קלאסי - אדיפוס. אמת, חובה, מוסר ומה שביניהם

אבישי מילשטיין עיבד וביים גרסה משובחת ואקטואלית להחריד למחזה האלמותי של סופוקלס בתיאטרון נוצר החוגג 30 להקמתו.

האמת, עמוד השדרה עליו נשען המחזה

"אני רוצה את האמת", מטיח סגן דניאל קאפי (טום קרוז) באלוף משנה נתן ג'אספ (ג'ק ניקולסון) קצת לפני סיום הסרט "בחורים טובים" של הבמאי רוב ריינר. ג'אספ, על סף רתיחה, שואג משפט שהפך לקלאסיקה קולנועית מתוך מונולוג מופתי: "אתה לא יכול להתמודד עם האמת!". האמת, כשחושבים עליה, היא עמוד השדרה עליו נשען המחזה המפעים של סופוקלס, "אדיפוס" והכוונה לאמת היחסית, כלומר, לאותו הסיפור שאדם מספר לעצמו על עצמו ומאמין ונאחז בו כאילו חייו עצמם תלויים בדבר, אך בה בעת, גם לאמת המוחלטת, הבלתי ניתנת לערעור, העובדתית, זו המלווה אותו כצל ואין בלתה. וכן, אדיפוס, גיבור המחזה, אינו יכול להתמודד עם האמת. איך אפשר?

הגבר שרצח את אביו ושכב עם אמו, זה שיוצאות חלציו הן למעשה אחיותיו, אותו אחד שפתר את חידת הספינקס בחכמתו הרבה והציל את העיר תבאי, אך בה בעת הביא לפתחה מגיפה וחולי ומוות, כשזיהם את מוסד השלטון, גדע וטימא את בית אביו, אינו מבקש את האמת, אלא בורח ממנה כאילו הדבר אפשרי. אך טיבה של האמת לצאת אל האור ובסופו של דבר, היא רודפת, נחשפת, חושפת ומכניעה אותו. לעת עתה. על פניו.

עיבוד משובח למחזה של סופוקלס, שכתב וביים אבישי מילשטיין, עולה כעת במסגרת חגיגות 30 השנה להקמתו של "תיאטרוןנוצר", מקבוצות הפרינג' המרכזיות בישראל, אשר מילשטיין גם הקים עם דלית מילשטיין. עצמתו של העיבוד בכך שהוא מדבר את הזמן, מנהל דיאלוג עם החיים שמחוץ לאולם בחכמה ובתחכום, מעורר שדים ומסעיר רוחות.

אדיפוס, צילום: גל דרן

פגישה מרגשת עם הטרגדיה היוונית

זוהי שמחה גדולה להיפגש מחדש עם הטרגדיה היוונית, שמוצגת מעט מדי על בימות התיאטרון הרפרטוארי הישראלי, שנראה כי בשנים האחרונות ככלל, ויתר מראש על התמודדות ראויה עם תכנים מיתיים והותיר את ההתמודדות עמם למעגלי הפרינג', תיאטרון השוליים האלטרנטיבי, שמזה זמן מגדיר את המרכז. "תיאטרון נוצר", הוא למעשה אנסמבל הפרינג' הרביעי המתמודד עם המחזה של סופוקלס בעשור האחרון. כדי לסבר את האוזן, את הפקות "אדיפוס" בתיאטרון העברי הממוסד, לאורך כל שנותיו, ניתן לספור על פחות מאצבעות שתי הידיים.

הגרסה העכשווית של מילשטיין עוכרת שלווה במידת הרלבנטיות שלה לחיים כאן ועכשיו: עלייה לשלטון על רקע רצח טראומטי של מנהיג על. פוליטיקה חדשה של שליט פריבילג, נערץ-עריץ, מניפולטור ופרנואיד, שמצטלם היטב, מלהטט במילים, מדגמן באובססיביות מצליחנות ומשתמש במדיה כדי לתחזק את פולחן אישיותו המפוקפקת בקרב נתיניו הרפים, תוך שהוא מסתיר שלדים בארונות ביתו המעוצב. אז נכון, הלך קצת רחוק הסופוקלס הזה עם גילוי עריות ובכל זאת, הטרגדיה, איך נאמר, עלינו.

אדיפוס, צילום: דן בן ארי

לשפירא יש איכויות של רוק סטאר

דן שפירא, שחקן תיאטרון הקאמרי שהוזמן כשחקן אורח בהפקה, הוא אדיפוס מצליחן ונקלה, כוחני ונרפה, נקמן ורדוף, יצרי ואימפוטנט. שפירא לא מפסיק להפתיע במעברים מאתגרים בין גווני אישיותה המפוצלת של הדמות, הכלואה בין התדמית לזהות ואינה מסוגלת להפסיק, גם ברגעי השפל, בעמקי האבדון, להאכיל את המפלצת.

לשפירא יש איכויות של רוק סטאר שהוא מביא לתפקיד, ובה בעת גבריות שבירה, מתעתעת, מוליכת שולל, לעתים מגומגמת, שצובעת את אדיפוס בגוונים נועזים ורבי עומק. הוא מנתב את הדמות השרויה בעיוורון ומדלג איתה יד ביד מעל מכשולים פוטנציאליים. שפירא הוא שחקן שפורח מול קונטרה איתנה ופרטנרים ראויים אשר מאפשרים לו לבהוק. המפגשים הבימתיים שלו פה עם עודד קוטלר הנפלא, בתפקיד הנביא תרזיאס, האוראקל העיוור ועם ערן בוהם, שהופך את קריאון, אחי אשתו-אמו של אדיפוס והצלע השלישית במשולש השליטה בתבאיי, לאסטרטג פוליטי מוסרני, מציתים אותו כמו דלק, מבעירים כמנוע עצמתי, פועלים עליו כמו שדה מגנטי אדיר המאיץ חלקיקים.

אבל לפני כן. "אדיפוס" של מילשטיין, נסמך על התרגום האחרון והמצוין של שמעון בוזגלו (ששימש גם את הבמאי חנן שניר בעיבוד משלו למחזה בתיאטרון הלאומי, הבימה, בשנת 2015). השפה מודרנית, כלומר נגישה עם קריצות עכשוויות, אך בה בעת שומרת על פיוטיות ומאפשרת מרחק אסתטי. העלילה, ככלל, נאמנה למקור עם שינויים קלים המעצימים את שורשי הפרנויה של אדיפוס ומדגישים את הקשר בין קריסה מוסרית של השלטון לבין המגיפה הקטלנית.

אדיפוס, צילום: דן בן ארי

יוצרים ומשתתפים משובחים

בהט קלצ'י, היא "קול העם", המגלמת בגוף יחיד את המקהלה היוונית המקורית. מתוך הקהל היא פורצת לבמה בתחילת ההצגה ומדובבת את הצופים לחזור אחרי שלושה משפטי מחאה שהיא מדקלמת: "המדינה במגיפה, השכל לא מוצא תרופה", "אין סוף למתים, המדינה גוועת", "אלה שלא ימותו הלילה, ידביקו אחרים". הסאונד בייטס הללו מוקלטים, משוכפלים ומשודרים בהמשך כקולות מתוך הפגנה המונית מחוץ למשכנו של השליט. דמותה גם היא משוכפלת על מסך בעבודת עריכה נהדרת של וידאו ארט יפהפה שעיצבה רעות שייבה, שבה עוד ידובר. זהו גימיק מפתיע ובה בעת אפקטיבי, ההופך את הקהל למשתתף פעיל וקושר בין המתרחש על במת התיאטרון לבין העולם שם בחוץ ובלי אף מילה על בלפור. זו, אגב, לא הפעם האחרונה בה יטושטש בהצגה הקיר הרביעי.

בחזרה לקול העם. יש בה, בדמות שקלצ'י מגלמת, תום ופשטות. היא חפה מציניות, קלה למניפולציות, גופה משדר כניעות, אך היא אינה מתרפסת. הערצתה למנהיג הדגול, שהציל את תבאיי מהספינכס, טוטאלית, עיוורת, כמו אמונתה באלים ונהייתה אחר הנביאים, אך בסופו של דבר, היא מבקשת צדק ובזמן אמת, יגבר חוש הצדק על העיוורון.

אדיפוס, צילום: גל דרן

העלילה מתרחשת בחלל אסתטי מסוגנן ופתוח, שעיצב זוהר שואף, מעצב בעל חותם אישי מובהק, שיצר, בין היתר, את החללים לעבודותיו האחרונות של אוהד נהרין ("החור", "עבודה אחרונה") ללהקת בת שבע ובין הבמאים המצוינים שעמם עבד בפרויקטים שוברי שגרה יחזקאל לזרוב, עמיר קליגר ואבי גיבסון בראל. זהו חלל תעשייתי, האנגר רחב ידיים, שתחום מצדו האחד במסך ירוק, המשמש בטלוויזיה ובקולנוע כרקע ניטראלי עליו ניתן לשתול שחקנים המצולמים באולפן בכל לוקיישן שהוא מבלי שיהיו נוכחים בו ובכל הנוגע לתיאטרון, מייתר את הצורך בבניית אתר התרחשות פיזי ומאפשר להפליג בדמיון. חלקה האחורי של הבמה ובו חדר המיטות של אדיפוס ויוקסטה, מוסתר ונגלה על ידי מחיצה נעה שמשמשת במקביל גם כמסך ענק. ויש גם בר משקאות, מפלטה לעת מצא של המלכה וחדר הסבה במשכן הרשמי.

המניע - מגיפה קטלנית

הסיפור, למי שזכרונו הדחיק, מתחיל במגיפה קטלנית שמכה בממלכת תבאיי. הנתינים מפגינים מחוץ למשכנו של אדיפוס, שמצדו פוצח בנאום פיוס מצולם כדי להרגיע את הרוחות. כאשר קריאון, אחיה של רעייתו, יוקסטה ושותפו לשלטון, מגיע עם מסר מכהני הדת לפיו המגיפה לא תיעלם באם לא יסולק מהממלכה רוצחו של לאיוס, מלך תבאיי שאת כסאו ירש אדיפוס, מבטיח המלך המכהן כי לא ישקוט עד שיבוא הרוצח על ענשו. חקירת הרצח, שטלטל את תבאיי, לא הושלמה מעולם. אדיפוס רואה בזאת עוד הזדמנות להעשיר את הונו הפוליטי ולחזק את דימויו כשליט טוב ומיטיב, חזק וצודק. אך חקירת הרצח חושפת סודות מן העבר שאדיפוס ויוקסטה מבקשים להדחיק. שתי נבואות שניתנו לפני שנים לכל אחד מהם בנפרד, מתאחדות והופכות לטרגדיה בממדים קולוסאליים. אדיפוס, העומד במרכז הנבואות, שהתגשמו בצו הגורל, מתברר כרוצח אביו אשר ירש בטומאה לא רק את כס מלכותו אלא גם את מיטת כלולותיו. הסוף רע לתפארת. ולמעשה איננו סוף.

בעיקר בין שחור ללבן, נעים הבגדים שעיצבה מיכל לאור ולובשים השחקנים. בין האור לבין החושך, בין האמת לבין השקר, שני הצבעים-הקצוות נמסים זה לתוך זה, קצת כמו במציאות, אין טוב או רע מוחלט, יש הרבה אפור שמתכתב עם החיים. והחיים הם דינמיים ושינוי ותנועה, הם חלק בלתי נפרד מהחיים ואמנם מקפיד העיבוד של מילשטיין לשנות ולנוע עם הזמן, עם ה"צייטגייסט" – רוח התקופה. כך למשל מודגש תפקידו של הנביא העיוור, תרזיאס בגאולתו של אדיפוס התינוק אשר נידון לכליה ובה בעת בחריצת גורלו ודינו של אדיפוס הבוגר. מוצי אביב בתפקיד השליח - אותו רועה צאן שהפקיד את אדיפוס כפעוט נטוש בידי המלך פוליבוס ורעייתו מרופה שהיו חשוכי ילדים ואמצוהו - נפלאה. דמות השיכור, המתנדנד, שהוא מגלם, קושרת ומחברת לצופה את חוטיו הפרומים של הסיפור ויש משהו באתנחתא הקומית קמעה שהוא מספק, שמהדהד ומעצים את גודל הזוועה.

אדיפוס, צילום: דן בן ארי

אבל הליבה והמרכז, הסיבה והמסובב, הכוח המניע והמכלה, מצויים בין רגליה היפות של יוקסטה, הרעיה-האם. ממנה ראשיתו. ממנה סופו. היא גן העדן והגיהנום של אדיפוס. יוקסטה, שמגלמת אנה סטפן, היא דמות שבורה, שתיינית שמורידה שורות על הבר, פוליטיקאית שמבינה היטב את מקומה ואת כוחה. היא העזר כנגדו. יש עליות ומורדות בדינאמיקה בין שני השחקנים. מחוץ למיטה, סצנה מצוינת והברקת בימוי, שחציה מצולמת בלייב ומוקרנת על מסך וחציה מול עינינו, לא תמיד מעביר הגוף תחושה של נינוחות נדרשת בין בני זוג ובכל זאת, משהו בנוכחות של סטפן, מציע התבוננות קצת אחרת, מעניינת ומורכבת, באישה הכואבת, המוחזקת והלא לחלוטין מפוענחת הזו, שכתב סופוקלס. סצנת הטירוף של יוקסטה קשה לצפייה ולא רק בגלל הקונטקסט. העבודה הכוריאוגרפית מעוצבת מדי, מרחיקה, הופכת את הטירוף לחיצוני. במובן זה, פחות הוא יותר ובסצינה הקריטית הזו, נדרש, לטעמי, איפוק. עבודת המצלמה, שעוקבת אחרי יוקסטה וכמו מריצה את הקהל במסדרונות הטירוף והצער יחד איתה, בתוך ראשה, שרקותיו הולמות בחוזקה, היא רגע נדיר ועצמתי שבו סטפן השחקנית מחזירה לידיה את המושכות, מפעילה את הצופים ומעוררת תחושת הזדהות מוחלטת.

מותה הטראגי של יוקוסטה יערער את אדיפוס ותוביל אותו לעקירת עיניו. אך האם יישאר מחוץ למחנה? הגרסה של מילשטיין אוחזת בריאל פוליטיק, כלומר, מוסר ואידיאלים לחוד ופוליטיקה לחוד ובפוליטיקה כמו בפוליטיקה, יש להניח שהאריה הזה עוד ישאג.

אדיפוס, צילום: גל דרן

הצגה מצוינת על מגיפה שיוצאת משליטה, מנהיגות חולנית שיכורת כוח, פסיכוזה לאומית, עיוורון ואמת יחסית.