אוהד חיטמן, יחד עם משה קפטן וכל השאר, מעניקים לצופים שעתיים-פלוס של הנאה צרופה, שבהחלט מגיעה לנו. אז יאללה, לכו
אסקפיזם מלוטש היטב
איך יודעים שמיוזיקל טוב? כשהקהל יוצא מהאולם עם חיוך על השפתיים. זה בדיוק מה שקורה בתום "השנה היפה בחיי" של אוהד חיטמן, הפקה משותפת של הבימה ותיאטרון חיפה. ברזומה של חיטמן כבר רשום מחזמר מקורי מוצלח ומצליח אחד, "בילי שוורץ" (תיאטרון חיפה, 2015), והחדש שלו מוכיח שהוא בהחלט יודע מה הוא עושה – ועושה את זה מצוין. "השנה היפה בחיי" היא ממתק אמיתי לאוהבי הז'אנר ולכל מי שרוצה לברוח קצת אבל גם להישאר כאן, כי חיטמן לא רק יודע ליצור מיוזיקל אמיתי, הוא גם יודע לשתול אותו היטב במציאות ישראלית מוכרת שמדברת לכל אחד.
הפעם מדובר בזוג-צעיר, דנה ורוני, היא שחקנית מתחילה והוא מוזיקאי שעובד על מחזמר ראשון, הוא מצויד באמא פולניה (אלמנה), היא באמא ספרדייה (גרושה). הם נכנסים להריון ומגלים ששום דבר אינו כמו שחשבו שיהיה בשנה הראשונה אחרי הלידה. היא לא ישנה, הוא לא כותב; היא מאבדת את עצמה, הוא לא מוצא את עצמו, אמא שלו משגעת מצד א', אמא שלה מטריפה מצד ב'; והסקס, והחשק, והחלומות, הפיתויים, והעצבים, השגרה והכביסה... בקיצור, כל מה שמוכר לכל ההורים הטריים ומפחיד את כל ההורים בפוטנציה. תוסיפו לזה זוג חברים-הכי-טובים שהם במקרה גם הומואים וגם הורים לתאומים שרק נולדו, ומספקים מעין שיקוף מראה לזוג המרכזי ותבינו לאן כל זה הולך.
חיטמן, שכבר ברור שפיצח את נוסחת המיוזיקל, יודע – כמו שנאמר לגיבור במחזה – ש"החיים הם לא מחזמר", ולחיים במחזמר חוקים משלהם (למשל שגיבורים פוצחים בשיר בכל רגע נתון), ולכן מותר ואף צריך להגזים, להגחיך, להתפרע, לצחוק, לקרוץ לקהל, להעיף את הגג מרוב רגש. אבל גם שכדי שכל זה יעבוד, צריך שהשורשים יהיו נטועים באיזושהי מציאות מוכרת. וכדאי מאוד שהתוצאה הסופית של כל הבליל-תבשיל הזה תהיה באזורי הסוף-טוב, מה שנקרא בשפת המקור של המיוזיקלס המצליחים והמכוננים – feel-good.
השנה היפה בחיי, צילום: אילן בשור
ברודווי נוצץ בכחול לבן
חיטמן, שחתום כאן על המחזה, הפזמונים, המוזיקה וגם העיבודים הווקאליים, עושה בדיוק את כל זה. אין קלישאה, סטריאוטיפ או פרה קדושה שנעדרים מהבמה (ההומו המוחצן, הפסיכולוג המטורלל, הפולניה המניפולטיבית לעומת הספרדייה החמה, סירים מול שואה, טינדר מול גריינדר), אין נושא חסין הגזמה או הגחכה (טיפול פסיכולוגי וד"ש להכלה, הבייביסיטר הסטודנטית הסקסית, הגוף המשתנה, הומואים וסטרייטים, שנאה עצמית), אבל הכול נטוע במציאות והכול-הכול נעשה בחן אינסופי, בשנינות, בהומור דק ומתפוצץ וכן – בהרבה אהבת אדם (בעיקר אם הוא שפוף, מותש, פגום או מיואש).
כך אפשר למצוא בטקסט (שמופיע גם בכתוביות מעל הבמה) המון פאנצ'ים, קטנים וגדולים, רפרורים משעשעים (ע"ע אורנה דץ מבליחה כשבידיה עוגת מסיבה ושואלת בהטעמה, "איפה? איפה? העוגה") ואמירות מושחזות ונוגעות, שעטופות בשכבת מגן של מוזיקה קסומה-סוחפת והבטחה מפעמת לסוף-טוב. והמוזיקה של חיטמן כאן קסומה, כי היא מצליחה מצד אחד לכבוש ולהזדמזם בראש מהרגע הראשון ומצד שני להישאר קצת נשגבת (אי אפשר באמת לשיר יותר ממשפט או שניים מתוכה בסוף).
חיטמן חבר כאן לבמאי משה קפטן, אשף מחזמרים וספקטקלים, והתוצאה היא מיוזיקל מלוטש, נוצץ, מלא רגעי שיא ונאמברים מרהיבים שמקפיצים את הקהל. הכי ברודוויי בכחול-לבן מבריק. עוז מורג אחראי לכוריאוגרפיה המצוינת, אבי יונה (במבי) בואנו לתאורה, ערן עצמון עיצב את התפאורה המינימליסטית אבל ממש לא ריקנית-פוזאית, שמנצלת היטב ועד תום את הבמה המסתובבת, ואורן דר אחראי לתלבושות המיטיבות והיפות.
https://www.youtube.com/watch?v=SvwnnGSyx_Y
סופרלטיבים לקאסט
והקאסט. שני בוגרי "כוכב נולד" הם הזוג-צעיר: רוני דלומי היא דנה ולי בירן הוא רוני שאיתה ומולה. דלומי היא כבר סוג של נכס-מיוזיקלס בהבימה, והליהוק שלה כאן כדנה הקורסת תחת עומס החלומות המתנפצים-משתנים, הולם בדיוק את קול הפעמונים משדר-התום שלה. לי בירן מפתיע ומרשים ביכולות השירה-תנועה-משחק שלו, ממש נראה כמי שנולד לז'אנר. אורנה דץ שרה, רוקדת ויפה כתמיד, ישראל ארנסט כד"ר גריי מתפרע בכיף מדבק, יואב מילשטיין כאודי הוא הבטלן המרקד-ושר הכי נחמד בסביבה.
שניים שראויים לסופרלטיבים מיוחדים הם מיקי קם ובן יוספוביץ'. קם היא בדרגה אחת מעל כולם (גם בנאמבר כד"ר רות, בגובה פי שניים מהמקור. מקרה או עוד בדיחה מכוונת של חיטמן את קפטן?). הדיקציה שלה פשוט יוצאת מהכלל, כל מילה ברורה וצלולה, הקול נפלא וקטיפתי, התנועה מלוטשת והתזמון הקומי (וגם הדרמטי ברגעים הספורים שהוא נדרש) מעולה. היא באמת פשוט נהדרת. ויוסיפוביץ', שכבר הוכיח לא אחת בעבר כישורי משחק במנעד רחב ומרשים, מוכיח כאן שהוא גם יודע לשיר ולהתנועע מצוין. הוא בן האחראי והנרגן, שסוחף וגונב סצנות בלי מאמץ, ומעיף את הגג בשיר "שונא" (טקסט-מטעמים של חיטמן).
חיטמן, יחד עם קפטן וכל השאר, מעניקים לצופים שעתיים-פלוס של צחוקים והנאה ומצב-רוח-טוב, שבהחלט מגיעות לנו. אז יאללה, לכו.
תיאטרון הבימה, בתל אביב