כשגור קורן כתב את המחזה "מה קרה לעולם" ובחר בשמו, הוא מן הסתם לא העלה בדעתו לאן השאלה הזאת תזרוק אותנו בימים מטורללים אלה שבהם ההצגה עולה בתיאטרון הקאמרי. כי בעולם של המחזה, שמשקף היטב את ההוויה הישראלית-חילונית-ליברלית היומיומית, השאלה הזאת מתייחסת בעצם למשפחה, שהיא כידוע מרכז העולם בחברה הישראלית, ולעולם שעוטף את המשפחה – החברה, הישראלית והמערבית כולה.

מה קרה לעולם?, צילום: אוהד רומנו


האמא היהודייה-ישראלית הקלאסית
 
משפחה מתכנסת בבית ההורים לשבעה. ילדים גדולים, שכבר מזמן אינם ילדים והם בעצמם כבר הורים לילדים, חוזרים לחלוקת התפקידים של פעם ביניהם. אבל כיוון שהם כבר לא ילדים, הם גם מנסים להיאחז עוד רגע בהורה שכבר איננו, להשוות זיכרונות, לסגור פערים ולפעמים גם חשבונות. בין החיים, ועם המת החדש. במקרה שלפנינו – המתה היא אם המשפחה, רזיה המושבניקית, שניהלה את חייה שלה ושל כל בני משפחתה עד הרגע האחרון. או לפחות ניסתה. אז מה אם הילד שלה כבר בן 48? אם היא חושבת שהוא עושה טעות, היא תגיד לו. ותנסה לשכנע אותו. ואם זה לא יעבוד, היא תעשה לו מניפולציות. בלי בושה ובלי להתנצל. ואם זה לא יעבוד – אז היא תתערב ממש, ישירות. מכירים אותה? רזיה. האמא היהודייה-ישראלית הקלאסית.

בסיומו של היום האחרון של השבעה, חוזרת דמותה של רזיה לשיחות (לבמה) המתנהלות בין בנה, דור, בתה איה, צאלה האקסית של דור ובעלה, יצחקל'ה. האח, האחות והאקסית, בעזרת האב, משחזרים את כל תולדות התערבותה של רזיה בחיי דור וצאלה, מרגע שדור עזב את הבית ונחת על ספת ההורים אחרי ריב קשה עם צאלה. הם מפרטים, כל אחד מהצד שלו, את כל מאמציה המונעים מדאגתה האימהית להבין מה השתבש בנישואי בנה (וכאן משתבצת גם דמותה של עומר) ובעיקר – לתקן אותם לפי דרכה והבנתה. על הדרך, רזיה לא רק נחשפת לעולם שלם של מילים ומונחים שאין לה מושג מהם, אלא לחשיבה והתייחסות שהיא לא מצליחה בכלל לתפוס ובוודאי לא להכיל, ביחס למשפחה, קשרים, יחסים ומשמעותם.

מה קרה לעולם?, צילום: אוהד רומנו

לא בפעם הראשונה קורן מצליח לברוא על הבמה ישראליות נאמנה למציאות, החל ממצבים ולבטים מאוד מוכרים וכלה בדמויות שכל אחד כמעט פגש או מכיר מהשכונה, מהמשפחה או אפילו מהמראה שבאמבטיה. הדמויות שיצר כולן פגומות, כל אחת בדרכה החיננית וכולן אמינות ומשכנעות. כך גם הדינמיקה שביניהן, הקונפליקטים והדרך שבה כל דמות בוחרת, או מסוגלת להתמודד איתם. זה מצחיק נורא וגם נוגע ללב. "קומדיה מרגשת", כך זה מוגדר בתוכנייה. דרמה קומית או קומדיה דרמטית, בהגדרה הסטנדרטית יותר. החיים, בקיצור. בימים רגילים, כמובן.

רגעי צחוק פרוע
 
תמר קינן ביימה ברגישות והוליכה בבטחה את קאסט המשפחה הזה במסע הלוליינות הרגשית המשפחתי, שנע בין צחוק לעצב על הסקאלה הדו-קוטבית של שבעה, מסע שנותר גם ברגעי האבסורד שצצים במהלך איחוי חלקי הזיכרונות לתמונה אחת גדולה, שפוי בדרכו, מנחם ומקרב.

אודיה קורן – חמושה בפאה מבגרת - היא רזיה, האישה שמנהלת את בעלה ומנסה להמשיך ולנהל גם את חיי ילדיה. קורן כבר הוכיחה ביותר מהצגה אחת שהיא שחקנית עם מנעד דרמטי רחב ומרשים, וקומיקאית בחסד. וכאן, היא מפגינה יכולת וכישרון מופלאים להלך באמינות כובשת על הקו הדק שבין הקצוות, ומצליחה להצחיק גם ברגעים דרמטיים מרגשים ולשלב חוט של רצינות ברגעי צחוק פרוע, והכול בדיוק במידה הנכונה, בלי להפוך רגע דרמטי לאידיוטי או רגע מצחיק לקריקטורה פתטית. היא הפכה את רזיה לשלה, ורזיה שלה פשוט נהדרת.

ישי גולן הוא דור תאב הריגושים בחיים, והוא מגלם בטבעיות משכנעת את הגבר-הולך-לאיבוד באמצע החיים, שהוא בעצם ילד מגודל שרוצה משהו, אבל לא ממש יודע להגיד מה, ובדרך גם מצטער על מה שהוא מפסיד. גולן מצליח להיות אגואיסט-ילדותי שרמנטי להפליא. מוטי כץ הוא יצחקל'ה הבעל הכנוע (בדאבל קאסט עם רמי ברוך) והוא עושה סמרטוט-מרצון מלבב. אנדריאה שוורץ היא צאלה, אקסית שממש לא סיימה את תפקידה במשפחה הזאת, ודאי לא מול רזיה, ושוורץ מעצבת אותה היטב כחזקה ופגיעה, סקסית ואסרטיבית, מתקרבת ומתרחקת.

מה קרה לעולם?, צילום: אוהד רומנו


כל גווני הכחול-לבן המקומיים

נטע שפיגלמן כאיה, האחות רבת-התארים וחסרת הביטחון, מצליחה גם היא לתזז בדייקנות ובקלילות מלאת חן בין הנטייה – של הדמות – להידמות לאם, לבין חזרה לילדה שהיתה במשפחה, לבין מי שהיא כאישה בוגרת עצמאית. שירן בוחניק היא עומר הצעירונת, שמאנפפת מילים וביטויים שרזיה לא מבינה בנונשלנטיות כאילו-מנותקת, שמנהלת קשר לכאורה הכי לא מחייב עם דור – קיינד אוף ביחד - אבל מאחורי כל הקעקועים והפוזה של לא-שמה-זין, מסתתרת ילדה טובה ומבריקה. בוחניק היא ליהוק שיחוק לתפקיד, וכל אינפוף של משפטים קצוצים וכל תנועת יד כאילו-עייפה שלה, הולמים במדויק את הפוזה והטיפוס; עומר שלה אותנטית ומצחיקה בלי להתאמץ.


מה קרה לעולם?, צילום: אוהד רומנו

"מה קרה לעולם" הוא מחזה מקורי חדש צבוע בכל גווני הכחול-לבן המקומיים, הצגה טובה ומהנה, שמבטיחה – ומקיימת – שעה וחצי של המון צחוקים ורגעים מרגשים. לא, זה לא שקספיר, אבל זה גם לא מתיימר להיות ולא צריך להיות; זה מאוד אנחנו – בגרסה שנונה, רהוטה ומשעשעת של גור קורן, ובביצוע מצוין של כל השחקנים.
לכו, תתרגשו ובעיקר תצחקו. המון. "פיפי בחיתול" כמו שאומרת עומר.  
 
צפיתי בהצגה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב