אם חשבתם על תיאטרון בובות ומיד עלתה בראשכם הצגת ילדים, אתם מוזמנים לחשוב שוב. אילן סביר, מנהל המרכז לתיאטרון בובות חולון, וגם המנהל האמנותי של הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות, שחוזר לבמות אחרי השנתיים המשביתות של הקורונה, הוא האיש שיעזור לכם לחשוב על זה מחדש.

"אני לא מתנצל על זה שאני עוסק בתיאטרון בובות", אומר סביר. "אני בתחום מגיל אפס, ותמיד מרימים גבה, עד היום. בטח כשמדובר בבובנאי ממין זכר. במשך הרבה מאוד שנים בובנאות נחשבה בארץ לתחום מאוד נשי ולתחום שמיועד לילדים, וגם אני ראיתי את זה כך. בכנות. זה לא נחשב מקצוע לאנשים שהחזיקו משפחה, אלא להכנסה נוספת. גבר שעוסק בתחום זה יותר מוזר בעיני אנשים מגבר שרוקד בלט. ואני אומר, הנה, יש מקום בארץ שמשרת את תחום הבובות, ועוברים בו עשרים אלף איש בשנה שיוצאים מפה עם ניצוצות בעיניים, ולא צריך להתנצל. יש תחום בובות בישראל. הקהל שבא לפה לא שואל את עצמו את השאלות האלה". 
 



יוצאים מפה עם ניצוצות בעיניים
 
אחרי הרד בנד וסדרות טלוויזיה שונות, הייתה לי תחושה שזו אמנות שמקבלת מקום יותר גדול בארץ מבעבר
"אני לא יודע אם אני מרגיש את זה, ואני הפעלתי בובות בחרצופים, והפעלתי את שקע ותקע והמון תוכניות ילדים ופרסומות. אם ב'אח הגדול' יש למתמודדים משימה וכל אחד מקבל בובה בדמותו, אז בחודשים שאחרי זה בונֵי הבובות בארץ מוצפים בבקשות לבנות בובות מתנה לכל מיני אנשים בדמותם, זה כן. אבל לומר שבהצגות למבוגרים יש יותר קהל, קשה לי לומר.

"זה אחד הדברים שנותנים לי בתפקיד הזה תחושה של שליחות ואחריות. מרכז כמו שלנו יש אחד בלבד בארץ. זה מרכז שיש בו ערב רב של מרכיבים שמכסים את התחום מכל צדדיו: יש לנו בית ספר ויש מוזיאון. בית הספר אמון על הכשרה, המוזיאון עוסק בתצוגה ומחקר, וזו תפיסה הוליסטית שאומרת שיש מקום שתפקידו לקדם את התחום הזה בארץ, ואנחנו עושים הכל כדי שמקסימום אנשים יֵדעו על התחום.

"עצם המושג 'תיאטרון בובות' מגמד את העיסוק בתחום", מוסיף סביר. "בהרבה שפות אחרות יש לתחום שלנו מילה אחרת. בובה באנגלית זה doll, אבל בובת תיאטרון זה Puppet. בעברית בובה זה בובה, אז כשאת אומרת בובה את חושבת על ברבי ולא על חפץ תיאטרלי יפה ומעוצב. מבחינתי תיאטרון בובות זו אמנות-על שמשלבת בתוכה את כל אמנויות הבמה האחרות".

אל תעיר את הדב, צילום: כפרי בולוטין



ומאפשרת אולי לומר דברים שלדמות בשר ודם קשה יותר לומר

"אני חושב שכל מצב של לבישת זהות אחרת, כולל איפור, מאפשר לך לומר דברים שלא תגיד בשם עצמך. אני יודע למה את שואלת את זה, כי זו הדעה המקובלת. נכון שיותר נוח לומר דברים כשאת מאחורי משהו, זה הרבה יותר קל. אבל באותה מידה היום אנשים כותבים טוקבקים והמקלדת היא התחפושת והמגן שלהם. אז הבובה זה סוג של מגן, אבל לי כיוצר מותר לומר כל דבר? לקהל אולי קל יותר לשמוע כל מיני דברים דרך פה של בובה, אבל השאלה היא אילו דברים ואיך מגישים אותם. במילים אחרות, אם המערכון של החרצופים לא טוב, עצם זה שבובות ביצעו אותו לא יציל אותו".

אז מה הערך המוסף של יצירה דרך בובות?

"מי אמר שיש ערך מוסף? למה לשאול אותי על דבר שמבחינתי הוא מה שהוא – למה הוא יותר ממשהו אחר? אלה כאילו שאלות שנשאלות כדי להצדיק. הוא לא יותר. הוא מה שהוא. וזה המון. זה תחום שהוא בלתי נגמר. אם את מסתכלת על התוכנייה של הפסטיבל, תראי שהיא מגוונת לאללה. לא רק גיוון של הצגות ילדים והצגות מבוגרים, אלא כשמשווים הצגה להצגה, ז'אנר לז'אנר – יש מלא".

הפסטיבל עושה את שנתו ה-23 במתכונת חנוכה מיוחדת

אז אחרי שתי שנות הקורונה שבהן לא התקיים, חוזר אלינו הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות במרכז לתיאטרון בובות חולון. הפסטיבל, שעולה על פי רוב במהלך חודשי הקיץ, עושה את שנתו ה-23 במתכונת חנוכה מיוחדת, ומציע חוויה כוללת המזמינה את המבקרים לגעת, להתנסות, לצפות, לחשוב וליהנות מעולם שלם ורב תחומי של בובנאות דרך מבחר עצום של הצגות ילדים, הצגות למבוגרים, סדנאות יצירה, כיתות אמן, תערוכות ואירועים מיוחדים.

בין היתר יעלו בבכורה הצגות הילדים "סעודה אצל המלכה" – עיבוד בימתי לספר הקומיקס של רותו מודן שיצרה הילה פלשקס, "המפץ הגדול" של אנסמבל עיתים, המציגה בשפת ה-PuppetCinema, שהיא שילוב בין תיאטרון בובות לקולנוע חי, סיפור מסע של רובוט וכלבה בעולם אלקטרוני, מאת ובבימוי צבי סהר, ו"סיפור סינדרלה" של להקת סקפינו, המביאה אל הבמה את תיאטרון המסכות של הקומדיה דל'ארטה.

סעודה אצל המלכה, צילום: כפיר בולוטין

"המסכה והבובה הן בנות דודות די קרובות", אומר סביר, "ולפי האג'נדה וההכשרה שלי, להיות מסוגל להפעיל את הגוף שלך או להפעיל בובה זה די דומה, כי מסכה חוסמת את הפנים שלך ואת חייבת להפעיל את הגוף, וגם לבובה הפנים לא זזות. אז השנה גם הכנסנו לפסטיבל את מה שבקטנה אני עושה כל שנה: הצגות שהן לא בהכרח בובות, אבל נמצאות על התפר שבין תיאטרון עם בובות לתיאטרון פיזי מסוגנן".

הצגות למבוגרים

למבוגרים מצפה, בין היתר, בכורת ההצגה "אל תעיר את הדב". "זהו ניסיון מאוד מעניין להתמודד עם הצגה למבוגרים בלי מילים, שזו דרגה מאוד גבוהה של בובנאות, להיות מסוגל להעביר סיפור ורגש דרך הפעלה בלבד", אומר סביר. "זו הצגה מאוד מורכבת שאני מחכה לראות את התוצר ואיך הקהל יגיב לזה, מה גם שזו הצגה שלא תהיה קלילה ומבדרת.

"יש הצגה של בובנאי שחזר לאחרונה לארץ אחרי שהייה באירופה, שם הוא למד 'למה, לעזאזל, לשחק עם בובות', וזה גם שם ההצגה שלו. והוא באמת שם את כל הנושא הזה על השולחן. זו הצגה שנעה בין הטיפולי לתיאטרלי. זה אדם שמתערטל דרך בובות, כי זה לגמרי הוא. אלה התכנים שלו. זה גם לא מסוג הדברים שמצפים להם כשחושבים על בובות חמודות.  

"יש סיפור מאחורי ההצגות. הן לא נבחרות רק בגלל האפיל שלהן לקהל. הרבה פעמים אני בוחר הצגה בגלל שהאקספרימנט נראה לי ראוי. אחד הכללים שקבעתי הוא שיש אמנים שאני אאפשר להם גם להיכשל לפני קהל כי לומדים מכישלונות. הרבה פעמים מנהל אמנותי מרגיש את המרד, מרגיש את חוסר הרצון להקשיב ואת הרצון לעשות את זה 'בדרכי'. אני לא אומר שזה יקרה בפסטיבל הזה, אבל הרבה פעמים אני בוחר גם בגלל האקספרימנט, שאפילו רק הוא, לבדו, מעביר איזשהו מסר שעשוי אולי לעודד אנשים אחרים להתעסק עם תיאטרון בובות". 
 

סיפור סינדרלה, צילום: כפיר בולוטין


חייה של הבובה אמיליה
 
איזה סוג הצגות הכי מדבר אליך?

"הדברים שהכי מדברים אלי הם הדברים המיוחדים, הדברים שאני הוגה אותם, שצריך להמציא אותם. למשל התערוכה של אמיליה, שהיא בובת ספוג. אורית ליבוביץ'-נוביץ', היוצרת שלה, תיעדה אותה מתחילת הקורונה כמו קשישה ערירית שספונה בבית ומעלה בכל יום תמונה. כשמותר היה לצאת החוצה, אמיליה יצאה לפארקים ולהפגנות. נוצרו ככה מאות תמונות, והסלקציה הייתה קשה ומתסכלת. אורית היא בובנאית, והבובה הפכה להיות סוג של מייצג של תקופה. אז התערוכה נפתחת במהלך הפסטיבל, ואנחנו גם עושים אירוע מיוחד ב-3 בדצמבר, יום שישי בצהריים, שנקרא 'להיות אמיליה גוטמן', שבו אנחנו לוקחים ומפרקים את אמיליה לאלמנטים. תהיה הרצאה קצרה של כפיר בולוטין על צילום דוקומנטרי מבוים בגלל האופי של התערוכה. מריה גורביץ', שהיא אחת מבונות הבובות הנפלאות בארץ, תשב על הבמה ותבנה כלב מספוג בשביל אמיליה. לאמיליה הצטרפה בשנה האחרונה גם אהבה חדשה, גבר מספוג, אז יעל לבנטל תיתן לכבוד זה קטעים על זוגיות. הבובנאי ז'יל בן דוד ישיר שירים של ברסנס, לבנה פינקלשטיין תקרא שירים של המשוררת היפנית שיבטה טויו. ואלה הדברים שהם חד פעמיים ושלקראתם אני הכי נרגש, כי זה להמציא משהו מאפס.

"יש לנו גם שידור מיוחד של סדרה שפרצה בתקופת הקורונה שנקראת 'אמנות.יצירה.בובות.לייב'. אז אנחנו עושים שידור מיוחד על בובנאות בניו זילנד עם בובנאית ישראלית שגרה שם כבר שנתיים, ועושים שיחה על הסצנה ועל מה קורה שם. בדברים האלה נמצא הלב שלי".

להיות אמיליה גוטמן, צילום: אורית ליבוביץ' נוביץ'
 

ומה הביא את אותו לב שלך לעולם הזה במקור? היה "רגע" כזה, שבו ידעת שזה העולם שלך?

"מתי נשרטה השריטה אני לא יודע להגיד. זה משהו שאני עושה מילדות. מאז ומתמיד עסקתי בתיאטרון בובות. אני יודע שניזונתי בזמנו הרבה ממופעים של 'חופשה על הקרח', שהיו מגיעים לארץ, וזה היה לשבת ולראות הרבה זהבים ונוצות מחליקים על הקרח. אחר כך היו פעם בונבוניירות בקופסאות ממתכת והייתי הופך את הקופסה ושם מעל בובות עם מגנטים והן היו מחליקות על המשטח. בכיתה ג' הייתה לי תאונת דרכים והייתי מרותק למיטה, ואמא שלי אומרת שכל הפעילויות שהיא סיפקה לי בתקופה הארוכה שהייתי בבית, זה מה שהניע את המהלך היצירתי. אני לא יודע.

"בכיתה ו' התחלתי להופיע במסיבות יום הולדת, אז מכיתה ו' עד הצבא היה לי המון כסף. אני לא צוחק. הייתי ילד מאוד עסוק. מעולם לא הייתי צריך כסף מההורים. זה שיעור שאני מאחל לכל אחד. ולהופיע מול קהל של ימי הולדת זה אשכרה להיות גולני. זה לא להופיע מול קהל מתעניין. ובתוך כל זה להיות מסוגל לעשות את שלך – אלה דברים שהחזיקו אותי בלי ששאלתי את עצמי מה הסוד ומה הקסם. אבל חודש לפני השחרור היה ברור לי שזה מה שאני מתכוון לעשות אחרי השחרור". 
 


המסע לארץ החפצים האבודים, צילום: רחל בכר


יש לנו פסטיבל נורא מוזר מבחינתי
 
איפה שירַתָּ?

"בשריון. תכננתי להגיע ללהקה צבאית אבל זה לא הסתייע. בשביל הלהקה הצבאית צריך לשיר וצריך לשחק וצריך לרקוד, ורכשתי את כל הכלים האלה. לא הרבה אחרי הצבא הבנתי איך כל זה נכנס לתוך האמנות שאותה אני עושה. כי זו בעצם אמנות שמשלבת הכל. זה לא בהכרח שירה, אבל זו עבודה קולית, וזה לא בהכרח תנועה, אבל זו העברה של התנועה דרך חפץ, ובלי לשים לב כנראה הכנתי לעצמי את כל הכלים שאני אצטרך לאמנות שאני אעסוק בה. זה לא שבאמת רציתי להיות שחקן או רקדן או זמר, אבל רציתי את כל היכולות האלה. היום אני יודע לנתח בדיעבד מה הדברים שמושכים אותי בעיסוק הזה, וזה עיסוק. זה מקצוע. זה קודם כל מקצוע".

ההתמודדות עם השנתיים האחרונות משאירה את יוצרי ומנהלי התרבות בארץ בתחושות מעורבות, כמי שהולכים על קצות האצבעות, או על חבל דק שאין לדעת לאן הוא מוביל.

"יש לנו פסטיבל נורא מוזר מבחינתי", אומר סביר. "זהו בדרך כלל פסטיבל קיץ, אבל כל הקורונות הביאו אותנו עד היום, והפעם הוא מתקיים בחנוכה. אז יש הצגות בכורה חדשות שמגיעה להן כל החשיפה אחרי תקופה ארוכה של היריון, ובטח שאחרי כל השנתיים האחרונות, אבל הן עברו טלטלות וייסורים כדי להגיע לקו הגמר, כולל דחיות וביטולים מצדנו. ויש הצגות אורחות, וביניהן כאלה שזכו בפרסים בפסטיבל חיפה להצגות ילדים 2020 אבל אף אחד לא ראה אותן, כך שבאותה מידה אפשר להגיד שזו בכורה.

"ואז כל מיני אנשים פנו אלינו בבקשה לקיים פה חזרות לפני הפסטיבל כי הם צריכים להחיות את זה עכשיו מחדש. בגלל זה זה מוזר. הכל מוזר. הכל מניע לאט. הקהל רוצה לבוא אבל פוחד. רוב השאלות שמופנות אלינו היום הן שאלות על התו הירוק, שזו תחושה לא כיפית לפני הפסטיבל. נכון להיום המגבלה היא עד מאה איש בחלל סגור. יכול להיות שעד יום חמישי הבא זה ישתנה, אבל זה מצב הרבה יותר טוב ממה שהיה עד עכשיו. אני מבין את המדינה ואת השיקולים שלה, אני מבין את התסכולים. אני עצמי מחוסן, אבל עדיין אני לא רוצה להיות זה שיגיד לאמא עם ילדים, את תיכנסי, את לא תיכנסי.

ההצגה חייבת להמשך

"ובנוסף, המקום הזה צריך להתקיים, האמנים צריכים להופיע. אני מקווה שעד יום חמישי הבא ישנו את התקנות ויעלו את כמות האנשים שיכולה להתכנס למאתיים, ואז לא נצטרך להכניס רק מאה איש לאולם של מאה ושישים איש, ואז כל הפסטיבל מסודר ואני לא צריך להתעסק עם זה בכלל. כי זו תחושה מאוד לא נוחה שלי כמנהל פסטיבל שנאלץ להיות סלקטור. מנגד, האלטרנטיבה של להעמיד פה מתחמי בדיקות מהירות עולה הון תועפות, וממה שאני יודע מפסטיבלים אחרים, זה יוצר עיכובים אדירים. בגלל זה זה פסטיבל מוזר. אני מגיע עם תחושה חגיגית למשהו שעלול להיות מפח נפש אחד גדול בגלל כל המסביב, לא בגלל התכנים והיצירה.

"עוד דבר שקורה השנה, גם בגלל הקורונה, הוא שאם פעם רוב האמנים שעסקו בתיאטרון בובות היו אמנים עצמאיים, השנה, בגלל הצמצום המתחייב מהקורונה, הרבה מאוד תיאטרונים רפרטואריים לילדים, כמו המדיטק, כמו תיאטרון אלמינא, כמו תיאטרון באר שבע לילדים ולנוער, התחילו להפיק גם הצגות קטנות עם בובות. כך שהשנה יופיעו אצלנו בפסטיבל גם מופעים מהמעגל הזה, החיצוני יותר".

איפה גוגו, צילום: אריאל בשור



מעולה, לא?

"אני לא יודע אם זה מעולה, כי מצד אחד תיאטרונים כאלה אמונים על תהליך הפקתי הרבה יותר מסודר, והם יעסיקו יותר יוצרים ממה שאמן עצמאי יכול להעסיק, אז ההצגות הן בסטנדרטים יותר מקצועיים, ומצד שני יש להם יותר שיקולים של לפנות לעיניים של רכזי תרבות, אז אני לא בטוח אם זה מעולה כל כך. מעבר לזה, נשאלת השאלה אם זו מגמה שמסמנת את תחילת הקץ של אמנים עצמאיים, כמו שקרה למפיקים העצמאיים של מחזות זמר אחרי שהתיאטרונים הגדולים נכנסו להפקת מחזות זמר. אז לא בטוח אם זו מגמה משמחת או לא. אבל אני יכול להרכיב פסטיבל ממה שיש, לא ממה שאין, ואני עובד עם התכנים שמתוכם אני יכול לבחור.

"תכנית אמנותית זה לא רק למכור כרטיסים. זה הרבה דילמות אמנותיות. זה ניסיון להראות שהאופק נמצא יותר רחוק ממה שחושבים. בדרך כלל אנחנו עושים את זה עם הפקות מחו"ל שיכולות להעביר לאמנים איזשהו מסר. השנה זה לא יקרה כי אין הפקות מחו"ל. השנה הפסטיבל הוא לא בינלאומי כי לא רציתי להמר על בידודים, אז יש התקשרויות אונליין. אני לא חסיד של הצגות אונליין, זה משעמם טיכו, אז אנחנו עושים סדנת אונליין שבה אנחנו מזמינים את המשתתפים להיות פה, והמנחה נמצא בצ'כיה. בנינו פה כיתה תותחית עם מצלמות שיכולות לזוז בין השולחנות, וזה לא זום רגיל. רק שאחרי כל זה המנחה, מרוב שלא הבאתי אותו לארץ, יש לו קורונה... אז הוא מחלים עכשיו, אבל הוא משלנו, הוא יתפקד...

"זה פסטיבל שמתקיים במקום שאין כאלה בארץ", מסכם סביר. "מקום שכולו מיועד לעיסוק בתיאטרון בובות, שכולל את המוזיאון שיש בו מאות בובות, וזה חלק מהחוויה. כל מי שקונה כרטיס מוזמן לחוויה כוללת. זה לא רק הצגות. אין מבחינתי היררכיה בין הצגה לסדנה לתערוכה. זה לא פסטיבל של הצגות שיש גם סדנאות לצדו. פה יש לך גם את המוזיאון, ויש סדנאות שנותנות לך טעימה מאיך לגעת באמנות הזאת. זה פסטיבל שכל יום בו הוא  חוויה כוללת. ויש פה משהו לכל אחד – למי שמעדיף את הכיוון המסחרי, למי שמעדיף את האיכותי, ולמי שמעדיף את הקליל."

אל הירח ובחזרה, צילום: מעין קאופמן



הפסטיבל יתקיים בין התאריכים 25 בנובמבר ו-5 בדצמבר 2021 במרכז לתיאטרון בובות חולון. לאתר הפסטיבל