80 נגנים מ-19 מדינות
 
ביום חמישי ייפתח בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב "פסטיבל החליליות הבינלאומי החמישי – התחרות ע"ש פואה גרינשפון". מאחורי השם הארוך מסתתרת אחת התחרויות המוזיקליות הבינלאומיות היוקרתיות שנערכות בישראל, שנוסדה לפני חמש שנים והפכה במהירות לאחד האירועים המרכזיים בעולם בתחום החליליות.
 
המוניטין הבינלאומי המפואר של התחרות - הכוללת כ-80 נגנים מ-19 מדינות ברחבי העולם, ומארחת את שני הרכבי המוזיקה המוקדמת החשובים בישראל: תזמורת הבארוק ירושלים והבארוקדה - שזור באופן בלתי נפרד בשמה של החלילתנית עתירת הניסיון דרורה ברוק.
 
ברוק, ילידת חיפה, 1966 היא מבכירי נגני ומורי החליליות בישראל, ומוכרת היטב בעולם בזכות הצליל הייחודי שלה ויכולותיה הפדגוגיות. ב-40 השנים האחרונות היא מופיעה על בימות חשובות בארץ ובחו"ל, כסולנית ובהרכבים קאמריים ותזמורות, שופטת בתחרויות בינלאומיות ומנהלת לא מעט מיזמים מוזיקליים. "התחרות בנויה על התהליך הרגיל של הרשמה, שלב סינון (בהקלטות), קבלה, חלוקה לקבוצות - בעיקר קבוצות גיל, ומכאן ואילך - על ההישגים של המתמודדים השונים בהופעות", היא פותחת. 

אנסמבל בארוקדה, צילום: טל שחר



האם נכונה השמועה שלמעשה את סולדת מתחרויות?

"כן, בהחלט".

אז למה בכל זאת ייסדת ואת עומדת בראש תחרות?

"תחרויות באמנות, כל אמנות, זו בעיה. העניין הוא שהחלילית היא נישה מאוד מסויימת, והבנתי שחשוב לייצר לנו קהילה". 

 איך ומתי זה קרה?

"תהליך ההחזרה של החלילית למיתוגה האמנותי והתרבותי במרכז הבמה התחיל ב-1974, כששלמה תדהר פתח את המחלקה לחליליות בארוק באוניברסיטת תל אביב. כשהתחלתי לנסוע ולנגן בפסטיבלים באירופה קלטתי שכאשר נגני חליליות מתקבצים יחד, הם חשים כקהילה ומתחזקים מהשהות המשותפת. אמרתי לעצמי שאם פסטיבל הוא חוויה כל כך מכוננת – למה לא לעשות את זה כאן?"

מתי נולד הפסטיבל הראשון?

"בשנת 2018 יצאנו לדרך. הפסטיבל הראשון היה קטן, לצד הישראלים נרשמו חמישה מועמדים מחו"ל. ואז טראמפ יצא ב'הצהרת ירושלים' שהובילה לאזהרת מסע לישראל - ומבין החמישה שנרשמו ארבעה ביטלו - הגיע רק בחור ספרדי שככל הנראה לא ראה חדשות.

"בשנת 2019 החלטנו לצאת בפרסום מוקדם שהעולים לגמר ינגנו עם תזמורת – חוויה נדירה למדי בקריירה של כל נגן חלילית. הסתבר שזו הייתה אטרקציה אדירה ומפה לשם הגיעו 90 מתחרים. בשנת 2020 – בפסטיבל השלישי – כבר הגענו ל-125 משתתפים, ואז הגיעה הקורונה".

ספרי על פואה גרינשפון, המוזיקאי שעל שמו קרויה התחרות
 
"האירוע כולו מעלה על נס את שמו של גרינשפון, אמן, מוזיקאי, מורה ויוצר רב תחומי. הוא זה שהמציא את שם הכלי בעברית: 'חלילית', והיה הישראלי הראשון שהחל בתעשייה לבניית כלי נגינה – חליליות. הוא נפטר ב-1966, אחרי שהוביל במשך שנים את הדרכת תלמידי החליליות בארץ ומוריהם, ופיתח שיטות לימוד שמשמשות כבסיס מתודי ופדגוגי למורים למוזיקה, לחלילית ולכינור עד היום". 
 

פואה, מיכאל ואשר , שרים מנגנים יחד, תמונה באדיבות המשפחה


בין בארוק למוזיקה ישראלית

איך את מטביעה את חותמך בתחרות?

"התחרות היא משהו שאני מנסה לעשות מתוך ההיכרות עם המדיום, כי נכון שאני שונאת תחרויות, אבל זה מה שמושך אנשים להגיע. חשוב לי שהיא לא תהיה תחרותית מדי, שאת השבוע נקדיש לקהילה".

מה זאת אומרת?

"אצל האירופאים למשל גרמנים נוסעים לתחרות בהולנד, ואם לא עלו לגמר, הם יכולים לעלות שוב לרכבת ולחזור הביתה. אצלנו הם לא יכולים. יש להם כרטיס טיסה לשבוע. אז אנחנו ממלאים את השבוע בתכניות סדנה חינמיות למשתתפים. כל יום יש להם שתי סדנאות וכולם יחד יכולים לבוא. נוצרות חברויות והם מנגנים ביחד, אנחנו עושים הרבה פאנלים על מה זה אומר להיות נגן חליליות מקצועי – מה עושים עם זה בדיוק. 

"הקהילתיות החמה שנוצרה פה הגיעה עד כדי כך שבשנת 2020 למשל עלו שלושה הרכבים לגמר, והיו יותר מחיאות כפיים מחדר האמנים של ההרכבים המתחרים, מאשר מן הקהל. זה היה מרגש בצורה בלתי רגילה. פרגון יוצא דופן. אני יכולה להעיד שבין 15 ל-20 אחוזים מהמתחרים מגיעים לכאן פעם שנייה ושלישית, גם כי הפרסים שאנחנו נותנים הם דברים שמסייעים למקצוע".

כמו למשל?

"קודם כל כלי נגינה טובים - כל נגן חליליות צריך כמות גדולה של כלים שמתאימים לרפרטואר ספציפי או בגודל ספציפי. חוץ מזה גם הקלטת מאסטר איכותית, סדרות של הופעות עם תזמורות הבארוק בארץ, סיבוב הופעות בפסטיבל בגרמניה שיש לנו איתו הסכם חילופין - זוכה שלנו מקבל רסיטל שם ולהיפך. וכמובן פרסים כספיים שמכסים להם חלק מן הטיסות. 

"אנחנו מנסים לאפשר להם לנגן כמה שיותר במהלך הפסטיבל - אם במגוון קטגוריות נגינה או בקונצרטים שאנו מארגנים במקומות שונים בארץ. בחצי הגמר הם  מנגנים תכנית לבחירתם אך חייבים לכלול בה יצירה ישראלית, והשנה יהיו בתחרות 70 ביצועים של יצירות ישראליות. יש אפשרות לעלות לגמר בו מנגנים קונצ'רטו בארוקי עם אחת התזמורות, או לגמר של ביצוע מוזיקה ישראלית".  


תזמורת הבארוק ירושלים בימקא, צילום: הדר אלפסי  
 
"מי שטס יותר – מקבל יותר"

מה חדש בתחרות השנה?

"השנה פתחנו עוד שתי קטגוריות - יצירות של נשים מלחינות, ויצירות של הנס גל - המלחין היהודי-אוסטרי שכתב המון לחלילית. כאמור חשוב לי לארגן המון קונצרטים לטובת מי שגר רחוק ומגיע מארה"ב או מטיוואן, מפרו או מהונג-קונג. הכלל הוא שככל שמישהו טס יותר שעות כדי להגיע לכאן אני נותנת לו יותר שעות להופעה".
 
ואיך מממנים את כל זה?

"יש לנו תורמים, ובראשם משפחת גרינשפון וחברת "חלילית". הם התורמים העיקריים של הפסטיבל והולכים איתי דרך ארוכה בטיפוח תלמידי חליליות. לצדם ישנה רשימה מכובדת של תורמים נוספים, בהם שוש כרמל, בוני החליליות יואב רן מישראל, וינסנט ורנולין מצרפת וחברת מולנהאואר מגרמניה שתורמות חליליות.
"תרומות אחרות הן בפרסים לזכרם של נגני חליליות כמו תרומתם של טלי תמיר ומיכל הררי לזכר אמם שרה שטיינלאוף, ומשפחות מרגולין וצוקרמן שתרמו לזכר יוני מרגולין. את הקלטות המאסטר תורם הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה תל אביב, שבו יתקיימו האירועים. פרסים נוספים כוללים תווים בתרומת 'אור-תו' ויצירות ישראליות מטעם המכון למוזיקה ישראלית". 



אשר גרישפון, צילום: מירי גרישפון וימימה גרישפון
 
מותג ישראלי משגשג
 
בשיחה עם אשר גרינשפון, בנו של פואה גרינשפון, וכלתו ימימה (אלמנתו של מיקי גרינשפון), מצטיירים קווים נוספים לדמותו המסקרנת של המוזיקאי המזוהה עם התחרות, מייסד המפעל וחנות המוזיקה "חלילית" – מותג ישראלי שממשיך לשגשג עד היום.  

"פואה נולד בשם פייבל באודסה שבאוקראינה ועלה לישראל עם הוריו בגיל שנתיים", מספרים בני המשפחה. "הוריו השתקעו ביפו, והיו מיודדים עם זאב סמילנסקי, אביו של הסופר ס. יזהר. זאב סמילנסקי  גער בפייבל על שמו הגלותי והציע לו את פואה – על שם תולע בן פואה המוזכר כאחד השופטים בספר שופטים. 

"הוא למד כינור בקונסרבטוריון שולמית וכשבגר המשיך באקדמיה למוזיקה במילנו. זה היה לפני כ-90 שנה. באקדמיה אמר לו אחד המורים, שלפי הדרך שבה הוא מחזיק את הכינור כנראה שכנר לא ייצא ממנו ועדיף שיתרכז בהוראה. כדי להתפרנס הוא ניגן עם חבר פסנתרן באולמות הראינוע".

אז איך הוא הגיע לחלילית?

"אחרי שחזר לישראל פואה נעשה מורה למוזיקה בגימנסיה הרצליה בתל אביב. הוא יצר קשר עם יצחק אלתרמן, אביו של נתן אלתרמן, ויחד הם הקימו מערכת הוראת לימודי מוזיקה בבתי הספר בשעות אחרי הצהריים. דובר בין היתר על קבוצת תלמידים שינגנו פסנתר. כשלא היו מספיק פסנתרים, פואה הכין מקלדות פסנתר מקרטון. בהמשך הוקם מפעל לכלי מוזיקה שסיפק תופים וחצוצרות צעידה - חנות המפעל נמצאת עד היום בכיכר השעון ביפו, וידועה בשם 'חלילית'. 

"את העץ לחליליות ייבאו מצ'כוסלובקיה עד שהתחילה מלחמת העולם השנייה ולא הייתה יותר אפשרות לייבא משם, אז הוא ייבא עץ מיוגוסלביה. פואה הקים מפעל ברחוב שנקין בתל אביב ולימד במדרשה למורים למוזיקה ולרבים מן התלמידים, שהיו עולים חדשים, לא היה מספיק אוכל בבית והם הגיעו לבית משפחת גרינשפון ברח חיסין ושם אכלו את הארוחה היחידה שלהם ביום.

"כיום המפעל קיים באור יהודה וממשיך ליצר ולייצא חליליות, בעיקר לאנגליה ולארה"ב, שהן צרכניות גדולות של הכלי.  את המסורת של פואה גרינשפון ממשיכה דרורה ברוק דרך התחרות ודרך הדרכת מורים, טיפוח מוזיקה ישראלית וחינוך". 
  

דרורה ברוק, צילום: משה הס
 
15 בדצמבר עד ה- 22 בדצמבר 2022, הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, תל אביב.  מחירי הכרטיסים: 30 -60 ש"ח. הנחות לתלמידים עד גיל 21 ולגמלאים. להזמנת כרטיסים:  03-5460524, שלוחה 1 (בין השעות 19:00-11:00), או בקישור