חוויה כבירה

לו הייתי צריכה לסכם במילה אחת את דעתי על ההפקה החדשה של "חפץ" מאת חנוך לוין בהבימה, היא הייתה זאת: וואו. כן, עד כדי כך.

"חפץ" בבימויה של מירי לזר – שגם אחראית לתנועה ולמוזיקה – היא לא עוד הצגה מצוינת, היא דרגה אחת מעל, בקטגוריה בפני עצמה. היא חוויית תיאטרון רב-חושית מענגת ומשכרת שמטביעה חותם לשנים. מי שרוצה להבין מה מוֹתָר התיאטרון על קולנוע או טלוויזיה – שילך לראות את "חפץ" בהבימה.

כמעט קשה להאמין, אבל כש"חפץ" הועלה לראשונה בתיאטרון חיפה ב-1972, הוא היה המחזה הראשון של לוין שהצליח בגדול, בקרב הקהל והמבקרים. מומחי ופרשני לוין רואים בו את התגלמות ותמצית יצירותיו (כפי שכתב חברי ועמיתי מיכאל הנדלזלץ בביקורת על ההפקה הקודמת של "חפץ"  - הקאמרי, 1996 - המופיעה בספרו "חנוך לוין על פי דרכו": "'חפץ' (הוא) המקור לכל יצירת לוין לעתיד לבוא".

אבל עזבו. לא צריך תואר בתיאטרון, מצח גבוה או שליטה בז'רגון תיאטרוני מקצועי כדי לצפות בהפקה הנוכחית -  בפרשנות, בעיצוב, בליהוק המדויק וכל השאר המדויק של מירי לזר - כדי להבין ולהרגיש שזו חוויה כבירה. לזר הצליחה להפיק את המרב והמיטב מהטקסט הגאוני והמופלא של לוין, מהשחקנים – שתפקידו של כל אחד נראה פשוט תפור עליו בתפירה עילית ומכל מה שהוא במה: התפאורה של אדם קלר, התלבושות של מאור צבר, התאורה של מאיר אלון – שכולם נהדרים ומשרתים באופן מדויק את המחזה וההפקה. וכמובן, התנועה והעריכה המוזיקלית של לזר עצמה, שמעניקים ערך מוסף קסום-מצמרר לטקסט של לוין.
 

חפץ, תיאטרון הבימה, צילום: רדי רובינשטיין

כסף, כוח, כבוד
 
כשלוין נשאל אי-אז ב-1972 כשהמחזה עלה לראשונה על מה הוא, הוא ענה: "על החיים". וזה נכון, וצורב ומצחיק עד דמעות עצב, היום אולי אפילו עוד יותר, כי המחזה עוסק בהתעללות אנושית בין-אישית, במשחקי כוחות בין משפילים ומושפלים, או בלשון הצירוף העכשווי המצמרר: כסף, כוח, כבוד. וכל זה אצל לוין מצחיק נורא, ונורא ומצחיק. וחד וחריף ושנון ומזעזע עד הסוף הבלתי נמנע, כמו שרק לוין יודע לכתוב.

חפץ הוא קרוב משפחה רחוק של טיגלך וכלמנסע, זוג אמיד ונחשב – ודאי בעיני עצמם – שהם הורים לפוגרה הצעירה והמוצלחת, בעלת תואר בפיזיקה וגוף של דוגמנית, שעפה על עצמה בלי לעשות שום נחיתת ביניים. חפץ, שמתגורר שנים בבית המשפחה, הוא המושפל הקבוע, בתחתית סולם המעמדות, המגלה שפוגרה היפה עומדת להתחתן – עם אחד ורשביאק, שרעב תמידית – ולא זו בלבד שלא סיפרו לו, הוא עומד להיות מוזמן בסך הכול "כמו כולם". ההשפלה והעלבון מחוללים שרשרת אירועים שחושפים את הרוע, האכזריות, העליבות, האומללות והמרדף אחרי האושר – האמיתי או המדומה.

נכון, הזמן שחלף בין היצירה להעלאה הזאת, הקהה חלק מהזעזוע שגרמו חלק מחילופי הדברים במקור, כי החברה הישראלית התבהמה - כן, אין מילה אחרת. אבל לזר הצליחה לתת דגשים ולהאיר ניואנסים כך שהדברים מזעזעים לא פחות גם עכשיו, אולי אפילו יותר, דווקא בגלל הציפוי המסוגנן והמלוטש, הנאמנות המוחלטת לטקסט תוך הגשה שהולמת כל כך את הזמן הזה. (למשל הפאוזה הקטנה שעושה פוגרה, ובהמשך אמה כלמנסע המהדהדת אותה, בין צמד המילים "מוצצת – הנאה". כשתראו תבינו.)

חפץ, תיאטרון הבימה, צילום: רדי רובינשטיין

ליהוק מבריק ומעולה
 
הליהוק מבריק ומעולה. אין מספיק סופרלטיבים לחלק לכולם – ולכולם מגיע – על עבודתם. בןיוסיפוביץ' הוא חפץ מרטיט לבבות. לבוש שחורים הוא יושב בירכתי הבמה לפני תחילת ההצגה, בזו בה צפיתי קרוב לשלושת רבעי שעה (קהל – אולי תבואו כבר בזמן?!), בלי לזוז בכלל. דומם ממש כמו חפץ. ואז עולה האור, עז ובהיר, וכל הקאסט מרחף-מחולל לקדמת הבמה בתלבושות צבעוניות, נעליהם בידיהם, לצלילי המוזיקה. סוג של מחול מוות לא מודע, במסווה של נשפיה עליזה. מזכיר משהו?
וייקח לכם זמן לזהות שם את צביקה הדר, שמגלם את טיגלך ומגלה איזה שחקן נהדר הוא, נאמן ללוין עד ההבעה האחרונה ואף פעם לא בורח לו הדר הבדרן. ותראו שם את אסנת פישמן מרהיבה ככלמנסע וככה גם כל האחרים: הגר טישמן כפוגרה, אבישי מרידור כוורשיביאק, דניאל סבג כאדש ברדש חברו של חפץ, אורי הוכמן כשוקרא, הלכאורה משקיף מהצד, ואושרת אינגדשט כחנה צ'רליץ' המלצרית.      
ומעל לכל, לפני ואחרי הכול, עומד הטקסט של לוין. טקסט מפלח וקולע, שלא מבזבז אף מילה ומדייק את החיים, את כל הכמיהות והחולשות האנושיות, במקצב הייחודי לו, במשפטים שלא עוזבים, ורבים מהם ראויים לתיוק בזיכרון כציטטות עוצמתיות. כמו זה שאומר טיגלך המתנשא לחפץ המושפל: "אל תעשה עניין מהחיים שלך. הורסים וזהו".

לכו וזהו. תצחקו המון, תצאו מוקסמים ומזועזעים. 


חפץ, תיאטרון הבימה, צילום: רדי רובינשטיין