פייק ניוז, שנאת זרים וקנאה מרה

יש הצגות שאתה לא רוצה שייגמרו. "אותלו" של תיאטרון מלנקי היא אחת מהן. הטרגדיה על הזר המורי שעלה לגדולה, הפך למפקד צבא נערץ, נישא לבת אצולה ונציאנית ורצח אותה מתוך קנאה רעילה ומכרסמת ששתל במוחו אחד מפקודיו המקורבים, מלאך חבלה מניפולטיבי וזדוני, עולה בעיבוד חדש ומצוין בתיאטרון מלנקי בתל אביב.
 
העיבוד של הבמאי, מישה טפליצקי, מדלג על הצורך לאזרֶחַ את שקספיר או להצית בפעם המי יודע כמה את הפתיל הקצר גם כך בתחתית בקבוק המולוטוב הלוקאלי בו מרקד לו השד העדתי. קַציר רבתי בטקסט המקורי, מה שבדרך כלל מקפיץ ("אל תגעו לי בשקספיר", מזדעק הקול השמרני הפנימי), הוכיח את עצמו בזכות עריכה נבונה, מהודקת ותמציתית, שמוותרת על רעשי רקע מסיחי דעת ומתמקדת במה שחשוב: קנאה ירוקת עין, שנאת זרים והכישרון האנושי להסית, לפלג ולחרב כל חלקה טובה מתוך רוע צרוף, פוליטיקה קטנונית ויצר נקם.

צריך לא מעט כשרון כדי לקצור כמעט שליש מהטקסט הזה, ששרד יותר מ-400 שנה, ואיכשהו להצליח לשמר מורכבות ופעימה פנימית שהולכת ומתעצמת בקרשנדו, מסתחררת ומסחררת כמו זרע הפורענות שנשתל במוחו של אותלו. צריך גם אומץ, בתקופה של פוליטיקלי קורקט לחזור למילת הגנאי: כושי. ככה – בלי להתבלבל. ובכל זאת. לצד הטקסט בתרגומו של דורי פרנס (שאצלו, במקור, מופיעה המילה: שחור), זהו המשחק המעולה המתחולל על הבמה, ששומר את הצופה דרוך בזכות מאבק הטיטאנים הפולארי והממגנט בין שני השחקנים הראשיים, גיל פרנק ודודו ניב, מחול מוות המתנהל בזירה בה גם לשחקני האנסמבל תפקיד מהותי ומקום של כבוד. 

אותלו, תיאטרון מלנקי, צילום: אוקסנה קורוגודין

בשלות, עוצמה שקטה, גבריות בטוחה בעצמה
 
גיל לבנת, בוגרת טרייה של הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, היא דזדמונה היפה. וכמה שהיא יפה. יש לה ברק בעיניים, רעננות ורעב של מי שרוצה לכבוש את העולם ותמימות של מי שעדיין מאמינה עד לקצות שערותיה באהבה. השילוב בין הנעורים חסרי הדאגה, המעודכנות וה"פלה-פלה" הרך, המתוק והקצפתי שלבנת מביאה, לבין הבשלות, העוצמה השקטה, הגבריות הבטוחה בעצמה, הלאות ממשא הדרכים האהבות והקרבות ובעיקר הניסיון הרב של פרנק, מגדולי שחקני הבמה בישראל ששייקספיר לא זר לו (מקבת, ריצ'רד השני, המלט), עלולה על פניו לחרוק, אבל איכשהו זה עובד. איכשהו אתה מאמין שזה אפשרי. על אף הפערים, למרות הגיל, בניגוד לכל סיכוי. כמו במחזה.

פרנק הוא שחקן מיומן, שיודע לכבוש ולהכניע במה וקהל המתמסר לו מזה שנים מרצון ובקלות. נוכחותו הבימתית רבת עצמה ובלא מעט הצגות בהן השתתף, הכריזמה הממגנטת שלו מטשטשת ומאפילה על העומדים לצדו על הבמה. אבל פרטנריה טובה, מבעירה מנועים, מציתה את הלהט, מעוררת רוח קרב ואת התשוקה לדבר.

במובן זה, הדואט עם דודו ניב הוא אפרודיזיאק. לכל אחד מהם האיכויות והעוצמות הבולטות שלו וביחד, האחד מזין את השני. הם משחקים דמויות שונות בתכלית והמפגש בין העוצמה הפיזית לכוח המחשבה, בין זה העומד באור לזה הפועל במחשכים, בין אובדן השליטה לשליטה אבסולוטית, כירורגית, מקפיאת דם, פשוט מעורר השתאות. שם המשחק הוא: Divide and conquer , פלג וכבוש. תבל את הפילוג במעט קנאה ותן למוח לעשות את שלו. לא משנה כמה פעמים יוצג המחזה (ב-15 השנים האחרונות עלה המחזה בעיבודים שונים בחאן, בקאמרי, בגשר ובאופרה הישראלית) עדיין מדהימה יכולתו המופלאה של שקספיר להיטיב כתוב את מיני החולשות האנושיות. 
 

אותלו, תיאטרון מלנקי, צילום: אוקסנה קורוגודין


נבל מניפולטיבי ונקמני
 
גם לדודו ניב שקספיר אינו זר. הוא שיחק בהפקות שונות בעלות פרופיל גבוה שהוצגו בתיאטרון הרפרטוארי ומחוצה לו כמו מקבת, ריצ'רד השני, ריצ'רד השלישי, מהומה רבה על לא דבר כמו גם בערבי קריאה של הנרי החמישי ואגדת חורף. דמות הנבל שהיטיב לבנות זדונית, מושחתת מבחינה ערכית, מניפולטיבית, נקמנית וממוקדת מטרה, אך גם חלשה. את יאגו, כמו את אותלו, מפעילה הקנאה. זוהי קנאה מרה לאשתו, שלתפישתו בוגדת בו, קנאה בקסיו על קרבתו לאותלו ועל הקידום לו זכה, מבחינתו, על חשבונו.

קסניה מרקוזה בתפקיד אשת יאגו ובת בריתה של דזדמונה, היא אמיליה פקחית, טיזרית לא קטנה וגם אישה שהסבל לא זר לה, כפי שמודגש באופן מיוחד בעיבוד הנוכחי. היא חיה בזוגיות אלימה מילולית ופיזית שבסיסה השפלה יומיומית, מה שמוסיף לדמות, לכאורה מינורית, עומק ונשמה.

קסיו ורודריגו, פקודיו של אותלו במחזה המקורי, אוחדו לדמות אחת וגם זה לטובה. את קסיו, השליש שקודם לסגן והבעיר ביאגו יצר נקמה בוער (ששורשיו נטועים עמוק בגזענות, קסנופוביה ותחושת מקופחות אינהרנטית), מגלם ברק פרידמן ולמען האמת, לא קשה לדמיין רומן פוטנציאלי בין דזדמונה לבין הבחור המפוסל שעל הבמה שיש בו חן רב, תום ורוח נעורים. 
 


אותלו, תיאטרון מלנקי, צילום: אוקסנה קורוגודין


הקו הדק בין אהבה לשנאה
 
זו אינה הצגה של להטוטי פירוטכניקה, הברקות עיצוביות או סטיילינג. במובן מסוים, אם תרצו, זהו שקספיר נקי, "סטרייט", מוקפד, השומר כהלכתה על "שקספיריותו". הבמה שעיצב סשה ליסיאנסקי, כמו העיבוד, מוותרת על רעשי רקע ומסיחי דעת ודבקה בפונקציונליות עם מעוף. שלושה לוחות מראה סדוקים ניצבים זה ליד זה, מניחים יסודות לשבר שיבוא. הם משמשים כשער לכניסת ויציאת השחקנים, קוליסה פרונטלית, מסלול לצעוד עליו ומיטת המוות הקרה של דזדמונה.

שנדלייר גדולה, שנראית בזוויות מסוימות כמו כתר מעוטר קריסטלים, תלויה ממעל וכמו עם האקדח של צ'כוב, רק ממתינה להתרסקות. זה פשוט, אסתטי מאוד ואפקטיבי. גם עיצוב התלבושות של יהודית אהרון (מעין מדים צבאיים עם טוויסט בהדפס) מצטנע אך מסוגנן. כל אלה מחדדים את הקשב לטקסט ומפקסים את המבט.

סצנת הרצח של דזדמונה אינה מדממת. אותלו לא מתאבד כשנגלים לו ממדי הזוועה. מספיק הטירוף בעיניים לדעת שסופה סופו. ובסופו של דבר, אחרי הסערה, כשהשחקנים יוצאים את הבמה ואורות האולם דולקים מחדש, מרחפות שאלות על שנאת הזר, על הקלות הבלתי נסבלת של הטיית הלב על ידי הטמעת פייק ניוז, על הקו הדק להחריד שעובר בין אהבה לשנאה ועל כמה קשה לשמר אושר וכמה קל להורסו. הצגה מצוינת ולא רק לחובבי שקספיר!


אותלו, תיאטרון מלנקי, צילום: אוקסנה קורוגודין

לרכישת כרטיסים