30 שנה למפעל אדיר של מוסיקה קלאסית המופק בידיה של אישה אחת: .פסנתרנית, סופרת ומספרת, חוקרת מוסיקה, דוקטור למוסיקה בהצטיינות בגיל 26 מבית הספר הגבוה מנהטן בניו יורק, מרצה בכירה באוניברסיטת תל אביב, אם לשלושה, סבתא לשניים, הפותחת כעת עשור רביעי למפעל חיים שכולו אהבת מוסיקה ואהבת אדם – אסתרית בלצן.

"אני לא מאמינה שזו כבר העונה ה-30", אומרת  אסתרית בלצן בסופה של שיחה ארוכה ומקיפה על עונת הקונצרטים החדשה שלה. " התחושה שלי היא של אתגר והתמודדות  במציאות משתנה. ומבחינתי זוהי התחלה חדשה". המגיפה תפסה אותה בניו יורק והסגרים פתחו בפניה הזדמנות לחדשנות בקונצרט החי, בזמן שהעולם הלך והתרגל לקונצרטים מרוחקים ב-zoom.

איפה תפסה אותך הקורונה?   
"הייתי בניו יורק, בהכנות להופעה עם התזמורת הסימפונית של הגריניץ' וילג' בתוכנית מאתגרת: הרפסודיה של נושאים של פגניני של רחמנינוב והרפסודיה בכחול של גרשווין. טסתי עם המסכה והכפפות, עשינו חזרה במנהטן , הלך טוב והייתי מאושרת! בשבע בבוקר, לפני החזרה השנייה, הודיעו ברדיו שסוגרים את ניו יורק – וזהו, נתקעתי שם. על שינוי הכרטיסים לחזרה לא היה עם מי לדבר. כל קווי הטלפון של חברות התעופה קרסו.  באינטרנט הצלחתי לקנות כרטיס חזרה ב-12 במארס. השארתי במנהטן וידאו סולו שהפך ללהיט אינטרנטי שבו אני מנגנת רחמנינוב וגרשווין לצד הסברים באנגלית, וחזרתי מהר הביתה. 

ומה קרה לרחמנינוב?
"צחוק הגורל – הרפסודיה של רחמנינוב היתה היצירה הראשונה שניגנתי לאחר דממת הקורונה. שנה אחרי הביטול במרץ 2020  עליתי לבמה במרץ 2021 תיאטרון ירושלים לסדרה חדשה "שישי עם אסתרית" עם התזמורת הסמפונית ירושלים. עליתי לבמה וציפיתי  שיודיעו שהקונצרט מבוטל כי כבר הייתה לי תחושה של דֶז'ה וו.  זה היה אחרי שנה שלא הופעתי ואיך שהבטן התהפכה לי... משונה איך דבר כזה יכול לערער ביטחון לגמרי. בסופו של דבר הכול נשכח כשהתיישבתי ליד הפסנתר: הקהל קיבל אותי בהתרגשות, המנצח הצעיר עידו שפיטלניק הרים את השרביט –המוסיקה התנגנה ושאבה אותי אליה בכוחות מחודשים. 
  
   
והיום?
"אין ספק שהעולם השתנה והקונצרט הקלאסי מתמודד עם משבר מתמשך. אני באופן אישי זקוקה למוסיקה כמו אוויר לנשימה. אם יפסיקו לי את החמצן הזה של נגינה ועשייה - אני פשוט איחנק. כך שמבחינתי אין ברירה . אז מה לעשות? לעשות! "




מימין: אלון הררי, צילום: עופר אמיר. משמאל:פארינלי, מקור: אתר וויקיפדיה, קרדיט: By Didier Descouens - Own work



ללמוד מהמשבר

אלסנדרו סקרלטי
אכן – מלך האופרה הנפוליטנית במאה ה – 17 וה-18. הבן , דומניקו סקרלטי, בחר להתנתק מהאב, עזב הכול ובחר ללמד צ'מבלו את מריה ברברה, נסיכת פורטוגל שהפכה אחר כך למלכת ספרד. דומניקו סקרלטי היה המורה הפרטי שלה לצ'מבלו במשך 30 שנה. הוא לימד וכתב לה בקצב מסחרר 555 סונטות לפסנתר! אבא שלו לא הבין איך כשרון אדיר כזה, מסתפק בכתיבת סונטות ואפילו לא מפרסם אותן, לא הוציא אותן לאור. בדיעבד הפכו סונטות אלה לתנ"ך של הפסנתרנות המודרנית. מי שדאג להוציא אותם לאור היה הזמר האיטלקי המפורסם פארינלי , שגם הוא נכנס מרצונו לבידוד בספרד.

מאיה עמיר, צילום: משה זורמן



האח שסירס את אחיו

פארינלי, זמר קסטרטי עם קריירה בינלאומית מטאורית, היה בן 32 כשעזב את הבמה. גם לו נמאס מההופעות באופרות המטופשות, ובמיוחד מהלחצים של אחיו המלחין ריקרדו ברוסקי שחיבר אריות מסחררות לפארינלי לקידום האופרות שלו. כל זאת, כאשר פארינלי יודע שמי שהיה אחראי להחלטה לסרס אותו היה אחיו (בעקבות מות האב והמשבר הכלכלי במשפחה). ממש לא כיף לבנות קריירה למי שסירס אותך!  פארינלי חיפש דרך החוצה ונענה לבקשתה של המלכה אליזבתה, לשיר למלך פיליפה החמישי בספרד בניסיון לרפא אותו מדיכאון קליני. כך הגיע פארינלי לבית המלוכה בו עבד סקרלטי, פרש מן הבמה, והפך למטפל מסור במוסיקה במשך 20 שנה.

"היפה בכל הסיפור הזה שמי שהביא כתבי היד של יצירות סקרלטי לאיטליה היה פארינלי. אם הוא לא היה עושה זאת, סביר מאוד להניח שלא היינו יודעים שהיה מלחין בשם דומניקו סקרלטי שכתב פלמנקו לפסנתר ב-1720. זה סגנון מהפכני , מקורי ואינדיווידואלי, שיכול להיווצר רק על ידי מלחין חופשי לחלוטין מכל תכתיב חברתי, מלחין שלוקח סיכון ולא דופק חשבון לאף אחד. כך בזכות הבידוד זכינו בתיעוד. ומסתבר שיש מעלות גם להסתגרות וליכולת להביט פנימה לאורך זמן על עצמך ועל ייעודך.

" וכך, לאחר תקופה ארוכה של בידוד, אני חוזרת לבמה בחגיגה בארוקית גדולה: עם אנסמבל בארוקדה המצויין, עם זמר הקונטרה-טנור הישראלי אלון הררי, וזמרת המצו-סופרן מאיה עמיר – זמרים וירטואוזיים, בחגיגה של אבות ובנים, אלסנדרו סקרלטי מול דומניקו סקרלטי , ולצלילי האריות של פארינלי. תענוג ! "
כשיוצא לי משהו ממש טוב - אני יודעת!

אסתרית בלצן עם אנסמבל בארוקדה, צילום: משה זורמן

ומה בתכנית השנייה?
לתוכנית השנייה לעונה, שתעלה בדצמבר, הצבתי חידה היסטורית במוסיקה הקאמרית של בטהובן: מה הופך יצירה אחת ללהיט מוצלח, ואחרת – לאופוס נשכח ? למה ומדוע ? בחרתי  בשתי שלישיות של בטהובן : אופוס 70 מס' 1 ואופוס 70 מס' 2. הראשונה, השלישייה אופוס 70 מס 1, המכונה "שלישיית הרוחות" היא אולי שלישיית הפסנתר הפופולרית ביותר של בטהובן. כולם מכירים ומוקירים אותה. היצירה מנוגנת שוב ושוב ולא יורדת מהבמה. אבל האחות התאומה, השלישייה אופוס 70 מס' 2 ,ממנוגנת לעיתים רחוקות. מדוע? אותו מלחין, אותו אופוס, אותן נסיבות חיבור (שתיהן מוקדשות לרוזנת ארדדי ההונגריה באחוזתה נוגנו). מה הופך יצירה אחת ללהיט אדיר ואת השנייה ליצירה שאיש לא יכיר? והאם ליוצר מודע לתהליך ? יש בכלל שליטה על זה?  

שאלתי פעם את נעמי שמר, שהייתה תומכת נלהבת מראשית הדרך בקונצרטים שלי האם כשכתבה את 'ירושלים של זהב' ידעה מה יקרה. האם ידעה שזה השיר שיעשה אותה. היא ענתה בפשטות – "אסתרית, הדרך ארוכה אבל יש פסגות! " .

אולי זה טדי קולק שהתאהב בשיר בהשמעה הראשונה?
"לא רק הוא, גם הקהל שדרש שהשיר יושמע שוב עוד באותו אירוע, בפסטיבל הזמר בירושלים במאי 1967. אכן, יש פסגות...  אני לא יודעת מה קרה ליצירות של בטהובן, אבל אני יודעת אישית שכשיוצא לי משהו ממש טוב - אני יודעת את זה, פיזית אני יודעת, אני מתחילה לרעוד.

כשאת מנגנת?
כשאני מנגנת, כותבת שירה או פרוזה, או אפילו מנסחת משהו. כשאני מרגישה ש'רגע, פרצתי ', לפתרון חידת בטהובן בחרתי חברים טובים לדרך. יהיה תענוג לנגן את השלישיות האלה עם שני נגנים בכירים מהתזמורת הפילהרמונית, שותפים וותיקים בסדרה הקאמרית שלי – הכנרת סעידה בר-לב , והצ'לן הראשי לשעבר של הפילהרמונית, מרסל ברגמן.

נעמי שמר ויהודי מנוחין
" ואם נחזור לנעמי שמר – לא תמיד אמן מודע למעשיו. נעמי שמר הייתה הראשונה שבאה אלי בתום אחד הקונצרטים בראשית הדרך  ואמרה: אסתרית, את יודעת שהמצאת ז'אנר ??? זה ז'אנר חדש. הייתי קוראת לו הפסנתר המדבר, ההרצאה המזמרת. תמשיכי!

עוד מישהו שפירגן בהתחלה, כשנתתי קונצרטים לילדים בבית הספר לאמנויות בתל אביב , היה יהודי מנוחין . לאחר שכח בקונצרט בהנחייתי כתב במכתב המלצה נלהב: אסתרית, מצאת את הדרך להנגיש מוסיקה קלאסית. הפכת את אבני הנגף – לאבני פינה. באנגלית זה נשמע ממש נפלא : You have turned stumbling blocks into stepping stones .   היה כל כך חשוב לשמוע מילים חמות אז, בראשית הדרך, כשכולם התקיפו אותי על הדברת המיותרת בקונצרטים. וכל זה מיהודי מנוחין הגדול ... 



אסתרית בלצן, צילום: לי בושארי

 
בשיתוף רקדני הבלט הישראלי

מה בתוכנית השלישית?

"זו תכנית סולו, 'תמונות בתערוכה', נגינת היצירה האדירה של מוסורגסקי בפסנתר סולו, בשיתוף רקדני הבלט הישראלי.  גם כאן, חבלי הלידה התחילו בקורונה : בין התוכניות שנדחו במשבר הייתה שופניאנה, תכנית שופן: בלדה ראשונה, מזורקות וואלסים עם זוג רקדנים קלסיים וירטואוזים. ולדימיר דורוחין ונועה כהן.

מעולם לא נתקלתי בקשיים כל כך גדולים כמו בתוכנית הזאת!  אמרתי לעצמי - זאת התוכנית הראשונה שתעלה בתום מגבלות הקורונה אז נתאם עם הרקדנים, לפחות נתחיל לעבוד. אבל איפה ? איפה עושים חזרות? כל מתחמי הסטודיו למחול היו סגורים. אז בבית. התחלתי להעלות את הנברשות למעלה. עשינו 'בכאילו'. ערכנו חזרות כאן בסלון. עם הרקדן, זה עוד הלך, אבל עם הרקדנית שצריכה לעשות פוינט לא היתה שום דרך!  אולי עכשיו, בתמונות בתערוכה, יזכה המחול המשותף לעדנה חדשה. אני מצפה בכיליון עיניים לחוויה על הבמה...

ולדימיר דורוחין ונועה כהן, צילום: מתן שסקין


שיר אחרי מלחמה

בתוכנית הרביעית בלצן מגיעה לרקוויאם של גבריאל פוֺרֶה עם מקהלת העפרוני "הרקוויאם נחשב לשיא יצירתו של פורה. היצירה נכתבה לאחר כניעת צרפת לגרמניה ב-1870, 'זהו  שיר אחרי מלחמה'. זה רקוויאם חריג. אין בו כעס. הוא לא מלחין את פרק יום הדין (פרק סוער רווי כלי נשיפה בדרך כלל; י"ש). לעומת זאת, הוא מסיים את היצירה בפרק 'בגן העדן'. הדרמה של יום הדין מנוטרלת כמו הכניעה של הצרפתים לפני הגרמנים , שהגדילו לעשות, והשפילו את הצרפתים עד עפר בכך שהכתירו את הקייזר וילהלם שלהם בארמון ורסאי! בצרפת. איזו בושה!


ולימים הכניעה בפני הגרמנים האחרים?

"אולי זוהי הבחירה האופיינית הצרפתית. הבחירה באסקפיזם. הציירים האימפרסיוניסטים מציירים נופים והשתקפויות במים. השתקפות – אך לא מציאות. רק לא לצייר פרצוף. לא לצייר פנים, לא להתמודד חזיתית עם מה שקורה. להפוך את הכל ל"איזמים". פורה סולל את הדרך לדביוסי ולראוול, אך גם לשנסון הצרפתי שהשפיע גם על השנסון הישראלי . לא לחינם אני חוברת למנצחת שלי ברלינסקי ולמקהלת העפרוני, שמככבת עכשיו בכל הארץ במופע "שירי התרנגולים".

מיקי גבריאלוב ואסתרית בלצן, צילום: אריק סולטן


ומה עוד, לקראת העונה ה – 30 ?

מעל למשברים, לאתגרים ולקשיים – אני רוצה לומר תודה. תודה לקהל הגודש את האולמות, תודה לתרבות הישראלית המאפשרת לי לשזור עולמות וחוויות, להגשים את חלומותי ולהסתכל אחורה בסיפוק על מעשי. במשך 30 שנות הסדרה זכיתי לנגן את כל הקונצ'רטים הגדולים לפסנתר – בטהובן, מוצרט, ברהמס, רחמנינוב, צ'ייקובסקי, שופן, שומאן, גריג, גרשווין, היידן, באך. זכיתי לגעת שוב ושוב בנשגב ובמשובח. זכיתי לפרוץ דרך להעמיד דור שלם של תלמידים, שממשיכים בדרכי ומביאים לפריחת ז'אנר הקונצרטים המוסברים בישראל – גיל שוחט, תומר לב, אסף זוהר, רון רגב, רביעיית כרמל ועוד. זכיתי לפגוש, לעבוד, ולהכיר אישית אמנים גדולים מתחומים רבים ושונים : מוסיקאים כג'והן ק'ייג' ויהודי מנוחין, שחקנים כחנה מרון עודד תאומי ז"ל ומשה בקר, יוצרים כמו יוני רכטר, חוה אלברשטיין, נורית הירש, סשה ארגוב, חנן יובל ומיקי גבריאלוב, אנשי ספרות ושירה כמו עמוס עוז, א.ב.יהושע ויהודה אטלס . היה זה יהודה אטלס שכתב עלי את המשפט שאני הכי גאה בו:

"אם יש קתרזים בעולם – אסתרית בלצן יודעת משהו על הדרך להגיע אליו ... " . 



ד"ר אסתרית בלצן ופרופ' משה זורמן, צילום: לי בושארי