הכנאפה מתוקה

ושוב פסטיבל עכו כאן, עם כל המסורות האהובות שכבר לא היינו בטוחים אם ישובו בתום ימי קורונה – הנעימות של הדשא, ההדר העתיק של אולמות האבירים, הכנאפה ומיץ הרימונים בכניסה.

מעטים הם הפסטיבלים בארץ שיש להם עולם ושפה ייחודיים כל כך, וזה עוד לפני שנכנסים לראות את ההצגות. השנה הפסטיבל גם מגיע עם צוות חדש – המנכ"ל הוותיק אלברט בן שלוש פינה את מקומו לליזו אוחיון, בעוד דליה שימקו קיבלה את מושכות הניהול האמנותי משלום שמואלוב.

הבשורה מספר אחת של ההנהלה החדשה – חזרת הקמפינג במתחם הפסטיבל, שעורר הרבה פרצי נוסטלגיה אצל מי שנהגו לבלות את הלילות בדשא בגלגוליו הקודמים. גם התכנית של השנה, צריך להגיד, היא מסקרנת ומגוונת במיוחד, וכוללת גם פרפורמנס, גם טכנולוגיות חדשות וגם תיאטרון תלוי מקום, לצד עיבודים לטקסטים קלאסיים. יש אפילו מסגרת חדשה של חממה, שבה יוצרים בתחילת דרכם מעלים עבודות בנות חצי שעה.

לאור העובדה שגם הרוב המוחלט של ההצגות בתחרות נוצר על ידי יוצרים צעירים, נראה כי המסר ברור – בעכו 2022 מהמרים על חדש. לאור כמות העבודות המסקרנות, באמת היה קשה במיוחד להחליט מה לראות ועל מה לכתוב. אתמקד כאן בשתיים, שבלטו מתוך אלו שהספקתי לראות השנה.


פסטיבל עכו 2022, דימוי באדיבות אתר הפסטיבל
 
"הכאב" – מרתקת לכל אורכה
 
יותם גוטל הוא בוגר טרי יחסית של החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שלצד עבודותיו כבמאי משמש כיום כדרמטורג בתיאטרון החאן וגם כשחקן מרשים (בין השאר בהצגה "המיזנטרופ" על-פי מולייר של איגור ברזין ובסרט הקולנוע "תל אביב" של מרט פרחומובסקי).

"הכאב" הוא העבודה השנייה שהוא מביים על-פי טקסטים של מרגרט דיראס, אחת הסופרות הצרפתיות החשובות של המאה ה-20, אחרי שביים את המחזה שלה "הכלה האנגלייה" כעבודת גמר באוניברסיטה. כאן הוא יוצר עיבוד לספר זכרונות של דיראס, העוסק בשלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר חיכתה לבעלה שישוב מהשבי ולאחר מכן סעדה אותו, לאחר שחזר הביתה במשקל 30 קילו, כשהוא מיטלטל בין חיים ומוות.

גוטל מתרגם את הטקסט של דיראס לעבודת אנסמבל רב קולית לחמישה שחקנים צעירים (שיר אמסלם, הדס מירון, בוניאל עופרי, נמרוד פלג, ארנון רוזנטל) ושני נגנים (כנען לבקוביץ ויואב צרפתי), שפועלים בחלל כמעט ריק, מייצרים חללי התרחשות נזילים ומטשטשים את הגבולות בין דמות לדמות. הבחירה הסגנונית מייצרת מעין מרחב זיכרון דינמי, שהשחקנים המחויבים יודעים לייצר אותו ולהחזיק אותו באופן משכנע.

אמנם אין כאן חידוש סגנוני של ממש, וגם הרלוונטיות של הסיפור לכאן ועכשיו הישראלי נותרת מעורפלת, אבל אין ספק שמדובר בטקסט טוב שמקבל טיפול בימתי רהוט, ומצליח להחזיק את הצופים דרוכים לכל אורכו. צריך גם לציין לטובה את עיצוב המוזיקה של כנען לבקוביץ, שמייצר אותה בלייב וכך תומך בממד הזיכרון המתעתע, ואת עיצוב התנועה של אריאל וולף, שכרגיל עושה עבודה אלגנטית וחכמה.
 

הכאב, צילום: שלומי יוסף

"בלוברי" – תיאטרון מרהיב

גם העבודה השנייה שבה עסקינן מתמקדת בזיכרון, אם כי הרבה יותר אישי והרבה יותר קרוב הפעם. נטלי צוקרמן קופל, שבעבודותיה הקודמות "הגוף האחר" ו"Practice Makes Perfect" כבר הפכה את הגוף הפרטי ואת החומרים האוטוביוגרפיים שלה לפרפורמנס תיאטרוני, מגיעה בעבודתה החדשה לבשלות אמנותית מרהיבה למדי.

צוקרמן מגוללת על הבמה מסע ייסורים בן שש שנים, שבו היא מנסה להיכנס להריון ועוברת טיפולי פוריות, תוך כדי תנועה מתמדת בין תקווה לאכזבה והתמודדות עם המערכת הרפואית הבירוקרטית שאמנם מנסה לעשות טוב, אבל לא תמיד מצליחה. מסע התלאות שצוקרמן פורשת בפני הצופים הוא כואב ומרגש מאוד, וסביר להניח שבכל מקרה היה גורם לצופים לעבור טלטלה נפשית ואולי אף להזיל דמעה.

אלא שההישג הגדול של צוקרמן הוא בהצלחה שלה להפיק מהחומר הזה תיאטרון מרהיב – מתוחכם, עכשווי, נע בווירטואוזיות בין "נוכחות בימתית" ל"משחק", בין טבעיות לכוראוגרפיה של החלל, ובאופן כללי לא מפסיק להפתיע.


בלוברי, צילום: יוהן
 
טשטוש גבולות אפקטיבי
 
יש המון שכבות של משמעות בעבודה הזאת, שמצטברות למורכבות רגשית ואסתטית נדירה במקומותינו, כל זאת בלי לאבד לרגע את הרגש. צוקרמן מושפעת, אך לא מחקה, ולא מנסה להיות משהו שהיא לא, ולכן התוצאה מרגישה אותנטית וקרובה, והדיאלוג שלה עם הצופים הוא מיידי ובלתי אמצעי.

יפה במיוחד הוא התפקיד שצוקרמן עצמה לקחה על עצמה בעבודה הזאת, כאשר בניגוד לעבודותיה הקודמות רוב הזמן היא מתבוננת מהצד, בעוד ליר כץ מגלמת את בת דמותה. מרתק גם האופן שבו דווקא בן זוגה תומר קופל, שחקן בהכשרתו, כן מגלם את עצמו וגם מתבונן בעצמו מהצד. לצד הזוג צוקרמן קופל, משתתפים בהצגה גם שירה חסיד, אורי לנקינסקי, עתליה ברזנבורג, סמהאר בדארנה מנסור, מירי פרבר, שי פרבר וגיל פרבר.
 
רוב המשתתפות מגלמות את הנשים בתור לטיפול הפוריות, ולפעמים את הרופאים והרופאות. הן משמיעות טקסטים מתעתעים, שלא מאפשרים לדעת רוב הזמן האם מדובר בנשים אמיתיות שמספרות את הסיפור שלהן או בשחקניות אמינות במיוחד.

טשטוש הגבולות בין המציאות לבמה פועל כאן באופן אפקטיבי במיוחד, ומחזק את היכולת הנדירה של העבודה הזאת להיות גם התפרצות רגשית וגם התבוננות אנליטית מרתקת עליה. צריך לציין לטובה גם את עיצוב הבמה והתאורה של איריס מועלם, שמייצרים עבור המופע מסגרת יפה, המערבבת באופן אפקטיבי בין המלאכותי לאורגני.

עד ה-14 באוקטובר 2022  באולמות האבירים, בכניסה לעיר העתיקה וברחבי העיר, בנופיה של העיר עכו . מחירי הכרטיסים: הצגות תחרות, הצגות חממה, הצגות אורחות: 80 ₪, כרטיסי הנחה מוזלים לתושבי עכו, פנסיונרים, חיילים וסטודנטים: 60 ₪. אירועי חוצות – ללא עלות. לאתר הפסטיבל