המחזה החדש של איתי סגל, "את שאהבה נפשי", שעלה עכשיו בתיאטרון הבימה הוא מחזה חשוב. ולא קל, או ליתר דיוק קשה. וטוב וראוי מאוד לצפייה.
 
מהירי בברנוער לטיפולי המרה

נקודת הפתיחה למחזה (שמועלה במסגרת פרויקט "עתיד התיאטרון" בשיתוף עיריית תל אביב) היא פיגוע הירי בברנוער בתל אביב באוגוסט 2009.

דבורי באום, אמו של יהונתן, אחד הפצועים קשה, מוזעקת לבית חולים במרכז הארץ, אליו הוא פונה יחד עם פצועים אחרים. אבל הפתיחה הדרמטית הזו, של הפיגוע וההתמודדות איתו, אינה ליבת הסיפור (אם כי יהונתן שב ומזכיר את העובדה שהוריו וסביבתו אינם מאפשרים לו כלל לעבד את הפיגוע). במרכז ההצגה עומדת  התמודדות של משפחה – והתפרקותה, בעצם – עם הגילוי שבנם הוא הומו. ולא "סתם" משפחה אם יש בכלל דבר כזה - אלא משפחה דתית המתגוררת ביישוב דתי, שהאב בה עומד בפני קידום חשוב במוסד חינוכי מקומי, ואסור שיידבק בו רבב.

דבורי באום, שכלל לא ידעה כיצד נקלע בנה לברנוער בתל אביב, מתכחשת בתחילה לכל אמירה או רמז לעובדות. מבחינתה, כל זה אינו נוגע להם, לבנה. ואחרי שאין לה לאן לברוח מהעובדות, היא עושה ככל יכולתה כדי להדחיק, להשתיק, לטייח ובשיאם של דברים – גם לנסות לשנות את בנה.



את שאהבה נפשי, צילום: אור דנון

במחזה של סגל דווקא האם, שמאמינה כי היא פועלת לטובת בנה ומשפחתה בכלל, היא האכזרית, הדוגמטית, שאינה מוכנה אפילו לשקול נקודת מבט שונה מזו שעליה גדלה. אבי המשפחה, אהרון, הוא הצלע המכילה יותר, שאהבתו לבנו גדולה מדבקותו בכללים הנוקשים, אם כי גם הוא בסופו של יום אינו מסוגל לצאת נגד אשתו ונגד הקהילה בה הם חיים כל חייהם. וזה כמובן, אפילו עוד יותר מסובך, כפי שמתברר.

אחד משיאי המחזה הוא סצנת טיפול ההמרה שעושה הרב ביהונתן. ההתאכזרות הנפשית, עוד יותר מהפיזית, כמעט מוחשית; עמית רהב כיהונתן המשוכנע שהגיע לקבל סעד נפשי, ומולו אורי הוכמן כרב הדוגמטי, שרואה את העקרון – הפגום לחלוטין – ולא את האדם, מנהלים את המלחמה האבודה הזו בקרב ששורט בנשמה ועוצר נשימה. דממה מוחלטת שררה באולם. 
 

את שאהבה נפשי, צילום: אור דנון

קשת של גוונים אנושיים
 
סגל מציב במרכז הבמה כמה נושאים כואבים וחשובים לדיון, התמודדות ומחשבה, ומאיר צדדים שונים שלהם. מול הקושי העצום של נער מבולבל ומבודד, שמגלה בדרך הקשה שלזהותו – לו – אין מקום במשפחה ובבית שלו. סגל גם מציג את הקושי של הורים, שאהבתם את בנם מתנגשת לפתע עם כל השקפת עולמם. הוא חושף את האכזריות האיומה של טיפולי המרה; את המשפחה המתפרקת, את הקושי, הכאב והבדידות שנכפית על כל הצדדים בעצם, כל אחד לפי בחירותיו ואופיו. וגם כשהמצוקה המיידית נפתרת וכל אחד מוצא את דרכו, ואפילו נרשמים ניצני התבוננות אחרת, סגל מצליח להראות בכתיבה רגישה שהשינוי, יהיה אשר יהיה, אינו כולל אוטומטית פיוס וסליחה אמיתית.

את שאהבה נפשי, תמונה באדיבות תיאטרון הבימה

משה קפטן ביים את המחזה התובעני ברגישות מדייקת שמפיקה משחקניו ניואנסים רבים ומניפה שלמה של גוונים אנושיים. יגאל שדה משכנע ונוגע ללב כאהרון, האב החצוי, הכואב, המהסס, המכיל והחלש; אורלי זילברשץ מצוינת כדבורי, האם שעולמה צבוע שחור ולבן והיא תעשה הכול כדי שבנה יישאר בו. היא מאופקת-מתפרצת, קלולסית אבל יודעת בדיוק מה היא רוצה, חשדנית ומניפולטיבית וקשוחה וקרה ואוהבת בלי רחמים, הכול לפי מטרות עולמה המסוגר, והיא עושה את זה מצוין.

אבל עיקר הנטל מונח על כתפיו של עמית רהב המגלם את יהונתן, והוא עושה זאת בכישרון רב. הוא מצליח להקרין את הבלבול, ההתייסרות, ההתלבטויות והקרע הפנימי והחיצוני - את כל מערבולת הרגשות הסוערים שחווה יהונתן, באופן מכמיר וכובש לב.



את שאהבה נפשי, צילום: אור דנון


לכו לראות כי זה חשוב, מאיר עיניים ומעורר מחשבה. כי זו פשוט הצגה טובה.