התנגשות בין העולמות

על קו התפר בין דתיים לחילוניים מוקמו כבר לא מעט מחזות ישראליים ("מקווה", "עושה כרצונו" ועוד רבים), אבל מחזה הביכורים של תומר רוזנמן שעלה עכשיו בקאמרי, אינו מסתפק בהשתכשכות במרחץ הזיעה של ההתלבטות וההתחבטות אנושית (לכאן או לכאן), הוא לוקח אותה למקום אחר, שונה ומרענן: עולם השירה. מה ששמעתם.

עזריאל - בן דמותו הנפשי של המחזאי, דתל"ש בעצמו, כעדותו בתוכנייה - הוא בן למשפחה דתית לאומית מראשון לציון, על סף קבלה לישיבת הסדר נחשבת שחולם להיות משורר. בלילות שבת הוא מתגנב בחשאי לפאב תל אביבי, לערבי שירה שמנחה משורר נערץ ורודן, שמתעמר בתלמידיו המעריצים. שיריו לוכדים את תשומת לבו של המשורר וגם של עמיתיו המשוררים-הצעירים והוא נשאב לעולמם, שלא לדבר על כך שהוא מתאהב באחת מהן, עטרה - שמנהלת רומן עם המשורר הדגול.


פיקוח נפש, צילום: כפיר בולוטין



נורית, אימא של עזריאל, יודעת שבנה מתגנב העירה ומעלימה עין עד מעודדת; אביו, שעומד להתמנות לראש ישיבה תיכונית ובכך לשקם את מעמדו בקהילה, רק רוצה שהבן ילך בעקבותיו לישיבת ההסדר; ירון, חברו של עזריאל מחפה עליו; עטרה שקולטת מיד מיהו ומה סודו, מתאהבת בו קצת אבל זה מסובך, וכן הלאה והלאה. ההתנגשות בין העולמות כמובן בלתי נמנעת. עזריאל נקרע בין רצונות וחלומות לבין מחויבות ואחריות, ומחירי כל החלטה שהוא מקבל רק הולכים ומאמירים.

https://www.youtube.com/watch?v=wepXFKD6aao&t=1s




הסיפור מתגבש סביב השירים

עניין השירה אינו רק וו שהמחבר נתלה בו כדי להנגיד את עולמו הדתי-מבית של הגיבור, לעולם החילוני שאליו הוא מתאווה. רוזנמן, שהוא גם משורר, כתב שורה של שירים שמשובצים במחזה ואולי, במידה רבה, הסיפור מתגבש סביבם. כולם זוכים לקריאה כחלק ממנו, ומבטאים ומוסיפים עוד רבדים וגוונים ללבטים, לרגשות ולסערות הנפש של כל הנפשות הפועלות. כן, נדרש כאן מפעם לפעם קשב אחר, אבל זה בהחלט שווה את זה.

כך למשל השיר "בראשית היה סוף", של הגיבור עזריאל, שבשורות ספורות מספר את השבר (וכמה שהוא נראה ונשמע שונה מפיו, לעומת מפי אימו, נורית): "בראשית היה רקיע בתוך המים / שבקערת החתול... וחיי היו תוהו ובוהו/ ורוח אחי מרחפת על פני הבית. / ויאמר אבי: יהי אור – ויהי חושך / ואומר אני: יהי חושך – ויהי אור / ותאמר אמי תירגעו שניכם". השימוש – המושכל – שעושה רוזנמן בשירה, לא זו בלבד שהוא מעשיר בעיני את הסיפור (פחות זה יותר, 1), הוא גם מאפשר עצימת עין סלחנית מול גודש-היתר של העלילה (פחות זה יותר, 2), אחד החוליים הנפוצים-מדי במחזאות.

פיקוח נפש, צילום: כפיר בולוטין


בעלילה שלפנינו, לא זו בלבד שיש לנו צעיר מבריק שמתחבט בין להישאר דתי או להפוך לחילוני, יש גם אבא שמנסה לשקם את חייו כשבעברו התמוטטות נפשית – והסיבה הדרמטית-מז'ורית להתמוטטות מתגלה כמובן גם היא; אימא שאיבדה הרבה מאמונתה, והיחסים שנעכרו בין ההורים עם הסודות והשנים (כולם יתגלו), ומשא רוחו של הבן-אח המת, שעזריאל צריך גם לפצות על חסרונו. יש גם רב דומיננטי עם בת מוזרה (אספרגרית? אקסצנטרית מוקצנת?) שחצי משודכת לעזריאל וכרוכה אחריו, ועזריאל שמתאהב, כבר אמרנו, בעטרה - גם היא לא בדיוק מה שנדמה שהיא - מה שמוביל להתנגשות אלימה. ולא נשכח את המשורר האגו-מניאק הדורסני, שחובט רגשית בכל אחד ואחת מתלמידיו, וזו רק רשימה חלקית. 
 

פיקוח נפש, צילום: גבריאל בהריליה

לוקחת את הקהל עד לקצה
 
המחזה מוגדר כ"דרמה קומית משפחתית" ועל כן יש גם לא מעט רגעים קומיים בין כל סופות הדרמה שגודשות אותו. אלא שנדמה שגם בהיבט הזה, הבמאית הדר גלרון נמנעה מללחוץ קצת על הבלמים ולנהוג איפוק מסוים, חרף הפיתוי הגדול לצחוקים קלים (פחות זה יותר, 3). זה בולט בעיקר בדמות של מוריה, בת הרב המשונה, שחוסר מודעות הוא מנוע הטורבו של התנהלותה. מיה לנדסמן המוכשרת שמגלמת אותה לוקחת את מוריה עד הקצה, אבל לפעמים גם מעבר לו. הקהל גועה בצחוק וקשה לעמוד בפניה, אבל לעיתים נדמה שהמופע הקומי הולך רחוק מדי, ומסיט קצת את הסיפור ממסלולו.

דוד שאול כעזריאל נושא על כתפיו הצנומות את משא הדמות המורכבת-מתבגרת, בורחת-לכודה, בוחרת-מוותרת, והוא עושה זאת בהצלחה. שאול מקרין בדיוק את התום, התמימות וההתפכחות המתבקשים. אודיה קורן כאימו, נורית, מנווטת היטב בין הדרמטי לקומי, משכנעת כאישה שאיבדה אמונה וקורעת את הלב כשהיא קוראת בסיום את השיר של בנה. (הערת ביניים לבתי ספר למשחק: כמה חשוב ללמד קריאת שירה? ככה, כמו הבדל המשמעות שמקבל השיר הזה מפיהם של הבן ואימו).

גלריית אנשי הפאב, שכולם הפגינו לא רק כישורי משחק אלא גם כישרון רב בקריאת שירה, משובבת במיוחד. עינת הולנד כעטרה הנקרעת בעצמה, אלעד אטרקצ'י כשְריקי על עקבי סטילטו, אנדריאה שוורץ כתיקי הברמנית שאף אחד לא יגיד לה מה זאת שירה ואיה גרניט שבא כלאה, זאת שתמיד יודעת מה יגיד המשורר על כל דבר, אבל אף פעם לא נותנים לה לקרוא את השיר שלה (חכו להשתחוויה). כשהיא קוראת שירה – גם אם רוב הזמן זו רק הכותרת – גרניט שבא עושה את זה פשוט נהדר, ומשהו בחיתוך הדיבור, באינטונציה, אפילו קצת במנעד הקולי פה ושם, מהדהד קוראת שירה מופלאה אחרת, שהייתה גם אימא שלה – זהרירה חריפאי ז"ל.

פיקוח נפש, צילום: כפיר בולוטין

"פיקוח נפש" היא הצגה מעניינת, מרעננת, אחרת, ששווה צפייה לא מעט בזכות השירה הקְרוּאָה המרשימה שבה.

לרכישת כרטיסים