הרעיון להקים תזמורת  שתתמחה  במוסיקה אנדלוסית היה מהפכני לשעתו, מעשה חסר תקדים שכן להקות מנגנים היו חלק מן התרבות המוסיקלית של צפון-אפריקה והמזרח התיכון, מדובר בהרכבים שכל חבר בהם הוא סולן. לעומת זאת תזמורת שבה מספר גדול של כנרים ונשפנים שייך לתרבות המערב.
 
התזמורת הייתה לעובדה נוכחת במפת המוסיקה בישראל  בין היתר בזכות נגני כלי הקשת שהגיעו לישראל בגל ההגירה הגדול מחבר המדינות.  הרעיון ללוות זמרת פייטנים וזמרים בתזמורת שמהותה מערבית  קנה לו בשעתו אוהדים רבים ונחשב לחידוש עולמי שהיו לה אוהדים  בצרפת ובצפון אמריקה.  פוליטית עברה התזמורת גלגולים שונים, שבסופם הגוף שנקרא "התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד"  פועל בדרך קבע ומקיים סדרות קונצרטים למנויים באשדוד, בתל אביב, בירושלים, בבאר שבע ובקרית מוצקין. 

התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, צילום: רפי דלויה


שיתוף חם של המובילים את המוסיקה מהבמה לקהל
 
סדרת הקונצרטים הנוכחית נקראת "ירושלמי"  וכלולים בה יצירות של איציק קלה ודוד מנחם . אל התזמורת הצטרפו גם זמרי אנסמבל הפיוט הירושלמי. על המופע המוסיקלי מנצחת סיון אלבו בן חור.
 
התחושה העיקרית שלי כצופה (שהמסורת אינה בדמו) הייתה, בעיקרה, חידוש בשיתוף חם של המובילים את המוסיקה מן הבמה לערב את הקהל, בקריאות עידוד, בהתייחסות אישית.  אלו באו לידי ביטוי בעיקר בהופעתו של איציק קלה. לצד שירה מסולסלת היטב שכמובן נענתה במחיאות כפיים ממושכות, טרח קלה לשתף את הקהל בסיפורים על מחלתו, על הבראתו ועל כוחה של האמונה.   
 


איציק קלה, צילום: רפי דלויה

הערב כולו נקרא כאמור ירושלמי ומתייחס לירושלים יותר כמשאת נפש רוחנית שכן רוב הטקסטים היו למעשה תפילות ובקשות "בנה את חומת ציון" בקשה רוחנית כללית ומולה פיוט של אהבה על תנאי לבורא עולם  "חזק ורפא מַכָּתי.... ואזי שמך יגדל לעד יתהדר." מאשר כעיר חיה בימינו.  ירושלים נכחה מבחינתי לפחות, בעיקר במערך הכתוביות ובקטעי סרטי הווידאו  שהוקרנו ברקע התזמורת.  הכותל המערבי, פרוכות של ארונות קודש וכמובן המלים. 

רגעים יפים במופע למשל כשהתזמורת יורדת בעוצמת צליליה בדימינואנדו  שמסתיים בשקט מוחלט ומכמיר לב שכובש את הקהל.  לעומתו יצירות רבות מסתיימות בפורטיסימו מרשים. 
 

דוד מנחם והתזמורת האנדלוסית אשדוד, צילום: רפי דלויה

לטעמי יש להעיר על השימוש המיותר לחלוטין בהגברה מלאכותית. אולם רקנאטי במוזיאון תל אביב , ידוע ומזוהה כאולם בעל אקוסטיקה מצטיינת, שמארח תזמורות, מקהלות , להקות בעשרות שנות קיומו.  
 
המנצחת היא סיון אלבו בן חור, מלאכתה נראית לי די מורכבת כי השעה שהתזמורת על נגניה הקלאסיים -  נגני כלי הקשת והנשיפה  מרגישים בבית בפורמט הזה, נגני הקמאנג'ה  נראו כמי שאינם זקוקים לסימני הכניסות והם מצטרפים אינטואיטיבית לשירת הזמר.


סיון אלבו בן חור, צילום: אילן ספרא
 
רגע מרתק היה כשהזמר הסולן  שגרונו יבש שלף בקבוק מים שהי מונח על הבמה וברך בקול רם "שהכל נהיה בדברו"  ונענה  בקריאת "אמן"  גדולה ומרשימה מן הקהל.  זה בעצם העיקר. 

מופע התזמורת האנדלוסית הוא מוצר מוסיקלי ראוי, העושה שימוש נבון בעקרונות המוסיקה המערבית הנבנים על המקאמאת, הסולמות  המזרחיים, אבל עיקר החוויה החזקה היא  בקשר הבלתי-אמצעי בין הבמה לאולם.  לא מדובר כאן רק בהנאה של הקהל מהקשבה ללחן חדש או לפיוט שמילותיו נכתבו רק לאחרונה, אלא במערכת שבה שותפים  האמנים על הבמה והקהל באולם בחוויית תפילה בציבור. 


דוד מנחם ואיציק קלה עם התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, צילום: רפי דלויה