ריקוד על אהבה

"גדוד העבודה נוסע לסין וחוזר", זו הכותרת שריחפה בשולי מוחי למראה הבמה במופע החדש של להקת המחול ורטיגו. התלבושות הזכירו לי את מה שלבשו הרקדנים-שחקנים במופעי הקיבוצים - עשור לנגבה, שלושים להעוגן - מין אוברולים חסרי צורה בצבעי אדמה ודשא, ומקלות במבוק כתפאורה, אותם נושאים ועמם בונים.

ומה שעבר מן הבמה היה שמחה - תשעה רקדנים נהדרים הרוקדים מחום ליבם, נושאים את המקלות ומחליפים מקומות ובונים מעין מיטות שבהן אפשר לשאת רקדן, ולקראת סיום אף בונים גשר או בית שנראה כבית כלונסאות סיני. ללא דרמות מומצאות הם חיים את חייהם ואוהבים, הם קשובים זה לזה, והאינטימיות היא קירבה ראשונית בין גוף לגוף.
 
הם חגים ונתלים זה על זה ומתעופפים באוויר ומרפים ומשנים מקומות, ואז הם פוצחים בריקוד אחד סוחף, כולם כאיש אחד - בפישוק רחב מעבירים משקל מרגל לרגל, במהירות, בקופצנות, הזרועות נפרשות ויש להן ריקוד משל עצמן. לזרועות ביצירה הזו תפקיד אחר, הם מרמזות על קיום אחר, הם נפרשות רחב כמו לקראת חיבוק אך נסגרות על עצמן, כפות הידיים רכות אך בעלות יכולת תפיסה ומעלות על הדעת סדרות טאי-צ'י בהן הידיים נעות ברכות אך מסוגלות גם לדחוף ולאחוז בעוצמה ולצייר אליפסות יפיפיות באוויר.

האליפסות נותרות מרחפות, והרקדנים יכולים להיכנס לתוכן כמו בפלצור שקוף חסר חומריות, והכל מתחלף במהירות וזורם ללא מעצור ואולי זה גם ריקוד על אהבה. 
 


מקום, Makom, להקת המחול ורטיגו, צילום: אלעד דבי



מקום, Makom, להקת המחול ורטיגו, צילום: אלעד דבי


הגוף נענה מעצמו לשמחה
 
אחרי פסק זמן מאפילה הבמה, גשר נכנס ואור עולה עליו. והנה בית שנראה כאילו יצא מרישום יפני - עם קירות ארוגים הנשענים ביציבות ובקלות זה על זה, ואולי אפילו גשר ישן. זוג אחד חג סביבו, מתחבר ונפרד ומטפס ונגרר עד שהם יוצאים מתחום מבנה הקנים וממשיכים בריקוד האוהבים.

רקדנים אחרים ממשיכים להיתלות זה על זה ולחוג ולסובב, וכל אותו זמן המוזיקה ממשיכה להיות קצבית אך לא רוק'נרולית, כמו שטיח קצבי הגורם לרגלי הרקדנים לדלג ללא מאמץ ולדרבן את הגוף, הנענה כמו מעצמו לשמחת הריקוד.

נערה נתלית על שני מקלות מקבילים הנישאים בידי שני רקדנים. עקידה? אולי, אך אין צער או מצוקה בהיתלות הזו. היא מתהפכת כמו בסוג של אקרובטיקה, רגליה לא נוגעות בקרקע, ומזכירה מעין תעופה בעולם שבו החוקים עובדים לטובתך. במה מדובר? ההיפוך חוזר על עצמו, המרגלים ששבים מסיור בארץ הם אפשרות רחוקה - אך אז כל הרקדנים שבים והמוזיקה המניעה הכל ממשיכה קדימה והלאה. 
 

https://www.youtube.com/watch?v=cS3pOfm96WQ&t=10s



תשובה פוליטית, אמנותית, קיומית
 
הידיים ממשיכות את ריקודן בטווח הרחב, מקצה חיבוק לקצה חיבוק נוסף, כפות הידיים ממשיכות ללטף את האוויר ומוכנות לקריעה, תנועת הברכיים הכפופות והמתיישרות מגדילה את הטווח והגו נענה בקפיציות רכה ומהירה.

לקראת הסוף מתגלה הורה. פשוטה וחסרת מחשבה וכזו שאי אפשר להפסיק. היא פעימת חיים טבעית והיא שמחה, והנה נוצר גם מעגל והקהל מריע. יש רק טוב במעגל הזה, כולנו שוב תמים ומאמינים בשמחה ומאושרים לנשום, והקצב לוקח אותנו למקום הטוב שנמצא בתוכנו ולא ניתן להריסה.

מופע המחול הזה הוא כמו תשובה ניצחת, פוליטית, אמנותית, קיומית, מקומית וחסרת לאום לפחד שאנחנו אחוזים בו. נצטרף לרקדני "מקום" ולא נרפה.

מקום, Makom, להקת המחול ורטיגו, צילום: אלעד דבי 



מקום, Makom, להקת המחול ורטיגו, צילום: אלעד דבי


 
"מקום", להקת ורטיגו, כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים, מוזיקה: רן בגנו, תלבושות: ששון קדם.