הפקת בית ליסין למחזה של ז'אן קוקטו בתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימויו של גדי רול, היא מעין קריקטורה אנושית מצחיקה-מבעיתה שמעוררת אמפטיה ודחייה. אל תחמיצו
סיפור מופרך עם שורשים ריאליסטים
הורות נועדה לכישלון – כך שמעתי אישה שנונה אחת אומרת באחרונה, חצי-בצחוק חצי- ברצינות. ההורות של איבון וז'ורז' במחזה "הורים איומים" מאת ז'אן קוקטו, לא זו בלבד שנועדה לכישלון – היא מממשת וממצה אותו עד תום, לתפארת, ועוד הרבה יותר מזה. כי קוקטו כתב קומדיה מתפרעת שמוּנַעת מדרמה גדולה הגולשת למחוזות המלודרמה, סיפור מופרך ומוקצן עם שורשים ריאליסטים מאוד, מעין קריקטורה אנושית מצחיקה-מבעיתה שמעוררת אמפטיה ודחייה. כן, בדיוק ככה.
מישל בן ה-22 לא חוזר הביתה לילה אחד. כן, הוא עדיין גר עם הוריו ז'ורז' ואיבון, ועם הדודה לאו – אחות האם – שמתגוררת איתם. ז'ורז' מודאג, איבון היסטרית. דודה לאו סבורה שבחור בן 22 כבר אינו ילד ומן הסתם הוא פשוט מבלה ואין סיבה לדאגה. איבון היא מין "צוענייה" בשפת המחזה, אישה מחופפת בשפת ימינו.
ז'ורז' אמנם מפרנס את המשפחה והולך לעבודה, אבל קשה לכנות אותו סלע איתן, כי חיש מהר מתברר שהוא במשבר גיל מערער מעל ומעבר למצופה. מי שמנווטת את ספינת המשפחה הרעועה הזו במימי המציאות ומשמשת כמבוגר האחראי בקבוצה היא הדודה לאו, אישה קרת-רוח, רציונלית, מסודרת ואחראית, אך לא נטולת שריטה משלה: היא כאן כי היא בעצם ויתרה על ז'ורז', שלו היתה מאורסת, לטובת אחותה איבון, ובעצם מעולם לא חדלה לאהוב אותו.
הורים איומים, צילום: ישעיה פיינברג
הורים איומים, צילום: ישעיה פיינברג
אזורי דמדומים אדיפליים
ההורות של איבון היא הרבה מעבר להורות-הליקופטר: זו אימהות-הליקופטר פולנית על ספידים, בואכה אזורי דמדומים אדיפליים. היא לא סתם חונקת מאהבה את הילד שכבר אינו ילד, היא מתלטפת איתו, מתכרבלת איתו במיטה, מצפה ממנו למפגני אהבה פיזיים ומילוליים. כאלה דברים.
אלא שכשמישל מגיע, מתברר שסיבת היעלמותו היא כמובן אישה. צעירה. מדלן. שהוא מאוהב בה עד מעל הראש, מה שגורם לאיבון לשנוא אותה מיד ברמות על, עוד לפני שבכלל פגשה אותה.
ז'ורז' לעומת זאת, כך מתברר, אוהב אותה. קצת יותר מדי אפילו, בלי שום קשר לבן המאוהב בה בעיוורון מוחלט. מי שנחלצת – כתמיד – לעשות סדר בבלגן האנושי הזה היא הדודה לאו. וכן, כולם (למעט אולי מישל התמים) משקרים, כל אחד מטעמיו, תככיו וסיבותיו.
הורים איומים, צילום: ישעיה פיינברג
הורים איומים, צילום: ישעיה פיינברג
המחזה שעורר מהומה
"הורים איומים" עלה לראשונה ב-1938, השנה בה כתב קוקטו את המחזה, ולצד הביקורות הטובות ואהדת הקהל עורר גם מהומה על רקע טענות באשר למוסר המפוקפק המוצג בו. מאז חלפו עשורים והתחלף מילניום, האקלים החברתי והתרבותי השתנה מאוד, הטענות המוסרניות די התנדפו (אולי מינוס חסידים שמרנים של תקינות פוליטית) ועדיין – ענייני משפחה, הורות, יחסי הורים וילדים ממשיכים להעסיק אותנו, לבעור ולהבעיר בנו.
זו אינה ההפקה הראשונה של "הורים איומים" בישראל. ב-2016 עלתה ההצגה בתיאטרון באר שבע ואף זכתה בשלושה פרסי תיאטרון וביניהם פרס המחזה המתורגם הטוב של השנה ופרס התרגום, שקיבל אלי ביז'אווי (שזכה לפני ימים אחדים גם בפרס היצירה למתרגמים מטעם משרד התרבות).
עכשיו חוזר המחזה, בתרגום של ביז'אווי, בבימויו של אותו במאי מאז – גדי רול ואפילו עם שניים מחמשת השחקנים שהשתתפו בהפקה ההיא – תום חגי ושירי גולן, לבמת תיאטרון בית ליסין, ואני מאחלת להפקה המוצלחת שגם תאריך ימים (ותיסע לטייל ברחבי מפעלות המנויים של ישראל).
הורים איומים, צילום: ישעיה פיינברג
מזל שאנחנו לא כאלה
הטקסט של קוקטו בגרסת ביז'אווי זורם ושוצף ומשתולל בפי השחקנים בבימויו המיומן של רול את הקאסט המשפחתי-מטורלל. תום חגי חוזר לתפקיד שעשה גם בהפקה הראשונה ומגלם את מישל, הילד-של-אימא, בתמימות מקְרִיפָּה מדויקת ומתבקשת. כרמל בין כמדלן נעה במיומנות של זיקית משכנעת על כל הקשת, מצעירה שרק-רוצה-לשאת-חן ועד למניפולטיבית לא קטנה בעצמה.
יורם טולדנו הוא ז'ורז', סמרטוט גברי מתוסבך לעילא בדיוק כפי שאחד כזה צריך להיות, כולל פרצי גבריות בוטה-מדומה ובעצם שברירית. שירי גולן, שבהפקה הקודמת גילמה את האם איבון, מגלמת הפעם את הדודה לאו, והיא נפלאה כאישה רוחשת-הטוב שחורשת מזימות עד אין קץ. לימור גולדשטיין היא איבון, האימא המחופפת הכי סקסית בסביבה, שחונקת את בנה מרוב אהבה ומוחקת את בעלה מרוב אדישות בנונשלנטיות נהדרת.
תלכו, כיף גדול לראות אותם מוציאים אחד לשני את הנשמה. ולצאת במחשבה שאנחנו ממש ולגמרי לא כאלה. טוב, נו.
הורים איומים, צילום: ישעיה פיינברג