השבוע תעלה האופרה הישראלית את "יבגני אונייגין" היצירה היפה והכואבת, אם תרצו, של צ'ייקובסקי. בתום יום חזרות אחד בסוף השבוע נפגשתי עם דן אטינגר המנצח. 
 
ייחודה של "יבגני אונייגין" הוא בהעברת טקסט פיוטי  'רומן בחרוזים' – כך קרא ליצירה המשורר אלכסנדר פושקין  -  אל במת האופרה.  סיפור התאהבותה של טטיאנה, אוהבת הרומנים והפיוט מן הפרובינציה הרוסית, ביבגני אונייגין איש העולם הגדול, שבז לפרובינציאליות שלה ושל בני משפחתה עד שהוא מבין מאוחר מדי את מעשיו. האופרה שזורה ברומן מקביל של אחותה אולגה ושל המשורר לנסקי, סיפור האימא והסבתא והנסיך גרמין האופרה הייתה לאחד מסמלי התרבות הרוסית. 
 

יבגני אונייגן צילום: יוסי צבקר


אחת היצירות הנדירות שהייתה לחלק ממרקם החיים הרוסי

צ'ייקובסקי היסס  בטרם חיבר את המוסיקה.  לאחר שהיא נכתבה – היא יועדה בתחילה להיות יצירה קאמרית של במות קטנות -   האופרה  עוד העצימה את הטקסט המקורי של פושקין.    "זו אחת היצירות הנדירות שהייתה לחלק ממרקם החיים הרוסי, שכיית חמדה, יקָרָה לכולנו שתמיד מחממת את הלב. הקשבה ל'יבגני אונייגין' אחרי זמן, יש בה ניחוח כמו התבוננות בפרחים המבשרים את תחילת פריחת התבואה בכל שנה", כתב המוסיקולוג הרוסי, בוריס אספאייב וביטא בכך דעתם של רוסים רבים. תוך כדי כתיבת הדברים אני נזכר שבאחת הפעמים הראשונות שצפיתי באופרה עוד בתיאטרון 'נגה' ביפו ( ביתה הקודם של האופרה הישראלית), ראיתי את הקהל,  ובו רבים בני העלייה החדשה, אז, מרוסיה. כמעט כולם ללא יוצא מן הכלל אמרו את הטקסט בשקט השפתיים נעו יחד הזמרים שעל הבמה.
 
צ'ייקובסקי, לאחר שנעתר לחבר מוסיקה לטקסט  לבקשת ידידיו, ולאחר שערך את הטקסט כך שלמעשה טטיאנה היא היא הגיבורה, הודה במכתב לידידו טאנייב: "היו לי רגעים שחשתי שאני נמס, אני נרגש, אני חווה עונג שקשה לבטאו במהלך כתיבת המוסיקה" שלושה חדשים ארכה הכתיבה ובצמוד אליה הוא השלים את כתיבת הסימפוניה הרביעית שלו.  נזכרתי בדבריו של צ'ייקובסקי במהלך הפגישה עם דן אטינגר שחווה חוויות גופניות  במהלך ההכנה והחזרות ובאורח די מפתיע הוא ינצח על הסימפוניה הרביעית בנגינת התזמורת הסימפונית ראשון לציון בצמוד להכנת האופרה.

באתי לפגוש את המנצח דן אטינגר בחדרו בבית האופרה בתום עוד יום חזרות.  אטינגר יצא לנוח בחוץ וברגע שהוא יוצא אל מחוץ לבניין כל אחד ניגש עם שאלה בקשות הבהרה.  במסדרון של כניסת האמנים אני רואה את הזמר ולדימיר בראון אחד הוותיקים בין זמרי האופרה, בראון בן שבעים+ שנוכחות שלו בכל אופרה משווה להפקה מעמד נוכח ויציב. כמובן שבאופרה הזאת הוא שר את תפקיד הנסיך גרֶמין, שנושא לאישה את טטיאנה, גיבורת האופרה שאונייגין בתחילת הרומן או האופרה דחה אותה. עוד נשוב אליו בתום הראיון.


דן אטינגר, צילום: מירי שמיר
  

חיבור בין הגאונים ואני באובססיה 
 
"הרומן שלי עם אונייגין החל בשנת 2003 הייתי אסיסטנט של אשר פיש באופרה  וניצחתי על שתיים או שלוש ההצגות האחרונות. אחד כך לא נגעתי ביצרה עד לפני כעשר שנים. ניצחתי על האופרה בבית האופרה במנהיים ונורא נהניתי, אבל אין מה להשוות למה שאונייגין עושה לי כאן היום."
 
כי?

"עברו לסירוגין, עשר ועשרים שנה  והקשבתי להקלטות הראשונות של 'אונייגין' משנת 1936 עם המנצח וסילי נבולזין עם בית האופרה בולשוי בשנת 1936.ההקלטה שינתה לי לגמרי את כל התפיסה. 'אונייגין'  נשמע כמו מחזמר, בגלל סגנון השירה הישן יותר וגם, כנראה, כי אותו נבולדזין שהיה המנהל של הבולשוי רצה את הסגנון הזה. הביצוע מאד 'דיבורי' ולכן שומעים את החריזה. כי זה רק הטקסט. ובגלל שזה מולחן בצורה כל כך גאונית. זה שיגע אותי. איך יכול להיות שמה שאנחנו עושים היום כל כך רחוק מהקלטת האולפן של האופרה הזאת. זה תפס אותי ברמות. כאילו מישהו הופך לך את כל העולם. זה הגיע למצב שאני אובססיבי לזה ברמה שהייתי אובססיבי לאופרה 'סאלומה'  (של ריכרד שטראוס לטקסט של אוסקר ויילד) לפני שנתיים. גם שם האובססיה שלי באה מן החיבור הזה של שטראוס ווויילד. אני אוהב את החיבור של המוסיקה למחזה הגאוני וכאן לפואמה הגאונית הזאת למוסיקה; חיבור בין הגאונים ואני באובססיה.



יבגני אונייגן צילום: יוסי צבקר

איך עוברת ההתרגשות שלך למפגש בין הטקסט למוסיקה לנגנים, לזמרים?

"זה מצחיק כי עם האובססיה שלי לא היה יום אחד שלא הקשבתי לאופרה במלואה. הקשבתי לזה בלוּפּים, בלוּפּים. חייתי עם האופרה כל היום ואתה גם הלכתי בלילה לישון וזה נכנס. ובחזרות אני מתחיל לדקלם לזמרים את הטקסט והם לא מבינים מאיפה זה בא, כי אני לא מדבר רוסית. אבל הכנתי בעיקר  את הקטעים שהיו חשובים לי ל'חזרות הקריאה' עם התזמורת ואני יודע אותם בעל פה. זה לא מתוך רצון להרשים אותם אלא שכשהם שומעים אותי בטקסט הרוסי הם אומרים ווּאָלָה אפשר לסמוך עליו; הוא מוביל את הפראזות; הוא מבין מאיפה זה בא; הוא מבין את הקשר הטקסטואלי. אפשר לומר שהנגנים שוכנעו שאני מיטיב להכיר את הטקסט. וזה עשה את הכול."

קראת טקסט גם לזמרים וגם למקהלה?

"בעיקר לתזמורת כי למקהלה ולסולנים יש טקסט ולתזמורת אין. ואז אני בא עם הטקסט. זה לא ייחודי לאופרה, כי הרי גם כאשר אני מנצח על הסימפוניות הרביעית והחמישית של צ'ייקובסקי אני מוסיף את הטקסט. לכל ניצוח חייב להיות נראטיב. באופרה הוא קיים. אבל ביצירות תזמורתיות אני מספק אותו לתזמורת כדי להוציא מהם את הצבעים ואת ההקשר הדרמטי ובכלל, את כל הפראזָה המוסיקלית שבאה מן הטקסט. אני מרגיש לעתים קרובות שיש כאן שני עולמות שונים לחלוטין. לפעמים זה ממש מנוגד לכל מה שלימדו אותנו המורות למוסיקה בעשרים השנים הראשונות לחיינו. הם סמכו על הוראות המלחין וכאן ברור לך שאין דרך אחרת להכיר את זה כי הטקסט הוא ככה. על זה אין ויכוח."


יבגני אונייגן צילום: יוסי צבקר



העוצמה באה ממעמקים איומים

אמרתָ שניצחת על 'יבגני אונייגין' בעבר

"כן, לפני עשר שנים.  אבל זה אחרת לגמרי כי אז עוד לא הכרתי את ההקלטה הזאת  שבה שמעתי מה היתה המסורת בשנות השלושים, כלומר לפני תשעים שנה, או אחר כך בשנות החמישים. ההאזנה  סובבה לי את התפיסה  במאה ושמונים מעלות. זה מרגש אותי אפילו כעת כשאני מדבר על זה." .

וזה מתחבר לכל היצירות של צ'ייקובסקי, הסימפוניות המוסיקה הקאמרית?

"לגמרי! הרי בכל היצירות שלו ישנה בעיקר מלחמה פנימית בינו לבין עצמו, בינו לבין החברה הסובבת אותו, בינו לבין המשטר, הנישואין שנכפו עליו והחֲבֵרה שלו,  הקשר עם נאדז'דה פון מק שמימנה אותו במשך שנים. המוסיקה שלו כולה היא המלחמה הפנימית הזאת. זו לא מתיקות רומנטית או סנטימנטלית שנוטים לייחס לו. העוצמה באה ממעמקים איומים."

אז הקהל שלאורך שנים ארוכות  נטה להתייחס בקלילות לצ'ייקובסקי,  לא הבין?

"יתכן שמה שהם הכירו קודם כל היו מופעי הבלטים שלו, וכמובן תלוי איך מנגנים את היצירות שלו.  אם הקהל קיבל צ'ייקובסקי רק מתוק מתוק  אז אפשר להבין את התגובה של הקהל אבל כאשר שומעים שמתחת למתיקות ישנם לכלוך ומאבק אז המוסיקה שלו באמת מרתקת."

ב'יבגני אונייגין'  המאבק נכון לכל הדמויות?
"לכולן. אפילו אם אתה לוקח את אולגה, הצעירה שלכאורה לא אכפת לה כלום, הרי כבר באריָה הראשונה שלה היא מתמודדת. היא מציבה מראה מול הפנים של אחותה טטיאנה ואומרת לה, תפסיקי כבר עם כל הסיפורים שאת קוראת. תפסיקי להיאנח ותפסיקי עם כל ה-אוי וֵיי אוי וֵיי כל הזמן.  וגם היא, אולגה בדרכה שלה מדברת על המאבק. המאבק של לחיות בייסורים או להיות הנערה החופשייה."

אתה מרגיש  שכל זה עובר לזמרים?
"ברור שזה עובר. אם לנסקי נכנס בהתחלה  כדמות הרואית ולא בדמות המשורר המאוהב עם העיניים הכואבות, דמות ש"מקטינה" את  מותו. בראייה הזאת המוות שלו לא כל כך טראגי. אבל בסוף הרי המוות שלו הוא כל כך טראגי. ואז אתה צריך לצבוע את הדמות שלו בעוצמה כבר בהתחלה על מנת להרגיש את עוצמת המוות שלו בהמשך. נדרש איזון של הדמויות."

יבגני אונייגן צילום: יוסי צבקר

התזמורת אחרת לגמרי; אני הוא אחר לגמרי

נחזור לנראות, מה שנראה  על הבמה הן אותה תפאורה ואותן תלבושות של ההפקה מוקדמת ההבדל יהיה במה שאטינגר והזמרים עשו מאותם חומרים

"זה יהיה הרבה יותר מעניין מזה. זה אני שחוזר לאותה יצירה כאן לאחר שמונה עשרה שנים עם אותה תזמורת. אבל התזמורת אחרת לגמרי; אני הוא אחר לגמרי; לריסה ששרה אז את טטיאנה עושה היום את האימא שלה, את לרינה. חלק זמרי המקהלה שהיו אז עדין שרים."

וישנו כמובן ולדימיר בראון, אני אומר לדן אטינגר. "טוב. בראון זו אגדה מהלכת! הוא מדהים!.  מדהים מה שבן-אדם בן שבעים וחמש  בערך הביא לבמה. למרות שהוא בריטון ולא בס וזה תפקיד שכתוב לבס הוא באמת הגדה מהלכת והוא בכזה כושר! בראון הוא תופעה!" 
 

הסימפונית ראשון לציון, מקור: אתר התזמורת


דן אטינגר הוא מנהלה המוסיקלי של האופרה הישראלית, התזמורת הסימפונית ראשון לציון, הפילהרמונית שטוטגארט, , ומנח הכבוד של הפילהרמונית טוקיו והחל מהעונה הבאה 2022-23 הוא יהיה גם המנהל של בית האופרה *סן קרלו* בנפולי, בית האופרה שלא הפסיק לפעול מאז נוסד לפני 280 שנים. 

האופרה תעלה בין התאריכים 28 בדצמבר 2021 ל-8 בינואר 2022 בבית האופרה ע"ש שלמה להט צ'יץבתל אביב. מחירי כרטיס: 195- 445 ₪. שעה לפני תחילת כל מופע מתקיימת הרצאת מבוא באורך כחצי שעה באולם, הכניסה להרצאה חינם לבעלי הכרטיס באותו הערב להזמנת כרטיסים: 03-692777