רוח הזמן המנשבת והסוערת

ישראל 2023. זירת קרבות בה מתנגשים תפישות עולם, אמונות ואידיאלים. ובלבה של ישראל, ירושלים, בירתה המשוסעת והמקוטבת, רווית הקונפליקטים והמלחמות. בירושלים, נפתח השבוע פסטיבל ישראל. במהדורתו ה-62 נוגע הפסטיבל בפצעים, מחבק קונפליקטים, מהדהד את רוח הזמן המנשבת, סוערת וטעונה ברחובות.

באתר הפסטיבל כותבים מנהליו האמנותיים, מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר, איך במהלך בניית התכנית, תוך חיפוש תשובות לשאלות על תפקידה ומקומה של האמנות במציאות חיינו, צף בחדר שוב ושוב הצימוד - אמנות לחימה. "לכאורה עולם שלם פעור בין המילים המנוגדות כל כך, אבל הן מקיימות ביניהן קשר קרוב ומרתק. ערכים כמו התבוננות, התמסרות, הקרבה, תרגול והתמרה מקרבות אותן עד מגע. חשיבה פורצת דרך, קשב עמוק ורעיונות בלתי מקובלים מאפיינים את שתי המילים, שמשפיעות על העולם כולו". אמנות כזירת התגוששות וקרבות כיצירה אמנותית – איפה זה פוגש אותנו? במרחב הציבורי, בחיים הפרטיים, בעבודה, בזירה הפוליטית, על הבמה, בהתמודדויות יומיומיות.

רבים מהפרויקטים המשתתפים השנה בפסטיבל נוגעים בדרך זו אחרת בקונפליקט, מאבק, חיכוך וניתוב יצר הפורענות הקמאי למעשה רוחני. "אמנות | לחימה", מהבולטים שבהם, מציב את זירות הקרב, הדוג'ו של אמנויות הלחימה השונות, במסגרת אוצרותית במרחב הציבורי. לוחמות ולוחמים מכל הגילאים, הקבוצות, השיטות והאמונות יעלו בזה אחר זה לזירה אחת. מחוץ לקונטקסט, ברחבות תיאטרון ירושלים ובמתחם המשכן של בתי הספר לאמנויות במנורה, הם יציפו תוך תרגול הצעה חדשה לדיון ציבורי רלבנטי ואקטואלי על מלחמה ושלום, פרצי אלימות וריסון עצמי, יציאה משיווי משקל ומציאת מרכז ואיזון. 
 

אמנות לחימה, כרם שמי, תמונה באדיבות המרואיינת


מה שלא הולך בכוח, הולך ברוח
 
לא סתם יוצג הפרויקט במרחב הציבורי הישראלי שקרבות אינם זרים לו. "דווקא עכשיו, בתקופה הלוחמנית הזו, כשהמאבק הגיע למרחב הציבורי ויש הרבה כוח וכוחניות סביבנו, יש הרבה מה ללמוד מאמנויות לחימה - לשחרר את האגו, לשמר כוח מתוך רכות וכבוד לאדם מולך, להבין שניצחון אינו בהכרח מה שחשוב", אומרת כרם שמי, אוצרת שותפה של התכנית יחד עם  הרקדן והכוריאוגרף, אופיר יודלביץ'.

שמי, מתרגלת ומורה לסגנונות שונים של אמנויות לחימה שהתמחתה בלחימה בחרב וודאנג בסין ובברלין, אחראית על בחירת 12 הקבוצות המשתתפות בפרויקט. שמי מדברת על התבוננות, רפלקציה, תגובה כדיאלוג. "אמנויות לחימה מציעות מבט אחר. זו לא לחימה לשם לחימה במובן הצבאי. מזה יש הרבה בעולם".

מכאן, אולי, כותרת המשנה של הפרויקט: "מה שלא הולך בכוח, הולך ברוח"

"לי זה מתקשר מאוד למציאות. מה שאמנות לחימה באה לתרגל זה התמודדות עם קונפליקטים לא בכוח אלא באמצעות התודעה, הרוח. ממרכז פנימי אסוף אתה יוצא החוצה לפגוש את האחר. דרך הגוף, דרך הלחימה, אתה מנהל דיאלוג". 


מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר, צילום: יאיר מיוחס

 

מזן בודהיזם ועד קבוצת חרבות
 
זרעי שיתוף הפעולה בין שמי לאופיר יודלביץ' ניטעו לפני כשלוש שנים בתקופת הקורונה עם 'סימולציות של מאבק', דואט שיצרו יחד לפסטיבל הרמת מסך. "זה דואט שעוסק במאבק ובשאלות על דרכה של אמנות הלחימה לתרגל מאבק ולשהות באמביוולנטיות שלו. אופיר בעצמו מתרגל קפוארה (אמנות לחימה ברזילאית) כך שהוא יודע משהו על אי הימנעות מקונפליקט כדרך חיים. זו הייתה עבודה עם הרבה הטחות לרצפה ממקום שלא מנסה ליפייף יחסים", אומרת שמי. "כשאיתי ומיכל הציעו לאופיר לאצור פרויקט סביב הנושא של אמנויות לחימה במרחב האמנותי, הוא פנה אליי. רצינו להביא מגוון של אמנויות לחימה מסגנונות רכים יותר כמו הטאי צ'י ועד סגנונות אינטנסיביים ותחרותיים כמו אגרוף תאילנדי, ג'ו ג'יטסו ברזילאי ועד קרב מגע שזו לחימה ממש. בתוך השדה הזה חיפשנו פרויקטים מיוחדים".
למה הכוונה?

"מעבר למגוון סגנונות אלו קבוצות מאוד מגוונות. כמו נופר עייני, מדריכת קרטה שפתחה בבאר שבע קבוצת נערות ונערים על הרצף. זה התחיל מפנייה של הורים ולאט לאט הצטרפו גם נערות ונערים לא מאובחנים. בדרך כלל זה הפוך, בקבוצה קיימת משולבים נערות ונערים על הרצף. זה מעניין. יש קבוצה של עמותת 'אל הלב' שפועלת למניעת אלימות עם דגש על הטרדות מיניות פיזיות ומילוליות על רקע מגדר ומלמדת איך לשים גבול, להגיב אינסטינקטיבית לתקיפה. נראה לנו חשוב להציג את הקבוצה, אבל בגלל שהתרגול מדמה מצבי קיצון אינטנסיביים שעלולים להציף טריגרים אצל נשים וגברים שעברו פגיעה, הוחלט שהפרויקט הזה, למשל, יוצג כמופע-הרצאה.

"יש את הקבוצה של דני וקסמן, אמן לחימה בן 87 שעדיין פעיל, מלמד ומדגים. דני, מהראשונים שנסעו ללמוד ביפן ג'ודו וזן בודהיזם, מגלם בגופו את ההיסטוריה הישראלית של אמנויות הלחימה. יש לו קבוצה מאוד מיוחדת שעוסקת באלתור של תגובה להתקפה. יש גם קבוצה מאוד מטריארכלית של קרב מגע, שמובילה בחדרה אביבית כהן. זה מעניין כי האמנות הזו מתקשרת אסוציאטיבית לצה"ל ולגבריות. יש את קבוצת הקפוארה של ארז מלכה שעובדת במזרח ירושלים ויש את קבוצת הג'ו ג'יטסו הברזילאי של פביו שוקמן. כל משפחת שוקמן, שעלתה לישראל מברזיל, עוסקת בג'ו ג'יטסו. בנו, חניאל, זכה באליפות אירופה ובאליפות העולם בתחום".

וגם את תציגי את הקבוצה שלך

"כן. קבוצת החרב שלי. זו קבוצה שקמה כשחזרתי לארץ אחרי חמש שנים בברלין ותקופה בסין. בהתחלה זה היה קצת כמו מסדר חרבות סודי שהתקיים בבוסתן של עין כרם. בכל פעם שהשגנו עוד חרב, הצטרפה עוד מתרגלת והתגבשה קבוצה מאוד מחויבת ומשפחתית". 
 

אמנות לחימה, כרם שמי, צילום: Andi Weiland 

קשב מלא למתרחש
 
כרם שמי נולדה בירושלים בשנת 1988. אביה, בנו של הצייר והפסל חתן פרס ישראל, יחיאל שמי, בוגר החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. אמה, בוגרת האקדמיה למוזיקה ומורה לפסנתר. כשהייתה בת שנה עברה המשפחה לנאות סמדר, קהילה שיתופית שייסדו הוריה בחבל אילות. "אני באה ממשפחה שאמנות לא זרה לה", היא אומרת: "התחככתי בעולם הזה מגיל צעיר. הייתי בפתיחות תערוכות של סבא שלי. אחותו של אבא, יעל כנעני (ממייסדות הסדנה למחול בקיבוץ געתון – מ.י), עוסקת במחול ובאמנות ובנותיה, עופרי ואביטל כנעני גם הן אמניות. גדלתי בסביבה מאוד מאפשרת שמעודדת ללכת אחרי נטיות הלב. זה משהו שההורים שלי תמיד דחפו אותי אליו". לאמנויות הלחימה הגיעה במקרה.

התחלת בכלל ממחול, נכון?

"כן. כל החיים הרגשתי שהגוף זה המדיום שלי, המקום שלי. רציתי לרקוד אבל גדלתי בפריפריה ובחבל אילות לא היה איפה. פעם בשבוע הייתה מגיעה למתנ"ס מאילת מורה לג'אז וזה מה שלמדתי. לא הייתה אפשרות להתפתחות רצינית אז רק אחרי הצבא נרשמתי לאקדמיה בירושלים וזה היה כמו אש. הייתי באובססיה. רקדתי מהבוקר עד הלילה אבל הרגשתי מאוד לא בנוח בטכניקות המערביות שמתבססות על הבלט הקלאסי, אולי כי הגעתי לזה מאוחר. היה חשוב לי ללמוד טכניקה כדי להתפתח, להתחזק, להתגמש וללמוד משמעת, אבל הגוף דחה את הבלט או לא הגיב לזה. חיפשתי מרחב אחר.

"בשיטוטיי בירושלים ראיתי מודעה של שיעורי קונג פו. הגעתי לשיעור בגן סאקר עם מורה רוסי מבוגר שבקושי דיבר עברית. מהרגע הראשון הגוף הרגיש בבית. יש משהו באמנויות לחימה שבמובנים מסוימים הפוך מבלט. הבלט מנסה להתעלות על הכוחות שפועלים עלינו, כמו כוח הכבידה, אמנויות הלחימה שואפות להשתמש בהם, להתחבר לקרקע ומתוכה לצמוח, למצוא את המרכז, להרפות, לאפשר לתנועה לקרות, לתת לה לעבור דרכך ולא לעשות או לייצר תנועה. זה לא מתוך פסיביות אלא מקשב מלא למתרחש בגוף ובאופן שמכין אותך לכל מפגש עם החוץ. זו מחשבה אחרת שאינה בראש ובראשונה אסתטיקה".

מקום מעניין המרחב הזה שבין ריקוד לאמנויות לחימה

"אותי מאוד מעניין הדומה והשונה. אני חושבת שמה שעניין אותי זו האפשרות הפיזית של מפגש מתוך חיכוך או התנגשות שקיים באמנויות הלחימה. מפגש שבו אתה לא בהכרח מחפש לרצות או לעשות נעים. זה מרחב מאפשר יותר מבחינתי. זה בסדר להתל בשני, לנסות להוציא אותו מאיזון ולהתנגש פיזית. בעולם הריקוד פחות פגשתי את הפיזיות הזו. זה מפגש נקי עם החומר הזה של הגוף. זה מתחבר לי קצת לסבא שלי, הדיבור על הגולמיות של החומר והגוף כחומר נטו. רציתי לפענח את החומר ודרך אמנויות לחימה, שיש בהן גבול סכנה, גיליתי חופש. גיליתי שאני לא רק שומרת על עצמי, אלא קצת מתאבדת על זה". 
 


כרם שמי, תמונה באדיבות המרואיינת


חציית גבולות בסין
 
אחרי האקדמיה נסעת לסין     

"רציתי להעמיק בדבר. גדלתי בנאות סמדר, קהילה לומדת שאני נזהרת מלכנות רוחנית כיוון שיש לזה היום כל מיני קונוטציות. זו קהילה שהוקמה מרצון ללימוד פנימי, לנגיעה בשאלות קיומיות. משהו באווירה ובאנשים סביבי ששאלות על רפלקציה פנימית והתבוננות העסיקו אותם, נשאר איתי. תמיד ליוותה אותי איזו תחושת ריק וחיפוש משמעות. לא יכולתי לדמיין חיים רגילים עם עבודה רגילה. רציתי מעבר. כבר באקדמיה הייתה בי תשוקה למשהו קיצוני שיטלטל אותי עד הסוף, שיעביר אותי דרך הגבולות של עצמי שזה רעיון שאמנויות לחימה אסייתיות עוסקות בו לא מעט – חציית גבולות מנטליים".

תסבירי

"הדבר הראשון שנתנו לי לתרגל כשהגעתי לבית הספר בסין הייתה עמידה. דמיינתי קונג פו אחרת לגמרי. חשבתי שאעוף באוויר ואשחרר בעיטות כמו ג'קי צ'אנג, אבל נתנו לי פשוט לעמוד. שבועות, ימים, שעות. באותה פוזיציה. עמידות סטטיות נמוכות עם רגליים כפופות וזרועות בשני חצאי עיגול לפני בית החזה. אתה לכאורה לא עושה כלום, לכאורה סטטי, אבל החזקת השרירים שורפת מבפנים. צריך לפרוץ את הגבולות המנטליים כדי להשתחרר מהכאב. בדיעבד אתה מבין שהתנועה הפנימית הזו זה הדבר הכי חשוב באמנויות לחימה וגם בחיים. בסוף זה הבית ממנו יוצאים לעולם. כשהתודעה מתחילה להשתולל או כשיש קונפליקט פנימי, המקום האסוף הזה מאפשר רגע לחזור הביתה לגוף, למרכז. ככל שמתרגלים את זה יותר, מבינים שההתכנסות למרכז מאפשרת מפגש מדויק יותר עם העולם. החיבור הפנימי לקרקע, המרכז החזק, התנועה הפנימית מאפשרים לי לשחרר כוח כמו מכת אגרוף ומפתחים את העמידות של ה-Mind".

אז סין?

"רציתי להתנתק מההקשרים שלי, לעזוב את ההתניות שלי ולהגיע למקום בו אין לי מחויבויות חברתיות או כלכליות. רציתי להיות בזה באופן טוטאלי, אחד עם הדבר. לא ידעתי למה אני טסה לשם. לא חשבתי שיום אחד אלמד אמנויות לחימה. זה לא היה לי בראש. יצאתי לחיפוש בלי לדעת לאן זה יוביל, בלי מחשבה". 
 

אמנות - לחימה, תמונה באדיבות פסטיבל ישראל

"לא רציתי לאבד את עצמי"
 
אחרי שנה בסין נסעה לברלין ללמוד בשלוחה אירופאית של בית הספר בו למדה והתמחתה בלחימה בחרבות. בית הספר התנהל במתכונת של מנזר ותרגול היה מרכז החיים ללא זמן פנוי או מרחב פרטי. אחרי חמש שנים החליטה שמספיק וחזרה ארצה.

"אחרי שנים שלמדתי וספגתי רציתי לתת ביטוי משלי לכל מה ששקע. מעבר לכך הרגשתי שאני מונחה, שיש דרך חיים מאוד ברורה, שהמקום נותן משמעות ותשובה ובמובן מסוים זה קצת כמו חזרה בתשובה – עבודה פנימית, אנרגטית, למידה מתמדת ומורה שיכול לומר לך מה לעשות ומה נכון. זה מאוד ממכר, מספק, כשאומרים לך מה לעשות, לאן ואיך להתקדם. זו מעין הגנה שעוטפת אותך ומספקת עולם ומלואו שמאפשר להתמוסס בתוכו. מצד שני יש בזה סכנה כי קל לאבד את עצמך בתוכו ולפתח תלות. זו דרך חיים מאוד מחייבת וראיתי אנשים שנטמעו בזה. אני מניחה שבשלב מסוים לא האמנתי לזה עד הסוף, גם לא להיררכיה הריכוזית והגברית. היום כמורה מעסיק אותי מאוד מודל שמאפשר שיתופיות בקבוצה".

מילים כמו שיתופיות, אמנות וחיים מעוררים מחשבה על דבריו של יחיאל שמי, סבה של כרם, בכינוס של אמני הקיבוץ הארצי אליהם השתייך. "צריכה להיות סינתזה גדולה יותר של האמנות עם ציבורנו וכל תרבות חיינו. סינתזה זו אין משמעותה יצירת אמנות שימושית, כי אם (...) הוספת טעם של יופי לחיי היוצר". דבריו מהדהדים במידה רבה גם בפרויקט "אמנות | לחימה". 
 



מאבק כדרך חיים

אז למה זה? למה פה? למה עכשיו? אני שואלת. "מאבק כדרך חיים", היא עונה ומוסיפה: "בהקשר למציאות הישראלית, המאבק הזה שאולי נכפה על כולנו, פוגש מתישהו את רוב האנשים שחיים בארץ. כעת, כשזה יצא למרחב הציבורי, זה נהיה מאוד רלבנטי. גם בחיי היומיום אנחנו פוגשים קונפליקטים ומאבקים, אבל כעת זה ממש מבעבע וצף מעל פני השטח. אמנות לחימה מאפשרת להכיל את זה, לא לחסום או להימנע ממאבק, להעז להיות בו מבלי לאבד שליטה ואז למצוא את המרכז".

זו פעולה שמתרחשת בירושלים, העיר שקונפליקט הוא השם השני שלה, שמראשית ימיה קיפלה בתוכה מלחמות. יש לזה משמעות מיוחדת מבחינתך?

הפסטיבל קורה בירושלים, זה נתון, אבל ברור שזה העלה כל מיני שאלות שלא היו צפות במקום אחר, בטח שלא בתל אביב. קרב מגע, למשל, שבאה מלוחמה צבאית ובמהותה נועדה להגנה והתקפה, משתמשת במסגרת התרגול באקדחים וסכיני דמה.

"בירושלים, מטבע הדברים, זה נפיץ. זו עיר כל כך טעונה שלך תדע איך אנשים יגיבו לאקדח או סכין. לא רצינו ליפייף או לרכך את זה אבל עלו שאלות ומתיחויות לגבי אמנות הלחימה הזו שקשורים לעיר עצמה. יש משהו סמיך באמנות לחימה, רוח קרב וטעינות. מכיוון שהעיר הזו בעצמה סמיכה וטעונה, זה מועצם".

אמנות | לחימה – 3 באוגוסט 2023 בין השעות 19:00-23:00 ברחבת תיאטרון ירושלים. 10-9 באוגוסט בין השעות 19:00-23:00 ברחבת קמפוס ירושלים לאמנויות