עושים באהבה
 
"נופים קסומים" של תיאטרון באר שבע מזמנת לנו ערב תיאטרון עשוי היטב ומספק למדי. נכון, המסגרת היא שמרנית מאוד – תפאורת סלון מדיקט (סבטלנה ברגר), תאורה נעימה אך נטולת אמירה אמנותית (זיו וולושין), מוזיקה חביבה (אבי בנימין) ומחזה אמצע הדרך – ועדיין מרגישים שזה נעשה מתוך השראה, אפילו באהבה, כך שקשה שלא ליהנות. לב ההצלחה של ההצגה הוא מפגש בין הבמאי אילן רונן,  מאושיות התיאטרון הישראלי שכבר ביים כל דבר וניהל כל דבר, ודווקא בשנים האחרונות הגיע לכמה שיאים אמנותיים יוצאי דופן - לבין צוות שחקנים משובח, ובראשו לאורה ריבלין ואלי גורנשטיין.

המפגש הזה בין במאי ושחקנים טובים, שמתכנסים סביב טקסט עם פוטנציאל, הוא עדיין לב לבו של התיאטרון. וכאן המפגש הזה עולה יפה, ולפעמים אפילו מפיק ניצוצות.

ריבלין וגורנשטיין מגלמים את ננסי וביל, שנשואים כבר 50 שנה, ומתגוררים בשכונת דיור מוגן בשם "נופים קסומים". בתחילת המחזה מכריזה ננסי על רצונה להתגרש מביל, על פניו בשם המיאוס שלה משגרת חייהם המשותפים, מה שמיד מקפיץ לתמונה את שני הבנים שלהם, שמתנחלים בבית ההורים בניסיון לבטל את רוע הגזרה. סיר הלחץ המשפחתי שנוצר מעלה אל פני השטח – כצפוי – שורה של סודות ושקרים, לא רק מחיי ההורים, אלא גם מאלה של הילדים. 
 

נופים קסומים, צילום: מעין קאופמן

מבט צעיר על זקנה

"נופים קסומים" הוא מחזה טרי טרי, שעלה בברודוויי ב-2019 שנייה לפני פרוץ הקורונה. את המחזה כתבה בס ווהל, שגילה באופן מפתיע הוא פחות ממחצית מגילן של דמויותיה הראשיות. האתגר שהציבה לעצמה היה להציג אנשים מבוגרים כבני אדם בשר אדם, עם רצונות וגם רגשות עזים.

הדמות של ננסי היא ללא ספק הדומיננטית כאן, ורצונה בשינוי מיידי של חייה וזכייה בעצמאות הוא מהלך פמיניסטי מעורר הזדהות. אל מול דמותה המורכבת של ננסי, שגם מתעקשת להביע מיניות ותשוקה, שאר הדמויות במחזה נוטות לסוג של שטחיות סיטקומית משעשעת. 
 

נופים קסומים, צילום: מעין קאופמן


בסופו של דבר, המחזה של ווהל הוא מחזה של רגעים. רוב הזמן הוא שומר על חביבות מלוטשת אך לא מעמיקה במיוחד, אך מדי פעם מפציע מתוכו רגע דרמטי חזק, רפליקה שנונה או מהלך עלילתי מפתיע. גם זה משהו. מה גם שבתרגום המשובח של ירון פריד, הטקסט האמריקאי הזה נשמע רוב הזמן טבעי ואמין.

בניגוד להפקה בברודוויי, שבוימה על-ידי לי סילברמן, גם היא כמו המחזאית אישה צעירה בהרבה מהדמויות, בהפקה המקומית הבמאי הוא בן גילן של ביל וננסי. אולי זה לא מאפשר ל"נופים קסומים" ליהנות עד הסוף מהפרספקטיבה והריחוק של המבט הצעיר על הזקנה, אבל בתמורה לכך רונן מביא לבמה רגעים של כאב ועומק, הנובעות מההזדהות שלו עם הסיטואציה, שלא בטוח שהיו קיימים מלכתחילה במחזה. ניכר שזו עבודה של מאסטר, שיודע לפענח את המחזה בלי קושי. אמנם לעתים מתגנבת התהייה אם החומר הזה לא קצת קטן על רונן, אבל התהייה הזאת בהחלט לא צריכה לפגוע בהנאה שההצגה הזאת מזמנת. 
 



שחקנים קסומים
 
מעל לכל, ההנאה המרכזית של הצפייה ב"נופים קסומים" היא הנאה מהשחקנים. בידיים של אילן רונן הם נעים על הבמה בחדווה ומחויבות, וכיף להסתכל עליהם. ברור שבלב ההצגה ניצבים לאורה ריבלין ואלי גורנשטיין. ריבלין היא אמנית האנדרסטייטמנט, הקור החיצוני שמסתיר תחתיו להבה, והתפקיד של ננסי מאפשר לה קרקע פורייה לעבודה מלאת ניואנסים ורגש. לאלי גורנשטיין בתפקיד ביל יש כאמור קצת פחות עם מה לעבוד, אבל הוא מפזר על הבמה בנדיבות נוכחות חמה וכריזמטית, שיש מאחוריה גם מידה של כאב ותסכול. 
 

נופים קסומים, צילום: מעין קאופמן

מולי שולמן ותום גרציאני בתפקיד הבנים עושים קריקטורות, אבל קריקטורות עשויות לעילא. עבודתם היא פיזית, מאופיינת היטב ומהנה. ציון לשבח מיוחד מגיע לרון ביטרמן שבסצנה אחת ויחידה מעצב בווירטואוזיות דמות כל-כך מורכבת וכיפית של הדייט של אחד מהבנים, שבסוף הוא נשאר אחד מהדברים הכי זכורים בהצגה. לשרון טל ואדווה עדני בתפקיד שתי הנשים הנוספות במחזה יש את התפקידים הכי כפויי טובה כאן, ועדיין שתיהן שחקניות מצוינות, שתמיד נחמד לפגוש על הבמה.

אם כן, "נופים קסומים" היא הצגת אמצע דרך שכזאת, הלחם והחמאה של התיאטרון הישראלי העכשווי, אבל עשויה היטב, אינטליגנטית למדי ומשוחקת לעילא. אולי לא משהו שחייבים לרוץ לראות, אבל כן ערב תיאטרון ראוי ומהנה.
 

נופים קסומים, צילום מסך