוס, צילום: גל דרן

  
"אדיפוס" מאת: סופוקלס, תרגום: שמעון בוזגלו, עיבוד ובימוי: אבישי מילשטיין, תפאורה: זוהר שואף, תלבושות: מיכל לאור, מוזיקה: בועז ברקת, וידאו: רעות שיבה, תנועה: נתלי שילמן, תאורה: נדב ברנע. משתתפים: דן שפירא, עודד קוטלר, ערן בוהם, אנה סטפן, בהט קלצ'י, מוצי אביב, ראם אהרוני

  

20, 21, 27, 28 באוקטובר 2021 בשעה 20:30, בתיאטרון נוצר בבת ים. להזמנת כרטיסים: 03-6350773 או באימייל: Notzar.batyam@gmail.com    לאתר התיאטרון