היצירה מתכתבת עם אלבומיה של האמנית לורי אנדרסון

מאחר שבתכניה רשום שהרבה מן העבודה נעשתה תוך התייחסות לעבודתה של לורי אנדרסון, האמנית הרב תחומית בהם היא משתפת את מאזיניה בתובנותיה הרוחניות שלה חזרתי לקרוא ולהאזין לאמנית המופלאה הזו. יש בה חיוב חיים מוחלט.  הפנדמיה היא ברכה לאמנים, היא אומרת, בהקלטה של river , ולעולם  הממשי יש  המשכים בדמיון, כמו למשל פייד אאוט במוסיקה ( צליל ההולך ונחלש)  אצל אנדרסן הצליל אמנם הולך ונחלש עד שאיננו יכולים לשמוע יותר אך הוא ממשיך להתקיים  בתוך העולם, היקום. 
 

שובו של חד הקרן, צילום: נעמה מור

מחול שהוא זרימה מתמשכת

משפט שאפשר לייחס למחול הוא  העובדה שלפי אנדרסן לכל אחד מאתנו יש כפיל דמיוני .זוגות של רקדנים במחול זה נראים כהשתקפות במראה ולא כמו בדואט שלזוגיות יש השפעה זה על זה אלא ככפילות כמו של גזרות נייר סיניות , שם הדמות  מחוברת בקצה הרגל או בזרוע. מוכפלת. אין קונפליקט בריקוד אלא זרימה מתמשכת הנמוגה לתוך החושך שהוא סימון לסופו של הקטע והקדמה למחול הבא.

עם פתיחת המסך הבמה שטופה באור תכלת סגלגל שאין בו צללים  הרקדנים נכנסים אחד אחד בהליכה שאינה בלטית במובהק - ( שם הבהונות מתוחות ונוגעות ראשונות ברצפה), אך גם לא יומיומיות , כאילו התאמנו על הליכה שיש בה ריחוף ומגע רך ברצפה ללא גינדור. הרקדנים כולם בבגדי גוף הנראים תכלכלים, ומעליה בתפזורת גרלנדות, חלקי זרים שכאילו נתלשו מפסלים קלאסיים, שאריות של חיים מפוארים.

 

דמותו המכשפת של חד הקרן

מבנים סימטריים  של קבוצות מתמזגים  ונפרדים, מדי פעם רקדן לובש דמות חיה,  כולו  דהירה איטית ותנועות ראש שהן חיבור בין ניסיון לחיקוי החיה לבין השראה הנובעת מציורים. בנעורי פגשתי את היוניקורן לראשונה בפריז, במוזיאון הקלוני. בשטיחים גדולים  התנוססה דמותו האצילה, הבודדה, רקומה או ארוגה מוקפת גדר, וסביבו מיני יצורי יער ופרחים. הוקסמתי לחלוטין ומאז מלווה אותי דמותו המכושפת בגלויות ובהדפסים  העוברות עמי מדירה לדירה, חבר שתקני אך מלא סוד.

 הכוריאוגרף  איל נחום מוצא בו מזור לייסוריו, רשות להשיל את המסכות שעטה,  לחשוף את פחדיו. אך מבלי משים עטה את מסכת  החיה המופלאה  והריקוד כולו הוא ברוח  השקיפות וברוח עולם של תום. צפייה אחת בריקוד העשיר הזה  לא מספיקה-כדי לתאר במדויק או לנתח,  אך המחול והדמות לא עוזבים אותי כאילו נותרתי בחלום  שהמחול הזה יוצר. 



אייל נחום, צילום: אלכס ברגר
 

שובו של חד הקרן, צילום: נעמה מור


מחמאות מגיעות  למבצעים המעולים
 
שפת התנועה של הריקוד הזה מקורה בבלט הקלסי אך נראה כאילו הפינות החדות והקווים הישרים של   תנועות הגפיים שהן מיסוד המחול הזה עברו מין ריכוך. הגב שהוא הבסיס  ליציבה הקלאסית גם הוא מתעגל ברכות, חי ונושם, ויש מקריות כביכול  במפגש התנועתי בין שבעת הרקדנים.

הרכות והזרימה הם שמות תואר שאנו מדמים שהם בהשראתו של היצור המיתולוגי, והרבה מן המשפטים התנועתיים מסתיימים בקפיאה שגם היא נוטלת את השראתה מהאמנות. 

קיימת סתירה פנימית  מעניינת העולה מתוך הראיונות שנתן  איל נחום לעיתונות - הוא מדבר על קשיים נפשיים, על התעמרות החברה בו, על חוסר בטחון.  ביוניקורן הוא מוצא  מחסה לפחדיו ותוך הריקוד הקשיים נעלמים, והיצור החדש פורח על הבמה. אך בסיפור המיתולוגי של אותו יצור פלא   שגם היו לו כוחות מרפא הוא נרדף וניצוד ומושם בכלא . הציור הידוע מתוך השטיחים המלכותיים מציגים את היוניקורן רובץ בשדה פרחים וסביבו גדר נמוכה, המסמנת את השבי. נראה שליבנה מצא מסתור ביופי, אותו מסמל סוס הפרא, והוא מציע לו אפשרויות של אהבה והשראה.


שובו של החד קרן, צילום: שלום בוארון



שובו של חד הקרן, צילום: נעמה מור



עבודת התאורה ראויה לציון

מחמאות מגיעות  למבצעים המעולים ,מלהקת תיאטרון המחול הירושלמית שרוחו של היוניקורן נחה גם עליהם, לתאורנית ג'ודי קופרמן  אשר יצרה עולם חלומי, בתאורה בהירה, כמעט חסרת צללים ולא דרמטית בהכרח כמו ציור בצבעי מים אך עשירה בגוונים בוהקים, עד כדי כך שלעיתים גם הבגד משנה את גונו ונראה שקוף, כאילו הפלא ניצח את העובדה הפשוטה שהם  מכוסים מכף רגל עד ראש..
זהו מחול יפה, נדיר בסוג השקט שהוא מתרחש בו. שהולך עמך הלאה...