ב-1 באוגוסט ייפתח פסטיבל ישראל 2023 בירושלים. לכבוד האירוע קיימנו שיחה עם איתי מאוטנר, המנהל יחד עם מיכל ואעקנין את הפסטיבל.
 
תפקיד האמנות בימים האלה
 
במצב הפוליטי הבוער של היום, איך התמודדתם עם שאלת קיום הפסטיבל?

"שאלנו את עצמנו הרבה שאלות. למה לקיים את הפסטיבל השנה, עם כל מה שקורה מסביב?. שאלנו שאלות מאוד גדולות ואני לא בטוח שיש לנו תשובות טובות. אבל אחד הדברים המרכזיים קשור לתפקיד של האמנות באופן כללי ולתפקיד שלה בימים אלו במיוחד".

ו...?

"ואני חושב שאם אנחנו מכירים את השיח הרגיל, הפוליטי, הלוגי, הפובליציסטי שבו כל צד זורק את האמת שלו על הצד השני, אז יש שאלה של הקשבה ושל תמורות. האם הבן אדם באמת זז? אתה בוודאי זוכר את תכנית הטלוויזיה 'פופוליטיקה' שהיתה מאה שנה בטלוויזיה. תמיד היה מישהו מצד ימין צועק על מישהו מצד שמאל ולהיפך וחוזר חלילה אבל אף פעם לא קרה שמישהו מצד אחד יגיד לשני: 'אתה יודע מה? לא חשבתי על זה'.  זאת הבעיה, שאין תזוזה! אם כבר, אז יש הקצנה. והמקומות היחידים או הדרך היחידה ליצור תזוזה זה ליצור מקום שבו אנחנו נהיה קצת יותר פתוחים, קשובים, סובלניים ורכים". 
 


הקשר בין אמנות ללחימה
 
כלומר מתבוננים יותר מאשר פעילים?

"בדיוק. שזו גם שאלה מאוד מעניינת, איך אתה מגיע להתבוננות. אבל בתוך ההתבוננות יש גם משהו אקטיבי. אני חושב שהפסטיבל שלנו גם בשנה שעברה וגם השנה הוא ניסיון להציע הזדמנויות לעבור רגעים כאלה. הרי גם אתה עוסק בדבר המוזר הזה שנקרא 'תרבות בארץ' ואתה מאמין בכוח התרבות כי עברת חוויה מסוימת לאורך השנים שלך, חוויה שהפעימה אותך, שנגעה בך בצורה יותר משמעותית מכל דבר אחר בחיים.

"את הרגעים האלה אנחנו מחפשים. ברגעים האלה יכול לקרות הרבה מאוד קסם. בין השאר יכול גם לקרות שינוי. אז בשנה שעברה כל הטקסט האוֺצרוּתי שלנו דיבר על שינוי והשנה כל הטקסט האוֺצרוּתי שלנו מדבר על אמנות ולחימה. בעצם אנחנו חוקרים את מערכת היחסים בין שתי המילים האלו שהן לכאורה מנוגדות: אמנות זה דבר יפה, נשגב, גבוה, ולחימה נתפסת כדבר נמוך, גס ורע".

אלא אם כן אתה מדבר על ג'ודו ועל ג'יו ג'יטסו?

"אז בין השאר יש לנו השנה המון ג'ודו וג'יו ג'יטסו בפנים. בפסטיבל אנחנו בודקים את ההֶלחֶם בין אמנות לבין לחימה ומה קורה ביניהם; אפשר לקחת את הפילוסופיה של אמנויות הלחימה מן המזרח לצד אמנויות לחימה מערביות וצעירות יותר ולהסתכל על התמדה, על הקשבה, על התבוננות ועל מסירות. מהי מערכת היחסים בין זירת הלחימה לבין הסטודיו ובסופו של דבר איך כל זה בא לידי ביטוי על הבמה". 
 

איתי מאוטנר ומיכל ואעקנין, צילום: יאיר מיוחס
 

ג'ודאית בשלושה קרבות 
 
הקו הזה הוא שהכתיב לכם את חיפוש המופעים לפסטיבל?
 
"האמת היא שזה נכנס אחרי שכבר התחלנו את החיפוש, בגלל שהמחאה גאתה כל כך. הטקסט האוצרותי מסכם את הכל. באיזשהו שלב נכנס לנו המושג 'אמנות לחימה', אבל לא התחלנו איתו. באנו הרבה יותר פתוחים והרבה יותר לַקָטים באופן כללי".
 
ולאחר שהנושא נבחר, איך היה היישום שלו בשטח? מה מתאים למה, איפה, מהם החללים העומדים לרשותי? מי הוא הקהל שיגיע למופע מסוים אבל לא יגיע למופע אחר? מתי השיקולים האלה נכנסים, אם בכלל?
 
"השיקולים האלה נכנסים כל הזמן. אנחנו בתפיסה הוליסטית - גם מיכל (ואעקנין) וגם אני, אנחנו לא מסוג המנהלים האמנותיים שיושבים לנו במגדל שן ומנסחים את החזון האמנותי שלנו ואומרים לפסטיבל עכשיו תסתדרו עם זה. הכל קשור לחללים, למועדים בשנה ולקהל היעד. אנחנו פועלים בתוך מרחב שהוא לא רק אמנות צרופה, פּיוּריזם. אנחנו מנסים שלא להיות 'פסטיבל אוצֵר' אלא 'פסטיבל יוצֵר'. יש כמה וכמה הפקות מקור שבאות מתוך הראשים והלבבות שלנו, ביחד כמובן עם יוצרי המופעים".

שזה אומר שאתה שנה או שנתיים מראש פונה ליוצר ואומר שאתה רוצה ממנו יצירה?

"לגמרי. יותר מזה, לפעמים זה משהו שהם לא יודעים שהם מסוגלים לעשות והתפקיד שלנו הוא לנסות ולהרחיב טיפה את המִנעָד שלהם. אם בן אדם רגיל לעשות משהו מסוים, ננסה לקחת אותו קצת יותר הצידה.

"לדוגמא קורין קיציס מעלה כאן בפסטיבל ישראל את העבודה הבימתית הראשונה שלה  ever שזה דבר מטורף אז ליווינו אותה, בעיקר מיכל, לאורך חצי השנה האחרונה בכל תהליכי החזרות. זה מעניין ממש. זה נקראlove me tender  והיא מתעסקת בעובדה שלאורך החיים שלה כל הזמן אמרו לה 'את חזקה מדי!' - אמירה שאפשר להגיד רק לבנות. לבנים לא אומרים דבר כזה. היא למדה ג'ודו בתור ילדה ובתור נערה ועל הבמה נפרש מזרן ג'ודו גדול ומתקיימים עליו שלושה קרבות: האחד מול הבן זוג הגרוש שלה, הקרב השני מול אימא שלה והקרב השלישי שהוא אולי הקרב הקשה מכולם הוא מול עצמה. זו עבודה מהממת". 


קורין קיציס, צילום: אלה ברק

"היצירה בירושלים יותר רדיקלית ובועטת"
 
איך מתנהל הדיאלוג, אתה באמת הולך מאמן לאמן או שהם באים אליך?

"גם וגם. אנחנו עושים את זה כבר המון שנים, אני יותר ממיכל, בגלל שאני מבוגר ממנה. אני פוגש כל הזמן המון אמנים ובסוף משהו מתוך כל אותן פגישות מוצא לו אכסניות כאלה או אחרות. אני כל הזמן הולך לראות דברים. אני כל הזמן מבקר בסטודיואים, רואה מופעים ופרזנטציות. ואז מתגבשים רעיונות ואני מחבר את ההוא או את ההיא, ואז יוצאים דברים. לפעמים מיוזמה של יוצר. למשל 'יאמא' של נטע ויינר. לגמרי עבודה שלו. הוא התחיל לעבוד עליה בלעדינו אבל כשאנחנו הצטרפנו העבודה קיבלה דפוס אחר. או למשל סמיון, במאי רוסי שחזר לארץ עכשיו בגלל כל מה שקורה שם. אנחנו עושים איתו אדפטציה למופע אחר שהוא עשה כבר פעם בחו"ל. בכל פעם זה משהו אחר".

נטע וינר, יאמא, צילום: אלה ברק

ומה באשר לקהל? הוא יותר ירושלמי או שכמו בעבר הכביש בין ירושלים לתל אביב יהיה עמוס יותר בימי הפסטיבל?

"אני לא יודע, אני חושב שהקהל מעורב לגמרי".

ובכל זאת ברוב השנים שאתה עוסק בקהל ירושלמי אתה יכול לומר שנוצר בירושלים קהל יותר ער, סקרן, מחפש? אנחנו חיים בתקופה של סגירויות של קהילות, וקהילת צרכני הפסטיבל בעבר הייתה שונה מן הקהילות של המסגרות הרגילות. עד כמה זה בא לידי ביטוי ?

"במשך הרבה שנים אני כבר מבין לעומק שהתרבות והיצירה היותר מעניינת, רדיקלית, בועטת, חושבת ומערערת, נמצאת בירושלים. זה די ברור. בעיקר מול תל אביב או מול מקומות שבֵעים אחרים. זה פועל יוצא של האוכלוסיות השונות שיש בירושלים. הקהל בירושלים מאוד מגוון וסקרן ומאוד מפתיע את התפיסות הישנות שכביכול לא תואמות את הפרופיל הקלאסי, הישן והנושן שהוא כבר לא רלוונטי לחיים שלנו. בירושלים אתה יכול לראות מבוגרים וצעירים, חילוניים ודתיים, מזרחים ואשכנזים ביחד במופעים. זה די מדהים. במופעים בתל אביב או במרכזים אחרים בארץ אתה רואה פחות או יותר בבואות של עצמך. אתה רואה את עצמך משתקף בכמה וכמה צורות. בירושלים באופן טבעי ובעיקר בגלל הרכב האוכלוסייה יש קהלים הרבה יותר מגוונים, שזה הרבה יותר מעניין בעינַי".  

מתוך הראיה הזאת אתה לא חושב שמופע מסוים מתאים לקהל אחד ומופע אחר לקהל אחר?

"כן, אבל תראה. המופעים בגן העצמאות למשל - מארק אליהו מארח את ריטה את שי צברי ואני מניח שזה יביא קהל קצת יותר מבוגר. למחרת באותו מקום מופיעים יסמין מועלם, נטע ברזילי ו'אקו', ואני מניח שזה קהל יותר צעיר. האם לא תהיה חפיפה בין הקהלים?  ברור שתהיה! אני לצורך העניין הייתי הולך לשני המופעים. יש מופעים שמיועדים לקהלים מסוימים אבל זה ממש בשוליים של הדברים". 
 


מארק אליהו, צילום: Carlos yanez 


"הרמנו פסטיבל שמהדהד את מה שאנחנו חווים כאן"
 
מה חשוב לך לומר על הפסטיבל?

"אני חושב שבעידן שבו אנחנו חיים, תאר לך שהפסטיבל היה צריך להיפתח בשבוע שעבר. היינו פותחים אותו? מה היינו עושים?  נראה לך לקיים חגיגה גדולה בגן העצמאות כשברקע יש את כל הבלגן הזה? נראה לי שלא. אז הייתה התלבטות גדולה מאוד לגבי הפתיחה. שבוע אחרי זה כן אפשר? שבועיים אחרי זה? עשינו זום עם כל אמני הפסטיבל ופתאום הרגשתי שאני לא רק 'מתרץ' את קיום הפסטיבל השנה אלא שאני חושב שבעתיד כשאני אשאל את עצמי 'איפה היית באוגוסט 2023 כשהמדינה בערה והיה את כל העניין הזה?' אוכל לומר שהרמנו פסטיבל שהמהדהד, מתכתב, בדיוק עם מה שכולנו חווים כאן.

"כמובן שלא אחד לאחד. זה היופי של האמנות. אבל הפסטיבל עוסק בנושא הגדול הזה שנקרא מאבק. מאבק בין מישהי לאימא שלה, מאבק בין בנים לבין יפו, או מאבק של שלוש נשים - נטע, אֶקוֺ ויסמין שהשחיתו השבוע את הפוסטרים שלהן בירושלים כי הראינו פרצופים של נשים מכוסות. הכל מאבק. ואנחנו נחגוג את המאבקים האלה".        

יסמין מועלם, צילום: שי פרנקו
  

פסטיבל ישראל, ירושלים 11-1 באוגוסט 2023, ירושלים. גן העצמאות, תיאטרון ירושלים וברחבי קמפוס ירושלים לאמנויות.  לרכישת כרטיסים