שני קולות ושישה מיתרים

"הרעיון להקים פסטיבל גיטרה כאן בקריה האקדמית אונו, היה של נדב לב, חבר סגל המורים שלנו, " אומר  ירון גוטפריד העומד בראש  "onomusic, בית הספר למוסיקה בקריה האקדמית אונו" – תזכרו את המותג החדש. הרעיון משתלב עם התכנית לייצר לקריה האקדמית עשייה אמנותית חדשה, בעלת ערך עשייה שבעיקר מקרינה החוצה ולא נשארת בתוך המוסד, ובמקביל מביאה פנימה הרבה אמנים נהדרים. זו חוויה לסטודנטים שלנו שלומדים לקראת תואר ראשון. הפסטיבל  הוא חוויה נפלאה."

למה גיטרה?

"יש כמה סיבות. ראשית, יש לנו הרבה תלמידי גיטרה. שנית, כאמור ד"ר נדב לב, חבר סגל בית הספר, העלה את הרעיון, התלהבתי ומכאן נוצרו שלושה ימי פעילות. הפירוט המלא של האירועים, אגב כבר נמצא באתר "הבמה". המשתתפים בפסטיבל באים לייצג את הגיטרה ככלי רב-סגנוני ורב- תרבותי.  יש גם חיבורים בין אנשים בסגל שלנו כמו רוני רשף והזמרת אירית שטרק, נגן הגיטרה אבי סינגולדה, שאני שיתפתי איתו פעולה בפרויקטים שונים ובעיקר כתבתי לו קונצ'רטו לגיטרה חשמלית. מאד טבעי שהוא ייקח חלק. או דני רובס שמלמד כאן קומפוזיציה. בעצם ישנו קשר אישי עם כל המשתתפים בפסטיבל."

נדב לב, כאמור הוגה רעיון הפסטיבל, חזר לישראל לפני כשנתיים לאחר חמש עשרה שנות פעילות כמגן גיטרה ומלחין בניו יורק. נדב מלמד ב  -onomusic,  אומר "אני נגן גיטרה, שחי גיטרה בכל שעות היממה כמעט. בשבילי פסטיבל גיטרה הוא די מובן מאליו. הגיטרה היא כלי הכי מגוון בתרבות המערב. אתה יכול למצוא אותה ככלי סופר-סטאר בעולמות הרוק ובקלאסיקה."


נדב לב, צילום: ג'ואנה וויליאמס

גיטרה קיימת בתרבות המערב מאות שנים החל מן המוסיקה האנגלית והספרדית המוקדמות והיא נוכחת ביצירות  של שוברט, רוסיני ודוניצטי.  אחריהם היתה משום מה דממה יחסית עד שבתחילת המאה העשרים החזיר אנדרֵה סגוביה את הכלי למרכז הבמה. יש לנו הסבר לנוכחות ולהיעדרות של הכלי.

"הגיטרה לא נעלמה היא תמיד חיתה וממשיכה לחיות בין שני העולמות: הקלאסית והפופולרי. בשנים שהגיטרה לכאורה נעלמה, היא המשיכה לככב אצל נגני הפלמנקו ובמוסיקה הצוענית.  אותו סגוביה אמר שהוא לקח את הגיטרה מן הצוענים. הדבר היפה בגיטרה שהיא לכאורה כלי עממי שכל אחד פורט עליו ובה בעת אפשר להגיע עם הגיטרה לרמות אמנותיות גבוהות בקלאסי, בג'ז ולמעשה בכל סוגי המוסיקה. יש בה גיוון אדיר והיא מגיעה לכל העולמות; יש בה, בעת ובעונה אחת, פשטות ומורכבות."

לפני לא הרבה עשרות שנים, עצם הרעיון של רסיטל לגיטרה, וגם של נבל או של חליל, נחשב  די לבלתי אפשרי , 'מי יכול להקשיב  לכלי הזה במשך שעה שלמה?', אמרו חובבי מוסיקה קלאסית מובהקים  אפילו אחרי אמצע המאה העשרים, מתי חל ההיפוך המחשבתי?

"את הטיעון הזה אני מכיר  אבל אני באמת חושב שאין מגֻוָון מן הגיטרה מבחינת עושר, מגוון הצלילים.  צריך להתרגל ולהרגיל את הקהל  ויש בה משהו אינטימי כזה שמתאים לmode  צריך לדעת להקשיב לעושר הצלילי האדיר. הרי ברליוז, אשף התיזמור אמר על הגיטרה, שלהסתכל עליה זה כמו להסתכל על התזמורת מן הצד הלא נכון של המשקפת וכאמור מלחינים חיברו יצירות לגיטרה או שלבו אותה באופרות שלהם זה נכון לכמאתיים השנים האחרונות.

לגיטרה יש לה המון להציע

היום המצב אחר, הגיטרה תופסת יותר ויותר נפח גם במוסיקה העכשווית. אני מנגן המון מוסיקה חדישה בגיטרה קלאסית ובגיטרה חשמלית. המגוון הוא מאד גדול. הפופולריות של הגיטרה בעולם הרוק למשל, צמחה הרבה אחרי סגוביה,  ואז נוצר תהליך הפוך- הצלחת הגיטרה  בעולם הרוק  חלחלה גם לעולם הגיטרה הקלאסית. אני מאמין שבזכות הגיוון האדיר של הגיטרה יש לה המון להציע. אספקט אחר הוא המסלול הגיאוגרפי של הכלי. הכלי הגיע, ככל הנראה עם הספרדים הכובשים לדרום אמריקה ונקלט שם ואז חזרה לאירופה מחוזק בסגנון נגינה ובשילוב הכלי ביצירות של מלחינים חשובים כמו וילה לובוס ואחרים.  

סיבה סבירה אחרת להיעדרות נעוצה ככל הנראה בנוכחות הפסנתר שדחקה את מקומה של הגיטרה. עם כי תמיד היא היתה נוכחות.  תמיד היו מלחינים מצוינים שכתבו לגיטרה.  היא היתה במרכז הבמה. הגיטרה החשמלית  שינתה את המצב כי לגיטרה החשמלית יש עוצמה וסאונד רחוקים מן האינטימיות של הגיטרה האקוסטית. יש משהו בגיטרה בעולם הקלאסי שהופך אותה למעין בן חורג מול הכינור ומול הפסנתר אבל היא יותר ויותר מוצא את מקומה. אולי דווקא העוצמה של הגיטרה החשמלית .גרמה לגיטרה האקוסטית לחזור ולתפוס את מקומה."

אבי סינגולדה, צילום: ליאת פלד




כל המרבה הרי זה משובח

 בעבר מחלקות הגיטרה באקדמיות היו די צנועות,  מה קורה היום בתחום גידול הדור החדש?

"כאן בקרית אונו יש הרבה תלמידי גיטרה גם קלאסית. הרב תחומיות של הכלי  נוכח בפסטיבל ואני אישית כאמן שמנגן מוסיקה עכשווית, גם מוסיקה שמשלבת אלתור והשפעות וסגנונות של  הרוק למרות שהלב של  גיטרה נותר קלאסי. לי היה עכשיו רסיטל גיטרה בפסטיבל פליציה בלומנטל. נראה לי שהדרך הנכונה להסתכל על הכלי נובעת מן מנטליות אמריקנית שאותה הכרתי היטב בשנים שלי בניו יורק ואותה אני מנסה להביא לכאן: שיש מקום לכולם וכל המרבה הרי זה משובח."