כמה מאיתנו מספיקים להכיר באמת את הורינו כבני אדם, בנפרד מתווית אמא ואבא? כמה מספיקים בבגרותם להתקרב להוריהם ולקבל אותם כפי שהם, להתגבר על משקעים, להבין, להתפייס ולאהוב אחרת? כמה מאיתנו מֵצרים על שיחות שלא ניהלו, שאלות שלא שאלו, הזדמנויות שהוחמצו? על סימני שאלה שנשארו נטולי תשובה, על אי-הבנות גדולות וקטנות שלא באו על פתרונן?
 
יחסים מורכבים, משתנים, מכאיבים
 
אל שורה של יצירות שעוסקות בנושא הזה מצטרף גם המחזה המקורי של מוטי לרנר, "על הסף", שמועלה בתיאטרון יפו. לרנר, המספר בתוכנייה ששורשי המחזה בתהליכים שהתרחשו בבית הוריו אחרי מות אמו ולפני מות אביו (שמונה שנים אחריה) – דעיכתו, אבלו, הסתגרותו ופרידתו ההדרגתית מילדיו ונכדיו, כותב שם: "נדמה לי שהתשתית הרגשית לכתיבה ניזונה מהתבוננות בתהליכים האלה בניסיון לעכל אותם ולהשלים איתם, ולפענח ולו במעט את פשרה המסתורי של האהבה שהתגלתה ביני לבין אבי..."

אז התשתית כאמור אישית, אבל לא מדובר במחזה ביוגרפי. סיפור יחסיהם המורכבים, משתנים, מכאיבים-מתקרבים של גיבורי המחזה, טוביה בן ה-78 ובנו איתן בן ה-42 אחרי מות הרעיה-האם, יהדהד כמעט אצל כל צופה משהו מוכר, משהו נוגע. כי זה במידה כזו או אחרת הסיפור של רבים כל כך, ולא רק במובן האוניברסלי, המאפיין את החברה המערבית המודרנית כולה, אלא במיוחד ובאופן ייחודי של רבים מבינינו כאן, בישראל.

והכאן הזה, הכחול-לבן הזה, הוא חשוב ומהותי, כי המציאות הישראלית היא מציאות קיומית יומיומית של חיים ומוות, מציאות שטוענת הכול – כולל קונפליקטים בינאישיים ומשפחתיים - במתחים וחרדות, קרעים (גם פוליטיים) וכאב, טראומות ופחדים. מורכבויות על מורכבויות. 
 

על הסף, צילום: רדי רובינשטיין

השכבה העליונה מתקלפת בהדרגה
 
איתן, הבן במחזה, שירת במשך שנים בקבע, נפגע במבצע "צוק איתן" והתחיל פרק אחר בחיים כשהשתחרר והחל לנהל את הוצאת הספרים המשפחתית, מפעל חייו של אביו טוביה, שעדיין מתעקש על התפקיד שספרות אמורה למלא בחיינו, בין אם מתוך אידיאליזם, התעלמות, או עיוורון לשינויים החלים בעולם הספרים והספרות.

אחרי מות אשתו, רבקה, טוביה מתעקש להוציא לאור אנתולוגיה שהיא ערכה, של סיפורים קצרים שכתבו חיילים שהשתתפו ב"צוק איתן", נפגעו כך או אחרת ועזבו את הארץ לברלין. מול התעקשותו של טוביה, בין אם מתוך תחושת מחויבות לאשתו המתה, ליצירה, או שניהם, איתן הבן מתנגד לחשבון הנפש – האישי והקולקטיבי – של כותבי האנתולוגיה, מתנגד למסרים העולים ממנה וגם סבור שלקובץ כזה אין בכלל היתכנות כלכלית, שמישהו בכלל ירצה לקרוא את זה, ומסרב להוציא את הספר לאור.

על פניו - עימות מקצועי בין-דורי. אלא שזו כמובן רק השכבה העליונה, שמתקלפת בהדרגה, במערכת היחסים בין האב לבן, מערכת יחסים טעונה, מורכבת וקשה, שמקורה לא רק בהבדלים בין דוריים בכלל, או באישיות השונה של כל אחד בפרט, אלא גם ביחס השונה של כל אחד מהם לשירות הארוך של איתן בצבא והשפעותיו, לתפקיד הצבא מול החברה ולהפך, למשמעות האמנות בכלל והספרות בפרט בחברה, בצבא, למשמעות כל המארג הישראלי והאישי הזה.

בתוך כך, מתברר התפקיד המרכזי שמילאה וממשיכה למלא האם-הרעייה בחיי שניהם, ולא פחות – במערכת היחסים שביניהם. זו שהייתה - וזו שמשתנה, מתפתחת ומתהווה אחרי מותה. 
 

על הסף, צילום: רדי רובינשטיין


איך עוד לא חטפו אותה?
 
דרך ארוכה עושים האב והבן במחזה, בפרק החיים הזה שבו הם נשארים האחד מול השני, ועם השני, אחד על אחד. במהלכה, מגלה כל אחד בעצמו ובשני צדדים אחרים, חדשים ונסתרים. ובסופו של מסע רגשי-נפשי רב-תהפוכות הם מתקרבים באופן ובמידה שאיש מהם כנראה לא צפה, ומטעינים את המושג אהבת הורה-ילד במשמעות שונה, כאובה-משלימה.

הדר גלרון ביימה היטב את יצחק חזקיה ודן שפירא, המבצעים מצוין את הדואט התובעני הזה. הם מלאי עוצמה, חולשה וכאב, אנושיות ואיפוק, צער ואהבה, והם משכנעים, נוגעים ללב ומעוררים המון הזדהות ואמפטיה.
חפשו את מועדי ההצגות – המעטים, למרבה הצער – של המחזה הזה, המומלץ ומעורר המחשבות והשיחות.

ורק שאלה אחת יש לי, עם כל הכבוד – ויש באמת – לתיאטרון יפו ולחלל הייחודי שלו: איך זה שאף תיאטרון גדול, מבוסס וממוסד עדיין לא חטף את ההצגה הזאת כדי להעלות אותה אצלו?
    
צפיתי בהצגה בתיאטרון יפו. מועדי ההצגות הבאות: 19 ביוני 2023 (בית יד לבנים רמה"ש), 22 ביולי (תיאטרון יפו).