מאה שנות "אאידה" בישראל
 
בסוף השבוע חוזרת הנסיכה האתיופית "אאידה" של ורדי לבמת האופרה הישראלית, הפעם בהפקה של הבמאי היווני הנודע סטַאטיס ליוואטינוֹס, המנהל האמנותי של התיאטרון הלאומי באתונה, המחדש כאן את ההפקה שלו שעלתה בבית האופרה "לָה מוֹנֶה" בבריסל בשנת 2017. את ההפקה עתירת המשתתפים יוביל בישראל המנצח האיטלקי ג'וליאנו קרלה.  
 
פרשת נוכחותה של "אאידה" על הבמות בישראל מרתקת להפליא. ההצגות הראשונות שלה התקיימו לפני כמאה שנים, בשנת 1923, בהפקתו של חלוץ האופרה בישראל מרדכי גולינקין שדאג בין היתר שהאופרות תושרנה בעברית. ב-1960 היא הועלתה באופרה הישראלית הישנה - הביקורת לא אהבה את ההפקה, אבל הקהל נהר ל-50 הצגות כשבכל ערב נוספו כסאות ומקומות עמידה. שתי זמרות ישראליות מפורסמות השתתפות באותן הפקות - הסופרן נתניה דברת והמצו סופרן רמה סמסונוב.
 
תחנות אחרות וחשובות לא פחות בישראל היו בפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של זובין מהטה בשנת 1975 ובשנת 1992. שנה אחר כך, ב-1993, העלתה האופרה הישראלית החדשה את "אאידה" בהפקת ענק בתיאטרון הרומי בקיסריה. שתי ההפקות הביאו כ-30 אלף צופים, והפקה נוספת וחד פעמית הועלתה בקיץ 2009, כשבית האופרה "לה סקאלה" ממילנו ביקר בישראל והעלה את "אאידה" בפארק הירקון בהפקה המוכרת של פרנקו זפירלי ובניצוחו של דניאל ברנבוים, שהיה אז מנהלו האמנותי של בית האופרה הנודע. 



אאידה-Mika- Kares (Ramfis),-Gaston-Rivero-(Radam?s)-;-Monica-Zanettin-(Aida)©Forster.jpg

דרמה אנושית מדויקת
 
סיפור העלילה של האופרה, שהיא קרוב לוודאי, המפורסמת ביותר של ורדי, מוכר לא פחות מן המוזיקה שלה. סיפור אהבתם של רדמס, מפקד הצבא המצרי, ואאידה בתו של מלך אתיופיה, שנפלה בשבי המצרי ומשרתת את אמנריס, בתו של פרעה מלך מצרים. אמנריס מאוהבת ברדמס, אך הוא ואאידה מאוהבים ורוצים לממש את אהבתם כנגד כל הסיכויים. בעקבות ניצחון צבא מצרים על צבא אתיופיה, מובא אביה של אאידה, אמונסרו, לשבי במצרים, וזהותו כמלך אתיופיה אינה נחשפת. אאידה מנסה לשכנע את רדמס לברוח לארץ שבה יוכלו לממש את אהבתם, ובמהלך השיחה ביניהם רדמס מספר לאאידה סוד צבאי, מבלי לדעת שאביה עד לשיחה.
 
אמונסרו בורח ונהרג, ואילו עקבותיה של אאידה נעלמים. רדמס מואשם כמי שסייע לבריחתם ועומד למשפט באשמת בגידה. אמנריס מעוניינת לחון אותו בתנאי שיוותר על אאידה, אך הוא מסרב, וכוהני הדת גוזרים עליו להיקבר בעודו חי.  היצירה שהוזמנה כזכור לאירועי הפתיחה של תעלת סואץ והצגה בבית האופרה בקהיר בשנת 1871, הייתה לאחד הלהיטים הגדולים של עולם האופרה.
 
מה סוד ההצלחה של "אאידה"? היצירה משקפת כמה סגנונות אופראיים ברוח ה"גראנד אופרה" הצרפתית, פרקי בלט בהשראת אופרות של המלחינים מאיירבר ורוסיני, ציורים של דלקרואה, רומנים רחבי יריעה של אלכסנדר דומא ושל ויקטור הוגו. "אאידה" מהווה צעד לקראת גיבוש אופראי של יצירה אחת, שיגיע לביטויו המלא באופרות האחרונות של ורדי "אותלו" ו"פלסטף", ומפזרת ניחוחות אקזוטיים בקטעי המחול ובקטעי נבל וחליל שמסמלים את המזרח. השילוב בין הפאר הקבוצתי לאהבת היחידים והרגישות שאינה גולשת לרגשנות מעניקים ליצירה קו עלילתי רצוף, מועשר במוזיקה - דרמה אנושית בהירה ששקיפותה וכוחה נמצאים הרבה מעבר למקומי, לאיטלקי ולמיידי.  
 

אאידה, צילום: פיני סילוק


 "האופרה בלה מונה הייתה הצלחה עצומה" 
 
"אני לא יכול להגדיר את האופרה רק כיצירה פוליטית או כמחאה כנגד שלטון הדת", מכריז סטַאטיס ליוואטינוֹס במאי ההפקה הנוכחית שעולה בישראל, "כי אם אתה מדגיש צד אחד אתה מפסיד את הצד האחר. זו יצירה מורכבת. אני מנסה לשמור על יחסים ידידותיים עם רוחו של האיש שחיבר את האופרה. ורדי היה גאון, ואני אוהב את המוזיקה ואת ההרפתקנות הכרוכה בהפקה."  
 
איזה קשיים העמידה בפניך המורכבות של האופרה?
 
"כשאני עובד על סוג יצירה כזה, אני שואל את עצמי מהי הסיבה שיצירה כזו ממשיכה לחיות איתנו גם היום, שנים כה רבות אחרי שחוברה. כשהתחלתי לעבוד על 'אאידה' בשנת 2017 חשבתי שיהיה נכון להעמיד הפקה יותר מוחלטת, יותר טרגית ואפילו יותר אבסורדית. יותר פשוטה".
 
אתה רואה הבדלים בין הטרגדיה הזאת לאופרות טרגיות אחרות?
 
"בהתחלה לא יכולתי להבין את עוצמת הטרגדיה כי יש אופרות שהמוזיקה שלהן נפלאה אבל הליברית פחות. ב'אאידה' הליברית מעולה, השילוב בין המילים למוזיקה מופתי. זו עוד סיבה להצלחה של האופרה. אבל כמעט כל ה'אאידות' שראיתי נשאו מטען מוגזם של אפקטים צדדיים שנעשו רק על מנת להשביע את העין, לכן החלטתי ליצור משהו עבור המחשבה ועבור הנפש. יחד עם המעצב אלכסנדר פולזין החלטנו להוציא דברים שאינם הכרחיים לעלילה - הכל קורה בממדים אנושיים קטנים. גם אם זה מדבר או אזור סלעי".
 
ראיתי בצילומים מעין גוש המונח במרכז הבמה בתחילת האופרה
 
"מה שראיתָ זו חתיכת מדבר. אי, מקום פראי, שמאפשר לבני אדם להתמודד עם גודש הרגשות שלהם. רציתי שהזמרים ייצרו אווירה חדשה וסביבה חדשה עם הגוף שלהם. שגוף הזמר עצמו ייצור עניין, לא רק השירה שלו".  
 
אז יש הרבה תנועה וכוריאוגרפיה בהפקה?
 
"כן, יש הרבה משניהם. אני בר מזל כי זו אופרה נפלאה והיה לי צוות מעולה שעבד איתי. הכוריאוגרפיה של אוטו פּיכלֶר מאוד מחוברת לעלילה. לא רציתי מחול לשם מחול אלא מחול שמעצים את הסיפור, כשהתנועה היא חלק מן הדרמטורגיה. התנאים בבלגיה היו אידיאלים ליצירת ההפקה ולה מונה הייתה הצלחה עצומה. אני לא יודע לומר אם זה רע או טוב, אני יודע שזו קריאה אחרת של האופרה ממה שמקובל".   
 

אאידה, צילום: Foster


"אני והמנצח משדרים על אותו גל" 
 
הבימוי דרש שינויים באופרה?
 
"אני לא משנה את ורדי כי הוא יעניש אותי. יש לי יחסים טובים עם המנצח ג'וליאנו קרלה, והוא אהב את התפיסה שלנו. כשהבמאי והמנצח משדרים על אותו גל זה מאוד חשוב באופרה, כפי שאני מגלה בכל יום שאני עובד על ההפקה. יש לי כאן צוות מצוין שכולל את מעצב התאורה המבריק אלקוֹס אנאסטַאסיוּ,ומעצבת התלבושות אנדריאה שמידט-פוּטֶרֶר שיש לה ניסיון עצום בבתי אופרה גדולים. עשינו עבודה על התלבושות שהן לכאורה פשוטות אבל מאוד ממוקדות בהיבט ההיסטורי של העלילה".
 
אנחנו עדיין במצרים?
 
"בהחלט, אני לא אוהב להגיע לעימות עם הזמן והמקום של העלילה ואני מנסה לשמר את מה שחיוני. חשוב לי שהאופרה תהיה בת זמננו אבל לא מודרנית. נראה לי שוורדי מספיק מודרני בעצמו אם רק נותנים לו את הספֵּייס.
 
"יש גם הרבה קונפליקטים באופרה. למשל במערכה השנייה, הקונפליקט שהיה חשוב לי בין הכוהנים והמלך. ויש עוד עניינים חשובים כמו עבדות, מהגרים, מלחמה, משברי האהבה, והאבסורד של החיים עצמם. כל היוצרים הגדולים חוו את העניין הזה, שהחיים עומדים מול כל הניסיונות שלך, וכדי להתמודד אתה צריך להיות לוחם. אתה עלול להפסיד בקרב, אבל אם כבר להפסיד אז לפחות באצילות". 
 
זה מה שקורה לרדמס?
 
"כן, לפי תחושתי. זה סיפור מאוד מרגש ואמוציונלי, לא צריך יותר מדי בימוי. המוזיקה יוצרת בעצמה נפח בתוך החלל הבימתי". 
  

סטאטיס ליוואטינוס,  צילום: מירי שמיר

 
"ורדי הוא שקספיר של המוזיקה"
 
כאיש תיאטרון הבאת רעיונות שאינם בהכרח אופראיים?
 
"לא נראה לי. היה לי חשוב לקבל מספיק זמן לעבודה עם הסולנים, בין היתר כי במאה ה-21 דברים משתנים. היום זמר צריך להיות גם שחקן מצוין, שיודע לנוע על הבמה ולשמור על קשר עם המופיעים האחרים".
 
גם ברגעי סולו מובהקים כמו למשל באריה הגדולה "אאידה השמימית"?
 
"לחלוטין, בכל רגע נתון. הדבר שאתה כבמאי צריך לעשות עם האנשים על הבמה הוא לגרום להם לחשוב טוב יותר, לחוש טוב יותר, לחיות על הבמה. מה שאני הולך להגיד עכשיו עלול להישמע מוזר, אבל אני חושב שהמוזיקה של ורדי לא נכתבה כדי שיקשיבו  לה אלא כדי שיציגו אותה. לוורדי יש תחושה תיאטרלית, הוא לא חיבר מוזיקה שרק מקשיבים לה. המוזיקה שלו מקבלת משמעות וחיוניות כשאתה רואה אותה משוחקת על הבמה, היא מתעוררת לחיים.  ורדי היטיב לחוש את הבמה, הוא עבד בשביל השחקנים. הוא שקספיר של המוזיקה".
 
לאן אתה ממשיך מכאן?
 
"ביימתי קודם את 'אנטיגונה' ברומניה, אני מתחיל לעבוד על עיבוד של 'ברלין אלכסנדרפלאץ' של דבלין, ואחריו אביים את 'שונאים - סיפור אהבה' של בשביס זינגר בסלוניקי. גיליתי אותו לאחרונה, ועם דבלין ובשביס-זינגר תהיה לי שנה יהודית."
 
תישאר כאן לראות את "אאידה"?
 
"בדרך כלל אני נוכח בכל ההצגות של ההפקות שלי, אבל לצערי הפעם זה לא יוצא אז אני אשאר בחזרות ובשלוש ההצגות הראשונות. אני רוצה לראות אם הקריאה שלי תתקבל אצל הקהל הישראלי".

   
 צילום: Foster