תסבוכת ביתית מטורללת
 
הרבה נושאים חשובים אפשר למצוא, אם רוצים, במחזה של אפרים קישון "הכתובה": ביקורת על התערבות הדת ביחסים בינאישיים; מאבק בין מעמדות חברתיים; ביקורת על חוסר השוויון בין נשים וגברים. אבל הדבר הכי חשוב שיש במחזה, ואולי מסביר את העלאתו שוב ושוב - עכשיו בפעם העשירית - זו העובדה שמדובר בקומדיה שממשיכה להצחיק ולמשוך קהל, וגם למלא קופות - עניין לגמרי לא זניח עבור תיאטרונים. גרסת 2023 של "הכתובה" עולה עכשיו בתיאטרון חיפה – הפקה חדשה שמוביל צמד שכבר חתום על הצלחת המחזה בסיבוב קודם: הבמאי משה נאור והכוכב שלמה בראבא.

תקציר התסבוכת הביתית-מטורללת: השנה היא שנת העשור למדינה ואיילת, בתם של אלימלך האינסטלטור ושפרה עקרת הבית שבעלה לא מסכים שתעבוד, זקוקה לכתובה שלהם כדי להירשם לנישואים עם רוברט הסטטיסטיקאי הקשור מאוד לאימו.

הכתובה שנעלמה מעלה זיכרונות על חתונה לא ממש כהלכתה שאולי בכלל לא הייתה, או בכל אופן לא נרשמה כתקנה, ומכאן יוצא שאלימלך ושפרה הנשואים זה שנים הם בעצם צמד רווקים שמחשבים מסלול מחדש. תוסיפו לכל זה גם את יפה, השכנה האלמנה החטטנית ואת בוקי, הקיבוצניק הצעיר המסוקס ותבינו לאן זה מוביל. 



הכתובה, תיאטרון חיפה, צילום: ג'ראר אלון



וינטג', עם טוויסטים מרעננים
 
לפני 15 שנים ביים נאור את בראבא כאלימלך האינסטלטור השוביניסט, בהפקה שעלתה בתיאטרון הקאמרי, הצליחה מאוד והייתה מועמדת במסגרת פרס התיאטרון לקומדיה של השנה. ראיתי את ההפקה ההיא, ומה שזכרתי ממנה בעיקר היה היאצק שברח לבראבא מדי פעם, לשמחת הקהל.

בהפקה החדשה של תיאטרון חיפה, יאצק לא בורח לבראבא - הוא פשוט חלק מדמותו של האינסטלטור שרודה באשתו, מציק לחתן המיועד של בתו, צוחק על השכנה הפולנייה ומתגעגע בנוסטלגיה מתרפקת לקיבוץ שעזב שנים קודם לכן. בראבא-אלימלך גרסת 2023 שולט בדמות, בבמה וברוח השטות שבעלילה, הוא מתיז ניצוצות של חדווה לכל עבר, מגלם בנינוחות עם קריצה את האיש-מפעם וכובש את הקהל בצדק, ובלי מאמץ.

"הכתובה" הזאת היא במידה רבה דֶה בראבא שואו, ונכון עשה הבמאי נאור שאִפשֶר, ואולי אף עודד, את הכוכב שלו ללכת עד הקצה, תוך נאמנות מודגשת למקור, שבאה לידי ביטוי בפרשנות הכללית, בכל האלמנטים – כמו השפה של פעם, התלבושות של אורנה סמורגונסקי והתפאורה של ניב מנור, לצד הכנסת תוספות מרעננות כמו החדשות בקריינות של דן כנר והמוזיקה החיה ושירי התקופה (ניהול מוזיקלי ועיבודים: ליאור רונן וגיא פרטי).
התוצאה היא קומדיה נאמנה למקור בואכה קריקטורה, שעובדת יופי כי דווקא כך מנוטרל כל חשש לאנכרוניסטיות מיושנת. זה וינטג', עם טוויסטים מרעננים. 
 


הכתובה, תיאטרון חיפה, צילום: ג'ראר אלון


למה לקלקל את הפאן
 
איילת רובינסון מגלמת את שפרה, אשתו שאולי אינה אשתו של אלימלך, שעוברת מהפך (גם אם זמני). רובינסון היא שחקנית מוכשרת ומגוונת, שלא זוכה לדי הזדמנויות להפגין את כישרונה בתיאטרון הרפרטוארי. נאור העניק לה כאן הזדמנות שהיא מנצלת עד תום כדי להפגין את כישוריה לא רק כשחקנית קומית, כשפרה המתהפכת על אלימלך השתלטן, אלא גם את איכויות שירתה, במסגרת התוספת המוזיקלית החיה על הבמה - הרכב של שלושה נגנים שמנגנים ביותר כלים המלווה את ההצגה, בין היתר את הסולו של רובינסון, שזוכה – בצדק - למחיאות כפיים בסיומו.

יובל סגל (מ"הפיג'מות" ו"כראמל") מעצב רוברט שהוא התגלמות הנחנח, ושמא עדיף לומר בלשון תקופת ההצגה פוץ; רוית יעקב כהן ממשיכה את מסורת הוצאת השם הרע לפולניות כשכנה החטטנית יפה. יעל טל היא איילה חביבה כנדרש ועומר עציון כבוקי הקיבוצניק, גמלוני-חינני בסנדלים התנכיים המתבקשים.

ברגע של רצינות אפשר לומר בתוגה-נוגה שמקץ יותר מ-60 שנה מאז נכתב המחזה, רוב הסוגיות שעולות בו – דת ומדינה, שוויון בין המינים, מלחמת מעמדות – עדיין ממשיכות להתקיים ולהטריד (גם אם שינו מעט את פניהן). אבל בעצם, אין שום סיבה להתאמץ להגג בכובד ראש בהקשר הזה ולקלקל את הפאן. בשורה התחתונה, "הכתובה" של תיאטרון חיפה היא קומדיה שמהלכת בהצלחה רוויית נוסטלגיה על הקו הדק שבין תיאטרון לבידור.

הכתובה, תיאטרון חיפה, צילום: ג'ראר אלון



הכתובה, תיאטרון חיפה, צילום: ג'ראר אלון



לרכישת כרטיסים

הצגת תיאטרון חיפה, 3 בינואר 2023, בית החייל תל אביב