בלי במה, הנה כי כך ההצגה מתרחשת לה

השעה כמה דקות לפני תשע בערב. על מסלול ההמראה הנטוש באילת, מנווטת בחורה חייכנית את המכוניות למתחם חניה מאולתר. תחילת נובמבר ובשעה שבמישור החוף מסתובבים עדיין בחולצות קצרות, במדבר מורגשת היטב צינת הלילה. הייתי צריכה לחשוב על משהו להתעטף בו, אני חושבת לעצמי. אורות העיר הדרומית מנצנצים מולי. הירח תלוי על בלימה מעל העיר ועדיין אפשר לראות כוכבים. תפאורה מושלמת מזו קשה לדמיין.

רק לפני זמן מצמוץ, על האספלט הזה נחתו והמריאו בהמוניהם תיירים מכל העולם. אנשים באו והלכו, עלו וירדו, נשאו מטענים וחוויות. עכשיו זהו קנבס פרוש, שאפשר לדמיין עליו, לפרוע מחשבות, לפזר רעיונות, לצאת למסע. מישהו מדבר בקול רם בטלפון, מקיץ אותי מהרהורים. לוקח רגע להיכנס לקונטקסט.



חדר 201, תיאטרון אלעד, צילום: טלי זיידנברג

יואב דונט, השחקן, כלומר תום, כך הוא מציג את עצמו בטלפון לאיזו דמות עלומה. אז זה מתחיל? כלומר, זה התחיל? בלי סדרנים שמכוונים אותך למקומך, בלי אור אולם כבה ומסך שנפתח, בלי במה, הנה כי כך ההצגה מתרחשת לה. תיאטרון, לא מה שחשבת!

הוא הולך ואנחנו אחריו. מחיש צעדים על מסלול ההמראה ואנחנו בעקבותיו. וכך, מאחורי מכולת מתכת גדולה, במרחק כמה עשרות מטרים מאתנו, צץ לו משומקום כמו הזיה או פאטה מורגנה מטורללת, חדר בית מלון ורדרד, שמבעד לחלונותיו השקופים ניתן לראות גם ממרחק את תכולתו. בכניסה לחדר מישהו מנסר בגיטרה חשמלית. רגע, זה תומר שרון שם בגופיה, תחתוני בוקסר ושיער פרוע? הקהל המצומצם מוזמן להיכנס לחדר המלון שנבנה, כך יסתבר בדיעבד, משתי מכולות. הכיסאות צמודים לקיר. מתחתם, לטובת אלה שקר להם, הונחו מבעוד מועד שמיכות קלות. אנחנו, כלומר הקהל, הופכים לזבוב שעל הקיר, לעדים אילמים למתרחש, למציצנים בעל כורחנו. וזה מוזר, ומטריד, ומרגש, ומפעיל וחושפני ובעיקר, שומר אותך דרוך.



חדר 201, תיאטרון אלעד, צילום: טלי זיידנברג


כוחות יצירתיים מעוררי השראה
 
"חדר 201", מחזה מאת סטיבן בלבר שתורגם לעברית והותאם למחוזותינו בעברית קולחת על ידי אסף צפור ויד הבמאי הבוטחת של שי פיטובסקי, הוא יופי של מקום להתחיל בו כשמדברים על תיאטרון אלעד. מה לא שמעתם? יש תיאטרון באילת והוא מצוין ומפתיע וחלוצי ומצמיח סביבו, יש מאין, קהילה משובחת של יוצרים וקהל, בזכות עבודה סיזיפית, כוחות יצירתיים מעוררי השראה וכוח רצון שפשוט אי אפשר להישאר אדיש כלפיו וקשה להתעלם ממנו. אבל רגע, קודם נחזור לחדר 201. 

המחזה, המוכר בזכות העיבוד הקולנועי המוצלח עם אומה תורמן, איתן הוקורוברט שון ליאונרד, הוא קונצרט לשלושה שחקנים, במאי וקהל. למה קונצרט? כי העניין המרכזי בו הוא הפעימה - זו שאתה מחסיר. זו שאתה נושם פנימה ביחד עם הדמויות וזו הקובעת את הקצב שהולך ומתגבר בקרשנדו. בגרסה התיאטרונית המצוינת שרקח הבמאי שי פיטובסקי עם טריו השחקנים – דונט, שרון ואדווה לוי, מדובר במחזה דחוס, טעון ונפיץ, קרוב-קרוב ומעורר אי נחת בגוף, שעובר מבלי לזוז מהכסא, מיני-הוריקן.



שי פיטובסקי צילום: טלי זיידנברג


שלוש הדמויות, שכל אחת מהן מתנהלת במקביל

זה מתחיל ברגוע. משהו כמו מפגש מחודש, Reunion מה שנקרא, בין שני החברים הכי טובים מהתיכון אחרי שנים של נתק. תום, במאי סרטי דוקו עם דימוי של אינטלקטואל-ליברל-מצליחן, מגיע לעיר הנידחת (במקור לנסינג, מישיגן. בגרסה הישראלית, אילת) להקרנת סרט הביכורים שלו בפסטיבל הקולנוע המקומי. אדי, לוזר מקצועי, היה ונשאר ג'אנקי אבל עכשיו הוא גם דילר שבזמנו-המאד-פנוי מתנדב בתחנת כיבוי אש והגיע לכאורה כדי לתמוך בחבר נעוריו ברגע הפריצה הגדולה. הם מעלים זיכרונות נוסטלגיים מהעבר כשאדי מנתב את השיחה לנושא ספציפי - אמה רדלר, אהובת נעוריו, פצע פתוח בלבו ופצצה מתקתקת שעומדת ותלויה בין שני הגברים. למה? ובכן, כדי לא לעשות ספוילר, לאלה מכם שמתכוונים לרדת דרומה בזמן הקרוב, ננסח בעדינות משהו שקשור להתנהגות לא הולמת על גבול הפלילית שהייתה או לא הייתה ותתברר (בערך) במהלך הערב.

מה זה בדיוק אומר? שאלה מצוינת. טיבו של הזיכרון חמקמק. בעיקר בכל הנוגע לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, לדימוי שאנחנו מטפחים, למשקפיים הסובייקטיביות דרכן אדם מביט בעצמו. זה נכון גם לשלוש הדמויות, שכל אחת מהן מתנהלת במקביל, ברובד גלוי וסמוי, מגלה טפח ומכסה טפחיים, תלויה על בלימה ונאחזת בדימוי פיקטיבי.


חדר 201, תיאטרון אלעד, צילום: טלי זיידנברג


כלשון הקלישאה מה שמתרחש בחדר 201, יישאר בו, ולו רק כדי לסקרן אתכם מספיק כדי שבמקביל להזמנת טיסה לאילת ומלון, תבדקו תאריכים פנויים להצגה המצוינת הזו, שכמו נכתבה בהזמנה לגל העכור והאינסופי של חשיפת
ההטרדות המיניות ששילחה תנועת #MeToo. פיטובסקי, הבמאי, בונה את המתח בקרשנדו הולך ומתגבר. באופן כללי המקצב של הפרטיטורה הזו, שכל כולה תקום ותיפול על טיימינג, מבוצע לתפארת, בתחילה בפינג-פונג משובח בין יואב דונט לתומר שרון ובהמשך, כשלשניים מתווספת אדווה לוי, שחקנית צעירה ומפתיעה בוגרת סמינר הקיבוצים שמשחקת בתפקיד הנשי לסירוגין עם דנה יצחקי, בטריו מחשמל. למעשה, זוהי הצגה שמתרחשת-רוחשת בשני תדרים במקביל - האחד מילולי, השני בין השורות ושניהם, במקביל, מייצרים ויברציות שמהדהדות כמעט באופן מוחשי בחלל הדחוס.


חדר 201, תיאטרון אלעד, צילום: טלי זיידנברג


שני משוגעים לדבר וצוות שחקנים משובח

ההצגה הזו היא פלא, המתרחש בניגוד לכל הסיכויים בעיר שבה עד להקמתו של תיאטרון אלעד, על ידי שני משוגעים לדבר - בעז דן ודנה יצחקי, בני זוג בחיים ובוגרי הפקולטה לתיאטרון בסמינר הקיבוצים, שמאמינים שגם לחבל אילות והערבה הדרומית מגיע תיאטרון איכותי ויהי מה וסחפו אחריהם גרעין בלתי נתפש של כישרונות אותם מוביל הבמאי והמנהל האמנותי, שי פיטובסקי - יכלו תושבי החבל לצפות בשנה נתונה בהיצע שלא עולה על 7 (!!!) הצגות תיאטרון, שגם הן נבחרות על ידי ועדות רפרטואר אזוריות. בלתי נתפס כשחושבים על זה שבתל אביב, רק כדי לסבר את האוזן, מציעים התיאטרונים הרפרטוארים, בתי הפרינג', קבוצות התיאטרון והאולמות המארחים כ-40 הצגות שונות בכל יום נתון. הכוח של התיאטרון שעושה הקבוצה המצוינת הזו, המורכבת מאנשים שעקרו הלכה למעשה מן המרכז והתיישבו בקיבוץ אילות, באילת וביישובי הערבה כדי ליצור ולייצר תנועה תרבותית משמעותית, מרשים לא רק כשמסתכלים על ההחלטות הרפרטואריות, על התוצרים האמנותיים והיצירתיות האינסופית, על היוזמות ועל השינוי הרדיקלי שמתרחש בפועל בשטח, אלא בעיקר כשמסתכלים על הקהל.



חדר 201, תיאטרון אלעד, צילום: טלי זיידנברג


האינטימיות הקרובה היא ייחודית, שובת לב ומקרבת

דקות ספורות לאחר תום ההצגה מתכנסים השחקנים והצופים לשיחה קצרה. זה קורה, כך יסתבר בדיעבד, בתום כל הצגה של תיאטרון אלעד מתוך תפיסה הנראית אולי ברורה מאליה, אך איכשהו נשתכחה מלבו העסוק מדי בשיווק של התיאטרון הרפרטוארי: תיאטרון הוא מפגש אינטימי בין בני אדם, מרחב מפעיל לחילופי דעות ומחשבה, מקום בו נפשות נפתחות ומתחברות.

המפגש שאחרי "חדר 201" היה מפעים, אירוע בפני עצמו שכל כולו השתוקקות לשיח והבנת חשיבותה של ההתכנסות. האינטימיות הקרובה הזו לא קורית במקומות אחרים, היא ייחודית, שובת לב ומקרבת, והופכת את הדיאלוג בין יוצרים- מבצעים-קהל לאישית. הנה כי כן מצליח התיאטרון הקטן, המצוין והמפתיע הזה, שבאופן בלתי נתפס כמעט ואין מדובר בו מחוץ למרחב הדרומי, כאילו מדובר בסוד ליודעי ח"ן בלבד, לסחוף אחריו קהל מגוון מאד, נאמן, צמא, סקרן ופתוח להתנסות. תעשו לעצמכם טובה, בפעם הבאה שאתם באזור תרוצו!

מומלץ לצפייה מגיל 16+