שלושה עשורים אחרי העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר ובצל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, מעלה תיאטרון מלנקי הצגה דוקומנטרית מרתקת שנותנת במה, פנים וקול לדור שלם. שיחה עם שחקני ההצגה על הגירה, זהות וזרות
ארבעה שחקנים, שמונה דמויות, כל אחת מהן מבוססת על סיפור אמיתי
"ספטמבר 1990. יום ההולדת שלי בסטודנצ'יסקאיה אוליצה במוסקבה. אמא הושיבה אותי על הקומודה בעוד היא מגלגלת את השטיח היפה שלנו. היא הידקה אותו לעצמו, סגרה בסלוטייפ וארזה בתוכו את כל התקווה שלה לחיים טובים", כך מתחיל סיפורו של הילד ליושה, אחת הדמויות המרכיבות פסיפס אנושי צבעוני ומרתק בהצגה חדשה של תיאטרון מלנקי.
ארבעה שחקנים, שמונה דמויות, כל אחת מהן מבוססת על סיפור אמיתי, פרק בחיים חדשים שמעבר לדלת המטוס שנפתחה בפני כמיליון העולים לישראל בשנות התשעים ממדינות חבר העמים. הפאזל התיעודי הזה, שמתרקם על הבמה, בועט בקרביים, מעורר מחשבות מטרידות על כור ההיתוך, על שורשים והגירה, על שייכות וזרות, על זהות ובדידות.
בעולם, שבו על-פי ההערכות יש יותר מ-281 מיליון מהגרים, מבלי לכלול את אלה החדשים שהצטרפו לסטטיסטיקה במלחמה הניטשת כעת בין רוסיה לאוקראינה, "סיפור וחצי", זו הצגה שצריך לראות ולו רק כדי ללמוד מבין השורות על המחיר, הצלקות והטלטלה, שמביאה איתה אותה לידה מחדש הכרוכה בנדידה ממקום למקום ובה בעת על תעצומות הנפש, הניצחונות וההצלחות הקשורות בה.
לילד שהיה לא ניתנה הבחירה
"אמא, לאן אנחנו נוסעים", שואל הילד ליושה. "לייזראיל, ליושנקה", היא אומרת. "זה באפריקה, נכון אמא?", הוא שואל. "נראה לי שכן, נשמתי", עונה האישה בעלת התואר השני בגיאוגרפיה. עם בגדי צמר ומעילים הם ינחתו בארץ חדשה בשעת צהריים, בנמל תעופה מקושט דקלים, תחת שמש ים תיכונית מלהטת. השטיח האדום, הרוסי, בו נארזו תקוות האם לחיים טובים יותר, יהפוך עבור הילד שרק רוצה להשתלב לסיוט. לשמחתו, בנעוריו, אותו שטיח שדהה מהאבק הלבנטיני, ייזנח וייזרק. בעבור השנים, כשהוא נשוי ואב לילדה, מתגורר בבית בעיצוב מינימליסטי "כמיטב המסורת הישראלית-סקנדינבית", נקי מתמונות ומזכרות ומרוהט ברהיטי "איקאה" שאפשר לזרוק מבלי לכאוב ברילוקיישן הבא, הוא יבין: נוודים מבחירה הם תמיד עם הפנים קדימה. אין מקום לזיכרונות ולחרטות. מה שאבד, אבד. השפה, המבטא, התרבות, השטיח. אבל לילד שהיה לא ניתנה הבחירה.
ההצגה הזו, שנשענת על מאות טקסטים כתובים, פוסטים בפייסבוק, ראיונות ושיחות שבעל פה עם האנשים שמאחורי הדמויות, מביאה את קולו של דור המכונה "אחד וחצי", ילדים ובני נוער שיום בהיר אחד, בסוף המילניום הקודם, נדרשו לדחוס את החיים שהכירו למזוודה ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר. רק כעת, במרחק שלושה עשורים, הם חוזרים אל הילדות ונותנים בזה אחר זה את עדותם.
"שאלתי את עצמי למה נכתבו כל הטקסטים האלה? למה אנחנו מביאים אותם לבמה? ומה האנשים והדמויות האלה רוצים? כלומר, למה כל כך חשוב להם להישמע? אין לי תשובה אחרת מלבד הרצון לתת עדות", אומרת השחקנית הדס אייל.
בהצגה היא משחקת שתי דמויות, לובה לאור ואירינה טורץ'. שמונה שנים לאחר שלובה עלתה עם משפחתה לארץ ונראה היה שהכל מסתדר – בית ורכב משלהם, שפה, חברים, אוטוטו גיוס לצה"ל, כור ההיתוך האולטימטיבי – אביה, שהתנגד לעלייה, פוטר מעבודתו והתאבד בתלייה.
"אולי כדי להצדיק את הקורבן היא מצאה עצמה במרוץ אמוק להצלחה: עם הציונים הכי גבוהים, בעל וילדים למופת, עבודה טובה. בגיל 37, כשהיא נוגעת בפסגת העולם, היא מבינה שבתוכה יש חלל פעור ומתחילה תהליך של חשבון נפש", אומרת אייל ומוסיפה: "כשנפגשנו הבנתי שגדלנו באותה העיר, האמהות שלנו עובדות באותו בית חולים, קנינו ג'ינסים באותה החנות ולמדנו באותו בית הספר בהפרש של שנתיים. בחרתי לשחק אותה כי הדלתות המסתובבות האלה פוצצו לי את המוח וכשהיא מדברת על כך שבא לה להפסיק להתבייש, אני שומעת את עצמי וזה מעניין כי כשהתחלנו לעבוד על ההצגה חשבתי לעצמי: הכל פה כל כך 'רוסי' – התיאטרון, השחקנים, הנושא - איך זה קשור אליי? אני ילידת הארץ היחידה פה. רק כשקראנו את הטקסטים וגלגלנו את כל הסיפורים האלה, הבנתי כמה זה גם הסיפור שלי כאדם שכל חייו מרגיש שונה. וזה העניין, זה סיפור על בדידות ובושה שקל לי להתחבר אליו. זו אישה שאומרת: זו אני בין אם תאהבו אותי או לא. אין צריך להיות עולה חדש כדי להזדהות עם זה, מספיק להיות התלמיד החדש בבית ספר או הילד החדש בשכונה".
סיפור וחצי, תיאטרון מלינקי, צילום: מרק צו
שם בחוץ חטפה השפלה על השפלה
טורץ', הדמות השנייה שהיא משחקת, עלתה ארצה בגיל 3 מסנט פטרבורג עם אמה וסבתה. הם נחתו בחדרה ולא התערו בסביבה. כשהגיעה לבית הספר היה מי שטרח לומר לה: "רוסיות הן זונות. את שווה חמש שקל (השיבוש במקור – מ.י)".
המילים חדרו את שריון ההגנה הפריך של הילדה שבביתה הגאה, המלומד וחסר האמצעים דחפו למצוינות, אבל שם בחוץ חטפה השפלה על השפלה. היא מדברת על המעבר האגבי לזנות ("כמו סטוץ שלא הלך מי יודע כמה..."), על התמכרות לאלכוהול והתדרדרות לסמים, ניסיונות התאבדות וכל זה תוך ניסיון עקר למצוא את מקומה. "הסיפור שלה החריד אותי", אומרת אייל ומוסיפה: "הניסיון המר להתאקלם לא צלח. היא עלתה על מסלול הרסני של התרסקות ובצעד הרואי, בעיניי, היא אספה את מה שנשאר ממנה ויצאה להמציא את עצמה מחדש בארץ אחרת. עכשיו כל זה מאחוריה. היא גרה בצרפת, הוציאה ספר על חייה, עובדת כמקעקעת".
עם סכין קפיצית בכיס
יבגני מוליבוגן, מהדמויות שמגלם בהצגה השחקן ליאון נונין שוורץ, עלה לישראל לבדו בגיל 15. תוך חודשים ספורים מאז נחת בפנימייה אליה שובץ, הפך הילד הטוב שהצטיין בפסנתר, לפושטק עם סכין קפיצית בכיס וסיגריה בפה. המונולוג שלו, שנאמר בנימה מחויכת, הוא טקסט מאשים על מערכת מזניחה שלא הגנה או נאבקה כנדרש על ילדים שכמותו והותירה אותו בבדידותו. "אם הוא היה נוחת בסביבה אחרת, הוא יכול היה להיות אולי סיפור הצלחה", אומר נונין: "ההזנחה המוחלטת בפנימייה הפכה אותו לחוליגן.
מוליבוגן מאמין שהסביבה בונה את האדם ושבסיטואציה אחרת הוא יכול היה לגדול לאדם שונה לחלוטין ועם זאת הוא אדם אופטימי. זה מה שמעניין, יש את אלה שרואים בישראל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ויש את אלה שמבחינתם, ההגעה לכאן היא טרגדיה שמקטלגת אותם בכותרות סטיגמטיות כמו זונות, מפרקות משפחות, אלכוהוליסטים, נרקומנים, מנקי רחובות עם דוקטורט או לכל היותר אנשי תמיכה טכנית".
סיפור וחצי, תיאטרון מלינקי, צילום: מרק צו
'צבר' וחטף מכות כי הוא רוסי
הקטלוג ממנו נשלפת רשימת הסטיגמות שמנה לקוח מתוך מונולוג של דניאל מרגולין, דמות נוספת בהצגה, המבוססת בכלל על בחורה שבהפקה לא הצליחו לאתר במסגרת עבודת ההכנה. השחקן דוד זילסזון, שמשחק את מרגולין, מכנה את המונולוג: "המניפסט". מרגולין הוא 'צבר' שנולד בארץ להורים שהיגרו לישראל מרוסיה. הכי ישראלי, הכי תל אביב, הכי עובר כאשכנזי, לבן, פריבילג", אומר זיסלזון. אבל על אף שנולד וגדל בארץ, מעולם לא ביקר במולדת הוריו וכלל אינו דובר רוסית, בכל פרקי חייו בארץ התייחסה אליו הסביבה כאל נטע זר.
"בבית הספר הוא חווה התעמרות וחטף מכות כי הוא רוסי. גם בצבא, בבית הספר למשפטים ואפילו אחרי שסיים את התואר חווה גזענות על רקע מוצא. "זה היה חיבור מעניין בשבילי", אומר זיסלזון: "אני אף פעם לא הרגשתי מקופח. אולי זה עניין של אופי או בגלל שהגעתי לכאן בגיל מאד צעיר, שנתיים. במובן מסוים הרגשתי שהסיפורים האלה לא שלי ורק תוך כדי תהליך, התחלתי להרגיש את הדואליות שהם מדברים עליה. את כל הדברים האלה שלא חשבתי מעולם שהם חלק ממני ולא הבנתי שאני מנסה להדחיק.
היו כאלה שכל כך רצו להשתלב שהחליטו שבבית לא מדברים רוסית וכך מחקו לילדיהם תרבות שלמה, שורשים. רק בגיל מאוחר הם מבינים שמשהו אבד ויש איזה רצון להתחבר מחדש. אי אפשר לגדוע את העבר ופשוט לשכוח מזה. ככל שאתה מתבגר, אתה מבין שכל החלק הזה בתוכנו שביטלנו, דחינו, לא רצינו בו, התביישנו, משמעותי. אם יש משהו שהפרויקט הזה עורר אצלי ושהסיפורים האלה הציפו בי, זו ההבנה שגם לי יש שטיח וגם בי קיים המקום השייך-לא-שייך הזה".
"כל הדרכים מובילות לשטיח", אני אומרת. ליאון מהנהן בהסכמה. "השטיח זורם לנו בדם. גם בעורקים של הילדים שלי, שנולדו פה. אולי בפיסות קטנות, אבל הוא קיים וצריך לשמר אותו. ועם זאת, אתה לא יכול שלא לשאול את עצמך האם שתי התרבויות האלה, שכל כך שונות זו מזו, באמת מתערבבות ומה זה אומר עליי? מי אני? מה הזהות האמיתית שלי?". השאלה הזו מהדהדת גם בסיפור העלייה הפרטית שלו שנכנס למחזה ומבוצע על ידי זיסלזון.
פסיכותרפיה עוצמתית
עבור השחקנים והקהל כאחד המפגש עם הסיפורים והדמויות הוא מעין פסיכותרפיה עוצמתית, שפותחת צוהר להתבוננות פנימה ולחשבון נפש. במהלך החזרות, מספרת קסניה מרקוזה, ילידת אוזבקיסטן שגדלה בסנט פטרבורג והגיעה לישראל בעקבות אהבה בשנת 2010, ניסתה גם היא למצוא את נקודות החיבור לסיפורים ולדמויות. "אני לא שייכת לדור אחד וחצי, אבל אני יודעת מה זה להרגיש זרה. בגיל 8 עברנו מאוזבקיסטן לרוסיה. דברתי רוסית, אבל באתי מעולם אחר. ספגתי את אותן השפלות בבית הספר, חוויתי תחושות של בדידות ושונות... לישראל הגעתי בנסיבות אחרות לגמרי מהדמויות שאני משחקת. בתוך התחלה, הגעתי מבחירה והתאהבתי בארץ למרות שידעתי מראש שלא רוצים אותי פה כי אני לא יהודיה.
בניגוד לג'ולי קייט, למשל, שבשבילה אי הקבלה הייתה אכזבה נוראית, לי זה היה ברור ועם זאת, מבחינתי, זו אהבה שאינה תלויה בדבר. גם אם אתם לא רוצים אותי, אני אוהבת אתכם. למדתי את השפה, שפתחה בפניי עולם שלם ואת התרבות, באתי לכאן עם ראש פתוח. לאורך השנים שמעתי דברים הזויים על רוסים ונתקלתי באנשים שהצלקות שלהם כל כך עמוקות, שהפצעים כל כך מכאיבים, שהם בחרו להתכחש למוצא שלהם, מנסים להעמיד פנים שהם בכלל לא רוסים".
סיפור וחצי, תיאטרון מלינקי, צילום: מרק צו
"אחי"
גם מבחינתה המסע שעברה במהלך החזרות היה תרפויטי. "בעלי הוא מדור 'אחד וחצי' ורק עכשיו אני מבינה מה הוא עבר. יש לו חברים צברים והוא מה שנקרא 'השתלב', אבל הצלקות שם. כמו באנקדוטה שהוא מדבר עליה שוב ושוב. הוא היה ילד בן 14. יום אחד, במכון הכושר, הוא הניח מגבת על אחד המכשירים בכוונה לחזור אליו אחרי מתיחות. איזה בחורצ'יק ניגש אליו ואמר: 'תזיז את המגבת, אחי'. הוא כל כך התרגש מהמשפט הזה. מהמילה 'אחי' שבעצם אמרה: 'אתה שייך'. כשהוא עלה לישראל, המשפחה הייתה עסוקה בהישרדות. בבית הספר לא קיבלו אותו ופתאום - 'אחי'. זה הדבר הכי גדול שמישהו יכול היה לומר לו".
"סיפור וחצי", שיזם, ערך לכדי מחזה וביים ברגישות רבה, מיכאל טפליצקי, מביא לבמה הישראלית לראשונה את קולם של ילדי המהגרים מבריה"מ בשנות התשעים של המאה הקודמת, אך כמו כל יצירת אמנות משמעותית, מציף שאלות קיומיות כלל אנושיות גדולות בהרבה מכותרתו. "התקווה שלי הייתה שנוכל לפרוץ את חומות הגטו הרוסי ושההצגה הזו תמצא את דרכה אל כלל האוכלוסייה ואני חושב שהצלחנו", אומר זיסלזון ומוסיף: "כל אחד יכול למצוא בה את עצמו. זו ארץ של מהגרים ואם לא חווית את החוויות האלה בגוף ראשון, אתה מכיר אותן מסיפורים של ההורים, החברים, השכנים".
רכישת כרטיסים