עלילת "ליצנים" (פַּליָאצ'י), של  רוג'רו לאונקוולו

אחת האופרות הנודעות בתולדות האופרה, מספרת על הקורה בין חברי להקת שחקנים שמגיעה להופעה בעיירה איטלקית קטנה.  טוניו, אחד החברים בלהקה מאוהב בנֶדָה כוכבת הלהקה, אשתו של מנהל התיאטרון, קַניוֹ, שמסרבת להיענות לחיזוריו. נדה מאוהבת בסילוויו, צעיר מקומי. טוניו יוזם נקמה בנדה, ומגלה לקניו, בעלה הקנאי על הקשר בין נדה לסילוויו. קניו מגיע, מתנפל על נדה בניסיון לחלץ ממנה את שם המאהב. היא מסרבת. על סף הפיצוץ מגיע בֶּפֶּה, ארלקינו בהצגה, ומזכיר לכולם שיש גם הצגה שצריך לעשות. צריך להתפרנס.   

במערכה השניה הלהקה מופיעה בפני בני העיירה בהצגה, שבה קניו מגלם את פליאצ'ו , בֶּפֶּה את ארלקינו, טוניו את טדיאו ונדה את קולומבינה, כולם גיבורי ה'קומדיה דל ארטה'. היחסים הרעועים בין המשתתפים במערכה הראשונה הופכים למציאות דרמטית. בֶּפֶּה-ארלקינו שר סרנדה לנדה-קולומבינה. קניו- פליאצ'ו נעדר ובהצגת הקומדיה דל-ארטה הוא אמור להגיע מאוחר יותר. טוניו-טדיאו מגיע עם מצרכי האוכל, מצהיר על אהבתו לנדה (כמו בתחילת האופרה), היא כמובן אינה רוצה בו. ארלקינו מגיע ומסלק את טדאו. פליאצ'ו, הלא הוא קניו מגיע ושומע את נדה, הוא  תובע מנדה-קולומבינה שתגלה את שם מאהבה. הטקסט הדרמטי הופך למציאות כאשר קניו שכח שהוא בהצגה. הוא תובע מנדה לגלות את שם מאהבה היא מסרבת. נדה קוראת לעזרתו של סילוויו שנמצא בקהל הצופים. נדה מנסה להימלט אך סכינו של קניו משיגה אותה. סילוויו שעולה משורות הקהל ומנסה להציל את נדה, חוטף את להב הסכין בבטנו.  שני הרוגים על במת ההצגה, סכינו של קניו נשמטת.

טוניו, שפתח את האופרה, מסיים אותה במשפט la commedia ? finite שהיה מאז למטבע לשון.
ליצנים תחנה חשובה בתולדות האופרה בישראל 
 


פליאצ'י, צילום: יוסי צבקר

לאופרה פליאצי' שמור מקום מיוחד בתולדות האופרה הישראלית החדשה.

את ההפקה שעלתה לראשונה בדצמבר 1992 ועלתה שוב כעבור חמש שנים, ביים כריסטופר אולדן ומעצבת התלבושות היתה בוקי שיף. ה'קונספט' של אותה הפקה היתה חילופי תפקידים. כלומר הקהל, תושבי העיירה שאליה מגיעה להקת השחקנים, לבושים כולם בבגדי ליצנים ואילו גיבורי האופרה, חברי הלהקה הנודדת, לבושים ב'סתם' בגדים. מעבר להצלחה העצומה של אותה הפקה, הכּרָזות שעליהן דמויות הליצנים לא נשארו בד' אמות בית האופרה הן נתלו בכל מקום. ההפקה של אולדן ושיף מתגה את האופרה בדעת הקהל בישראל וזאת בתקופה שבה עוד היו מי ששאלו 'מי בכלל צריך כאן אופרה?' וכיו"ב. "פליאצ'י" הועלתה שוב באופרה הישראלית: פעם אחת בנוסח 'גרנדיוזי' עם הצדעה לקולנוע האיטלקי,  בבימוי פרנקו זפירלי ועוד פעם בבימויו של ג'נקרלו דל מונקו.  


פליאצ'י, צילום: יוסי צבקר

אסתטיקה לפני הכול
 
בהפקה החדשה של 'פליאצ'י'  שעליה הופקדה הבמאית, הכוריאוגרפית והמעצבת ענבל פינטו, הרושם הראשון הוא של יופי אסתטי שהוא בעצם חזות הכול, משני צידי הבמה קירות  שתוחמים את האזור הדרמטי. הקירות על הפתחים שבהם (חלונות ודלתות) מעלים אסוציאציה לציוריו של יוסל ברגנר ואם תרצו עלילת האופרה האיטלקית שמתרחשת בכפר איטלקי יכולה להתנהל כאן כמו למשל הבמה של "הצוענים של יפו". במסגרת ציורית ומדויקת אומרת פינטו שאין גבולות מוגדרים בין הדרמה והחיים, הבמה והמציאות חד הם. כולנו יכולים להיות ליצנים, איכרים או רוצחים.  כלומר הבמה שלה אינה רק תיאטרון בתוך תיאטרון אלא 'תיאטרון בתוך תיאטרון בתוך תיאטרון'. זו אינה טעות הקלדה, חשבו על הקהל באולם' הצופה בקהל שעל הבמה' הצופה בהצגת הליצנים שהגיעו לעיירה.

יצירה עוצרת נשימה מוקפדת ומדוקדקת עד לפרטי פרטים

שליטתה המחולטת של ענבל פינטו בתפאורה, בתלבושות, במיזנסצנה, מתבטאת בבגדים שאינם מזוהים עם זמן מסוים או מקום מוגדר. הקונצפט הזה עשוי בצורה מוקפדת ומדוקדקת על פרטי פרטים. עולות בדעתי כדוגמה כמה שניות שבהן שני שחקנים שהם  לכאורה פועלי במה שמסיימים את התקנת הבמה שעל הבמה. בסיום העובדה הם אינם עוזבים את הבמה בהליכה רגילה אלא בצעדי ריקוד, גם כאשר להלכה, הקהל כבר אינו רואה אותם. שוב, גישה שלמה, אסתטית ומאד אחידה.  


פליאצ'י, צילום: יוסי צבקר



היופי והאסתטיקה חזקים יותר מן היצרים

הרבה תמונות נחרטות בזיכרון בזכות יופיין. היופי והאסתטיקה חזקים יותר מן היצרים. אלא שללא היצרים אין תיאטרון. תיאטרון הוא לפני הכול יצרים וקונפליקטים. המניע בתיאטרון הוא חזק יותר מן הדמויות עצמן. ובהפקה הזאת המניע איננו. הוא קיים בטקסט אבל הצופה לא נוכח במניע, לא רואה את היצרים.  כך למשל, דמותו של סילוויו המאהב היוצא דופן בתוך הקהל, לא נפתרת דרמטית. איך הוא למשל פתאום לבוש כאדם רגיל שמשום מה נקלע לשם. דמותו  לא מסתדרת עם הקונצפט הכללי המטשטש את הזהויות. כל הסצנות מועמדות לפרטי פרטים אבל נשארות בסופו של דבר כמו אלבום של תמונות יפהפיות ולא כדרמה. ולכן גם האריות שבדרך כלל גורמות לנו בקהל לבכות לא עושות כאן את העבודה. גם המשפט האחרון  "לה קומדיה א פיניטָה" מאבד מעוצמתו.


פליאצ'י, צילום: יוסי צבקר

הלוליינים מכתיבים את קצב העלילה
 
מגיעות כאן הרבה מחמאות למי שהיו על הבמה ולטעמי לפי הסדר הבא, קבוצת הלוליינים והרקדנים שהכתיבו את הקצב  ובעצם הובילו את העלילה קדימה  כשהם לבד על הבמה בקטעים התזמורתיים וכשהם מצטרפים לאחת הדמויות על מנת להעצים את נוכחותו בין הזמרים

בלטו אליסה צ'ו בתפקיד נדה-קולומבינה, סמואל סימונצ'יני, כקניו-פליאצ'ו  היה טוב מאוד אבל זקוק לעוד מנת עוצמה כדי להעצים את נוכחותו. איתן דרורי  בתפקיד בפה היה ליהוק מצוין. ז'וליין ון מלארטסן בתפקיד סילוויו בעיקר נוכח על הבמה ולא הרבה יותר מזה.    

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון בניצוחו של דניאל קלגרי, 'עשתה את העבודה'. פה ושם עשתה אפילו טוב מדי וקולו של זמר זה או אחר כוסה קלות. אבל מן הסתם האיזון העדין ייפתר בהצגות הבאות.

התחושה שאתה יצאתי היא תחושה של אסתטיקה  לפני כל דבר אחר. הרגשתי כאילו דפדפתי בספר יפהפה, מתוחכם; ספר  pop up, אותם ספרים שפתיחת עמוד בהם רוויה בהפתעות  ויזואליות ואפילו ווקאליות. אבל ספרי  ה-pop up, יפים ומתוחכמים ככל שיהיו מתקשים   לייצר דרמה אנושית.

פליאצ'י, צילום: יוסי צבקר

 

המופעים הקרובים: יום שלישי 01/03/2022 שעה 18:00, יום חמישי 03/03/2022 שעה 20:00, יום שישי 04/03/2022 שעה 13:00, יום שבת 05/03/2022 שעה 20:00 , יום ראשון 06/03/2022 שעה 20:00 , יום שלישי 08/03/2022 שעה 20:00  במשכן לאמניות הבמה בתל אביב

טלפון לכרטיסים 03-692-7777

לרכישת כרטיסים