חוויית כלי הקשה
 
בתחילת יולי צפוי הקהל שיגיע לסדרת הקונצרטים של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון לחוות חוויה קצת אחרת. את מרכז הבמה יתפסו כלי הקשה, עשרות רבות של כלי הקשה - כלים שבדרך כלל ממוקמים בצד או בגב הבמה, ויהפכו למשך קונצרט אחד לסולנים.
 
התכנית כמובן בנויה בהתאם מיצירות שנכתבו במיוחד לכלי הקשה: יצירה של נייג'לווסטלייק, מלחין אוסטרלי; יצירה של המלחין היפני מאקי יישי, מלחין יפני, יצירה של רחמנינוב ויצירה של תומר יריב, מלחין ישראלי, שינגן יחד עם חבריו לאנסמבל טרמולו תומר גלילי, ליאור טל, דניאל סולומונוב ודפנה סגל.
 
המנצח והמנהל המוזיקלי של התזמורת, דן אטינגר, בחר בתכנית המקורית ויוצאת הדופן הזאת לקונצרט החותם את העונה ה-34 של התזמורת. לצדו אחראי על כלי ההקשה תומר יריב, שבנוסף להיותו מלחין נושא בעוד שלל תארים: נגן סולן בכלי הקשה, מורה, מקים הרכבים מוזיקליים לרבות אנסמבל טרמולו לכלי הקשה הפועל במרכז טרמולו - מרכז ארצי לכלי הקשה בנתניה.     
  

התזמורת הסימפונית ראשון לציון, תמונה באדיבות התזמורת

 
זה כל הקסם
 
"מרכז טרמולו קם כמוצר לוואי לצמד פרקדו, מספר יריב. "הרבה פעמים אחרי שהופענו בפרקדו בישראל ובחו"ל - והיו שנים שבהן היו לנו עשרה סיורי קונצרטים בשנה (תומר יריב הקים בשעתו יחד עם עדי מורג את פרקדו - צמד נגני כלי הקשה. הם הופיעו בעולם כולו וניגנו כסולנים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, י"ש) - פנו אלינו שנעשה כיתת אמן באקדמיה מקומית או במוסד מוזיקלי אחר באזור שבו הופענו.
 
"הרגשתי שהתאהבתי יותר ויותר בתחום ההוראה והם גם שאלו שאלות כמו: Can you share with us the method of raising the next percussionist in Israel? " (האם תוכלו לחלוק איתנו את השיטה שבה אתם מגדלים נגני כלי הקשה בישראל). עכשיו לך תסביר להם. הם לא מבינים שאין מתודה ואין כלום. יש כאן שני נגנים כשכל אחד ממציא את הגלגל מחדש וזה בכלל הקסם של המדינה המטורפת הזאת. אבל הרעיון חלחל לי בראש במשך שנים עד שיום אחד, לאחר 17 שנים של הופעות בא החלום הבא: להקים מרכז  כשהרעיון מאחוריו הוא כפול - להעלות את רמת נגינת כלי ההקשה בישראל, ובו זמנית להרים את התודעה של אמנות כלי ההקשה בישראל".
 
אם אתה מדבר על תודעה אז אני אלך איתך צעד גדול אחורנית. כי מה אנחנו חובבי המוזיקה הקלאסית או האמנותית יודעים על כלי הקשה? פה ושם נקישות תופים – בדרך כלל טימפני ולפעמים גם מצילתיים, משולש ותוף צבאי – ברגעים דרמטיים בסימפוניות של היידן, של בטהובן או ברקוויאמים. נראה לי שתחום הנגינה על כלי הקשה הוא יחסית צעיר.         
 
"מאוד מאוד צעיר. אני חושב שכל מי שעוסק באמנות הזאת של נגינה בכלי הקשה במאה ה-21 זו לא רק זכות, זו גם חובה. אתן לך דוגמא של מה שקורה. מלחינים, הגדולים ביותר בארץ, כשהם כותבים משהו לכלי הקשה, הם מגיעים ל'טרמולו' עם פרטיטורות ואנחנו יושבים איתם ומנסים דברים ומראים להם מה אפשר. יש כאן תהליך של הזנה דו צדדית. שהיא כיף גדול". 


אנסמבל טרמולו, צילום: נורית מוזס 
 

"מעדיף לנגן עם אנשים מאשר להיות סולן"
 
ההזנה הדו צדדית היא דבר שקודם לא היה
 
"אני לא חושב כך. כשאתה מסתכל על הקונצ'רטו לכינור של ברהמס שהוא חיבר לכנר יואכים. הם ישבו ביחד וברהמס כתב לפי ההדרכה של הכנר. או הקשרים בין המלחין שוסטקוביץ לצ'לן רוסטרופורביץ'. אני מעז לומר שאני רואה את זה קורה כאן והסדרה שלנו עם דן אטינגר היא חלק מן התהליך הזה. תחשוב, דן אטינגר עם המעמד שלו והקשרים הבינלאומיים שיכול היה בקלות להביא לתזמורת כמעט כל סולן בעולם ולנגן קונצ'רטו לכינור, לצ'לו או לפסנתר, אומר : לא! אני מביא חמשה נקשים ומנגן קונצ'רטו לכלי הקשה. זה לגמרי בגדר ה"וואו".
 
אוקיי, אבל אני רואה שלהרבה מקומות בעולם אתה נוסע לבד. מה מבקשים שתעשה, תנגן או תלמד?
 
"רוב ההזמנות הן לנגן ואני, כפי שאתה מכיר אותי, אוהב לנגן עם אנשים אחרים ופחות להיות סולן, למרות שלעלות על הבמה ולנגן סולו זה הרבה יותר קל מאשר לעלות עם הרכב. הרכב דורש הפקה, תיאום, יותר חזרות. אתן לך דוגמא. אנחנו, אנסמבל טרמולו, חזרנו לפני כעשרה ימים מסיור הופעות בטאיוואן. הופענו שם באולמות של אלפיים איש מלאים עד אפס מקום, בכל הופעה ניגנו שבע יצירות כששש מתוכן היו יצירות ישראליות - זה מה שהעולם היום דורש. 
 
"ההופעה המרכזית שלנו שם הייתה בפסטיבלTIPC  הבינלאומי, החשוב ביותר בתחום בעולם כיום. לפסטיבל מוזמנים ההרכבים הטובים ביותר של זמננו, הם נבחרים ממש בפינצטה, ביניהם היו  שניים מן ההרכבים החשובים בעולם: הנקשנים משטרסבורג (צרפת) והאונדקוזה (מיפן) והם, לציון יום הולדתו המאה של המלחין הנודע יאניסקסנאקיס, ניגנו תכנית שכולה קסנאקיס. את זה לא תמצא בפסיבלים רגילים".
  
הזכרת את שטרסבורג. הם היו החלוצים בתחום?
 
"כן, ללא ספק. הם קמו בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה ולמעשה רוב הרפרטואר המקובל לאנסמבלים של כלי הקשה נכתב עבורם - קסֶנאקיס, בּוּלֶז שטוקהאוּזֶן. קודם כל כתבו להם והיצירות הטובות הפכו להיות אבני היסוד של הרפרטואר לאנסמבלים של כלי הקשה. כשהסתיים הפסטיבל בטייפה, באירוע המסכם, מנהל הפסטיבל דיבר לפני כל המשתתפים ואמר: 'אני רוצה להגיד משהו על אנסמבל טרמולו, ואני מקווה שהחברים בהרכבים האחרים לא ייעלבו. אני שומע עשרות הרכבים מכל העולם, ובכל פעם שמגיע הרכב מישראל זה פשוט משהו אחר. זה לא דומה למה שמגיע מארה"ב, או מאירופה או מדרום-מזרח אסיה. מישראל מגיע משהו שונה, אחר בגישה שלו, בעמידה על הבמה, ברפרטואר, בגישה לסאונד'. זה היה מאוד מחמיא אבל במקביל די מביך". 
 

תומר יריב, אנסמבל טרמולו, צילום: נורית מוזס 
 
עם סירים ומחבתות
 
 
איך הגעת לתחום הזה בכלל?
 
"זו השבלונה הכי שחוקה אבל הכי אמיתית: זה היה משהו שאני בחרתי. ממש כך. אני זוכר את זה מגיל מאוד צעיר, ארבע או חמש. היו התקליטים בספריה של אבא והיה פטפון ואני לקחתי סירים ומחבתות מן המטבח וניגנתי עם התקליטים. אני ממש זוכר היו השירים של 'החבובות' או 'טאבי הטובה' שמאוד אהבתי".
 
ומה אמרו ההורים על הילד שדופק על הסירים?
 
"כנראה שהם היו מרוצים חלקית כי בשלב מסוים הם שלחו אותי ללמוד מוזיקה. מכיתה ב' התחלתי ללמוד, עברתי הרבה מורים והגעתי לבית הספר התיכון 'תלמה ילין'.  בסוף כתה י'  אמרה לי מירי זמיר, מנהלת מגמת המוזיקה: 'עכשיו אתה הולך להיבחן אצל אלון בור' (מי שהיה נגן כלי ההקשה המוביל של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, י"ש). הגעתי לאלון מתוך תחושת הצלחה כי המורה שלי בתיכון אמר לי כמה שאני מעולה. באתי אליו ונבחנתי והוא כדרכו, כמו שצריך לעשות, גמר אותי שם. אחרי 25 יצאתי מן הבית שלו בתחושה שאני כנראה הכי גרוע בעולם. אני זוכר את עצמי הולך לאוטובוס ונאבק לא לבכות. הלם קרב. אחרי חודש התקשרתי אליו ושאלתי אם הוא מוכן ללמד אותי ואז התחלתי ללמוד אצלו. זה היה בכיתה י"א".     
                    
מתי זה היה בערך? אני שואל מסקרנות כי בשנת 1986 קרה כאן משהו מהפכני. בתחרות פרנסואה שפירא למוזיקאים צעירים - שהייתה באותם ימים התחרות החשובה ביותר והיחידה שהעניקה לזוכה בפרס המשמעותי לא רק סכום כסף נכבד אלא גם הופעה סולנית עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. התחרות הייתה למוזיקאים צעירים בכל הכלים לרבות פסנתר, כינור, צ'לו וכל כלי הנשיפה מעץ וממתכת. המתחרים שהיו הטובים בתחומם ניגנו מול חבר בוחנים שעם חבריו נמנו נגנים, מנצחים בכירים ומלחינים. כאמור באותה שנה זוכה הפרס הראשון לא היה פסנתרן או כנר או צ'לו או נגן כלי נשיפה אלא נגן כלי ההקשה בני קונייבסקי.
 
"טוב שאתה מזכיר את זה, כי לדעתי לא מספיק מדברים ויודעים על הדרך שסלל בניקונייבסקי להרבה אחרים ואחריו כמובן ממשיך הדרך המובהק חן צימבליסטה. אין ספק ששניהם אנשים מדהימים וצריך לתת להם את הקרדיט למהפכה שקרתה כאן בתחום. בלי אלון, קונייבסקי וחן צימבליסטה  לא היה קם 'טרמולו'.   
 

6-5 ביולי 2023 בשעה 20:00 בהיכל התרבות ראשון לציון, 9 ביולי בשעה 20:00 במשכן האופרה תל אביב. כרטיסים: 90-220 ₪. להזמנות כרטיסים