סצנות יפות ומושכות את העין

יצירות טובות מראות לנו משהו שמעולם לא ראינו, שאיננו יודעים או בטוחים מה בדיוק אנחנו רואים. מעוררות בנו רגש של התפעמות גם אם אנחנו לא יודעים למה אנחנו עורגים ומשתוקקים, יחד עם זאת אנחנו יודעים בביטחון גמור שמרגע שהרמנו את הראש, הלא-מודע הציץ ותכף נפגע. כאלה בדיוק הן העבודות של דימיטרי פאפאיואנו, מרעישות עיניים וכובשות לב.

אולימפיאדת אתונה

פאפאיואנו נולד באתונה ב-1964 ובכלל למד לתואר באקדמיה לאמנויות. בשנות ה-20 שלו הוא התאהב במחול, ולאחר תקופה בניו יורק, שבמהלכה למד גם את אמנות המחול היפנית בוטו, הוא הקים תיאטרון מחול מחתרתי באתונה בשם אדאפוס. ב-2004 הוא הוזמן ליצור את טקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה מה שנתן דחיפה משמעותית לקריירה שלו ומאז הביוגרפיה שלו עמוסה בעשרות עבודות שיצר. ב-2018 הוא היה הכוריאוגרף הראשון שהוזמן ליצור עבודה באורך מלא ללהקה של פינה באוש אחרי מותה. מעשה חריג עבורו שכן פאפאיואנו מקפיד בשנים האחרונות ליצור במסגרת עצמאית, מה שמאפשר לו את תהליך העבודה הנוקדני והארוך שאליו הוא רגיל. עכשיו הוא חוזר להופיע בישראל בפעם השנייה כ – 22  שנה לאחר שהעלה כאן את "מדיאה". 



דימיטריס פאפיואנו, Transverse Orientation, צילום: Julian Mommert
 
בעבודה "כיוון רוחבי“ הקרויה ככה על שם המכניזם שגורם לעש להימשך לאור ולהסתובב סביבו עד המוות, יוצר פאפאיואנו סצנות רצופות ויפות המאזכרות את המיתולוגיה היוונית ותולדות האמנות בליווי המוזיקה של אנטוניו ויוואלדי אבל גם עם הרבה רגעים של שקט. מזמין אותנו לחקור דרכם את הכישלונות של ההיסטוריה האנושית.
 
והכל מתרחש במה שנראה כחדר ריק בגלריה עם קירות לבנים חשופים. רעיון שהופך רלוונטי יותר ככל שמתרבות יצירות האמנות שפאפאיואנו מתייחס אליהן. ולמרות שיש אינספור התייחסויות ליצירות אמנות אחרות ולמיתוסים יווניים, אין קשר נרטיבי ברור. הדברים קורים מבלי להוביל לשום מקום, והסצנות זורמות בצורה חלקה אחת לתוך השנייה במעין רצף הדרגתי. חלומיות, סוריאליסטיות, אבסורדיות ומטרידות, אבל תמיד יפות ומושכות את העין, משאירות חותם מוצק בתודעה. כי לאן שלא מביטים בעבודה העין נתקלת בשיבוש, בסתירה, וכל ניסיון ליישב אותה מוליד סתירה חדשה.


דימיטריס פאפיואנו, Transverse Orientation, צילום: Julian Mommert


חלומיות, סוריאליסטיות, אבסורדיות 

וזה נפתח ביצורים שחורים ארוכים ודקים, כדורים קטנים לראשם נעים כמו בסרט אילם של צ׳רלי צ׳פלין, נאבקים בסולם לתקן פלורסנט מרצד, מאפיין שיחזור על עצמו במהלך הערב, שולח יד ואות להימצאות הסדק, רוצה לומר: הזמן קצר. שור שחור גדול ממדים המופעל על ידי הרקדנים הוא שלמות צורה שהיא תוכן מקרניים ועד פרסות. נוכח כאן במלוא אלימותו הוא מעלה את דמות המינוטאור, בן הכלאים שהוצג לאורך כל תולדות התרבות המערבית כזכר תוקפן ואנס. והוא ייעצר רק מול הגוף העירום שמעניק לו לרגע את העצמי, יד הופכת ללשון לוחכת מים. אחר כך רקדנית עירומה תרכב עליו ברגלים פשוקות כמו בציורים בהם רואים את אירופה אוחזת בקרן אחת כדי לייצב את עצמה ורוכבת בשלווה ובלא מורא.
 
גבר ואישה מתרוממים ביחד הגופים יוצרים אלכימיה עזה-פָּנִים אחד לאהבה. אחר כך הם נעים ביחד כעכביש או יצור אחר, ההכלאה יוצרת פרצה בין אור לחומר. לרגע המוזיקה מבעירה את הרקדנים, הופכת אותם לחבורה עירומה וצוחקת המגלגלת אבן. ברגע אחר אישה הופכת למזרקה אלגנטית, שלישיית גברים בחליפות שחורות יטפסו זה על גבי זה בניסיון להגיע גבוה אל עיגול אור המדמה ירח. באחת הסצנות הרקדנים היושבים על ההריסות שנדמים לסירה שברירית מזכירים את הציור הברוטלי והמייאש של תאודור ז'ריקו ״רפסודת המדוזה״ שעלתה על שרטון בשנת 1816   ובה נהרגו כולם למעט 15 ששרדו וסבלו את כל הרגשות שבני אדם יכולים להרגיש במצב כזה: פחד, כאב, תקווה, טירוף, רעב והתייבשות ואפילו קניבליזם.

סצנה אחרת מתחילה כמחווה "להולדת ונוס" וכוללת תינוק מתבוסס בנוזל לבן וצמיגי. אישה שופעת חוצה את הבמה באיטיות בעזרת שני מקלות הליכה ומתחלפת להרף, בהינף דלת, באחת אחרת המתמוססת לשלולית ונעלמת לנגד עינינו. אבל גם אם פאפאיואנו שואל מתולדות האמנות והתרבות דימויים הטמפרטורות שלו נמוכות. הפצע כבר סוגנן ונקרש. היחסים התקבעו. הפוליטיות שלו עמומה ואישית. ומה שמאזן את ההעמדה המלאכותית זו האיטיות, המֶשֶׁךְ, שהופכים את הזמן לנפשי, כזה שאין לו קשר לזמן השרירותי, ה"אובייקטיבי" של השעון. 
 

דימיטריס פאפיואנו, Transverse Orientation, צילום: Julian Mommert



בתמונה הסופית בה הרקדנים יוצרים מרצפת הבמה מערום של נוף ים סלעי יפהפה אולי שרידי ציוויליזציה, אדם אחד אולי אדוניס שוכב בצד מביט אל האופק, ומישהו אחר עם דלי וסמרטוט מנגב את הבמה הספוגה, אולי מה ששותק על ידי המהירות האנושית, יש סיכוי לקום לתחייה בזמן הנדיב של העזובה.

לפאפאיואנו יש חוש מולד לצורה, לדימויים פיוטיים שנחרטים בחודי מחטים בזוויות העיניים. "כיוון רוחבי“ היא אולי לא העבודה הכי טובה שלו, כי כשהוא עובד עם מיתוס אחד הוא מצליח לזקק באופן מבריק ומענג, מצחיק וקיומי את החיים. ונכון שאפשר לצרוך את העבודות שלו ברובד הקומוניקטיבי והמיידי ביותר, שמהדהד לצופה בחזרה את הטביעה המענגת והממכרת ביופיים האינסופי של דימויים באשר הם; האינסופיות יוצרת השטחה, מצב ספיגה אבסולוטי, מקור בלתי-נדלה, חבית ללא תחתית של יופי-מלכודת דבש. יחד עם זאת דימיטרי פאפאיואנו הוא ללא ספק אחד היוצרים ששווה לנו להעניק לו את המבט שלנו ויהי מה.


דימיטריס פאפיואנו, Transverse Orientation, צילום: Julian Mommert