העבודה של הבמאי סטאטיס ליווטינוס היא ללא ספק הישג, ואחת ההפקות היפות שנראו על במת האופרה הישראלית
תשכחו מכל מה שהכרתם
חשבו לרגע על תמונת הניצחון במערכה השנייה ב"אאידה", אחת הסצנות המפורסמות ביותר בעולם האופרה. אצולת מצרים, לרבות ההנהגה הדתית והאזרחית על כל מדרגיה, צופות בכניסת הצבא המצרי ובראשם רדמס, המצביא שזמן קצר לפני הקרב נבחר להוביל את הצבא לעימות עם האתיופים, השכנים מדרום. בהפקות "אאידה" לדורותיהן פאר מצרים וזהבה הנוצצים מנקרי עיניים, והמוזיקה מעצימה את התחושה בקטע בלט צפוי ומובהק.
עכשיו תשכחו את כל זה וקבלו את הנוסח של הבמאי היווני סטַאטיס ליוַוטינוֹס: אין אצולה מצרית, נשים וגברים קרחים בבגדים פשוטים בצבעי אוף-ווייט נעים כגוש אחד, כשעיניהם פונות בקצב המוזיקה אל הקהל, לכאורה אל ההתרחשות הצפויה של כניסת הצבא המצרי המנצח על שללו הרב.
סטאטיס ליוואטינוס,
צילום: מירי שמיר
אאידה, האופרה הישראלית, צילום: יוסי צבקר
ההעמדה מדויקת, עד תנועת הזרת, האמה והקמיצה בכפות ידיהן של המצריות הפשוטות, והגברים שלשבריר שניה מנופפים בדגלי ניצחון קטנים, להזכירנו שמדובר בסצנת ניצחון. אז נכנסות השבויות האתיופיות - בשמלות כחולות-כהות, בידיים כבולות באזיקים, ברגליים יחפות, בפיות פעורים בכאב. לרגע פתאומי אחד כולן זועקות – זעקה שאינה כתובה בתווים - וממשיכות בצעידתן הכנועה. ושוב מתפרצת צעקה מצמיתה.
המעמד כולו נטוע בתפאורה - אתר ההתרחשות של ההפקה החדשה - מעין אי קטן בשום-מקום שהוא משל למצרַים. ראשי החיילים המצרים חבושים בקסדות עטורות ראשי ציפורי טרף, מעלים בדמיון את הצבא הרוסי הפולש לאוקראינה של היום. מבלי לומר מילה, שולח אותנו הבימוי אל דימויים עכשוויים מחד, ומאידך רמפיס הכהן הגדול לאלים המצריים - עטוי תלבושת המשלבת עצמות חיות, מזכיר את דמוית הנביא מן הדרמות היווניות.
מעל האי הנטוע במרכז הבמה משטח ענק אלכסוני, למעשה חישוק ענקי שבסוף האופרה - אזהרת ספוילר - יכלא את אאידה ואת רדמס אהובה, עד למותם הצפוי מרעב ומצמא.
אאידה, האופרה הישראלית, צילום: יוסי צבקר
אאידה, האופרה הישראלית, צילום: יוסי צבקר
עיצוב מבריק
סוד קסמה של ההפקה החדשה של "אאידה" באופרה הישראלית הוא בקריאה אחרת של הטקסט המוזיקלי-דרמטי. החומרים ישנם. האיכויות הקאמריות, האריות והדואטים מושרים כולם, אלא שבהפקות המסורתיות של אאידה, המוזיקה משרתת את הפאר, הגודש והעושר הצבעוני של מצרים העתיקה.
כל מה שעושה צוות המעצבים של ההפקה החדשה – מבריק. לצדו של הבמאי משתפים פעולה מעצב התפאורה אלכסנדר פּוֹלזין, מעצבת התלבושות אנדריאה שמידט-פוּטֶרֶר, מעצב התאורה - הראוי למחמאות מיוחדות - אָלֶקוֹס אַנָסטַאסיוּ, והכוריאוגרף אוטו פּיכלֶר שהעמיד להקה של כעשרים רקדנים, בהם גם רקדני תיאטרון המחול ענבל, בסצנות מרשימות מתחילת הערב. נציין שעיקר המחמאות מגיעות לפיכלר על הפיכת מקהלת האופרה ללהקת מחול שאין לה במה להתבייש.
נקודה נוספת שהופכת את "אאידה" החדשה לחוויה שאסור להחמיץ היא הרצף. על הנייר יש סצנות ומערכות, על הבמה עומק הרצף כעומק החוויה. על ידי שימוש מתוחכם במסכים קדמיים מצוירים ובתאורה עשירה ועתירת דמיון, האופרה זורמת, והמעבר מסצנות ההמון במערכות הראשונות לסצנות קאמריות שנבנות בעיקר על דואטים במערכות האחרונות - מושלם.
אאידה, האופרה הישראלית, צילום: יוסי צבקר
אאידה, האופרה הישראלית, צילום: יוסי צבקר
הובלה מוזיקלית ראויה לציון
אופרה כידוע היא גם עניין של זמרים וכאן התגלו, לצד הביצועים המצוינים, גם כמה חוליות חלשות. מוניקה זַנֶטין בתפקיד אאידה מספקת רגעים משובחים בעיקר במערכות האחרונות, אך לא לאורך האופרה כולה. לאונרדו קאימי הוא רדמס שבהיעדר שריון, קסדת זהב וחרב פלדה נזקק לנוכחות קולית מרשימה, אך זו מבוששת להגיע. יוּסטינָה גרינגַייטֶה מייצרת רגעים טובים בתפקיד כפוי הטובה של אמנריס, אך הדמות שבנתה חסרה מאפיינים מובהקים של רשעות.
מי בכל זאת מרשים בין הזמרים? אַנסוּנג סִים בתפקיד הכהן הגדול רמפיס, יוֹנוּץ פַּסקוּ כאמונסרו מלך אתיופיה, ואביה של אאידה ולדימיר בראון הוותיק, המפתיע לטובה כמלך מצרים.
ההובלה המוזיקלית של המנצח ג'וליאנו קרלה שניצח על התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון הייתה ברורה ונוכחת, והוא ידע לספק את הרקע לרגעים הקאמריים בעימותים טעוני הדרמה הרגשית שבמערכות האחרונות.
אאידה, האופרה הישראלית, צילום: יוסי צבקר
העבודה של הבמאי סטאטיס ליווטינוס היא ללא ספק הישג, ואחת ההפקות היפות שנראו על במת האופרה הישראלית. והמוזיקה של ורדי כרגיל נפלאה ונראה לי שאינה זקוקה למחמאות.
בשורה התחתונה – אל תחמיצו.
אאידה, האופרה הישראלית, צילום: יוסי צבקר
אאידה, האופרה הישראלית, צילום: יוסי צבקר