צלב ומנשא וקבר

חמישה רקדנים על רקע ירקרק שמתגלה בדיעבד כ"העולם", נעים ביחד, באופן שקשה היום לא להתגעגע אליו, ביומיומיות שאנו חיים בה, אין בה רוך ואהבה, אלא  אלימות בכל רמות הקיום. כשהשנאה מטופחת ונהפכת למטבע היחיד שעמו אפשר לדון בכל נושא ציבורי ועוד מעט גם הפרטי. 

והנה בעבודת המחול "השתקפויות" של עדי בוטרוס המילים הטובות חוזרות והתנועות לקוחות מעולם מוכר שאולי אינו הטוב בעולמות אך הנחיל לנו מראות בלתי נשכחים שהפכו לחלק מהזיכרון העמוק של  התרבות האנושית.
 הדימוי הראשון במחול הזה הוא של דמויות השכובות על הרצפה, ספק סביב בד - כתכריך, או אולי על  מיטה, ואני תוהה אם זה מדובר בקבר שדמויות מתאבלות סביבו, אך אין כאן אחד שהוא הגיבור שסביבו יתרחש הטקס. כולם הם גיבורי המסע האינסופי לעבר קץ ההולך ומתקרב ככל שהזמן מתמשך.

באור העולה מתגלה מיטת עץ שהיא גם צלב ומנשא וקבר. ולמרות שכל דמות מעוצבת לעצמה ותנועותיה מובחנות, ברור שכולם מתחלקים במסע, ושאינם מאשרים לאיש שלא להשתתף בו. הם נושאים זה את זה וגופיהם רכים, הם גולשים מכתפיים ומגב ומירכיים, ונישאים הפוכים ומטפסים זה על  גבי גופו של זה.

השתקפויות, עדי בוטרוס, צילום: אפרת מזור



התנועה המתמשכת לעבר הבלתי נמנע   
 
שתי הרקדניות הנפלאות  (נשמה בייזר וסתיו סטרוז בוטרוס) נושאות בעול כשוות כי גם הן חלק מריקוד המוות הזה. והן נשיות וזורמות גם עם משקל הגוף האחר עליהן, והן מריה ומריה מגדלנה וכל זה ללא ביטוי רגשי מיותר כי הכל קיים בתנועה, והמקפידים יכולים לחזור ולדפדף בצילומי הפסלים של מיכלאנג'לו ובני דורו ולגלות שלחמלה, לאורך הדורות, יש אותם פנים.

ריקוד המוות אשר "השתקפויות" מרמז עליו היה מוטיב רוחני ונושא המתממש בציורי הכנסיה הנוצרית - של מלאך המוות הרוקד בין גבירות ואדונים ומשרתים, מפוארים ודלים וכולם באותה דרך המובילה לסופם.  

לעיתים הזכיר לי המחול של עדי בוטרוס את התנועה המתמשכת לעבר הבלתי נמנע, אך הוא אנושי בתכלית. ללא רמז לרגש, התנועה עצמה, ברכותה וקבלת הגוף הזר מלאת חמלה. אין התנגשות ואין קושי שאי אפשר להתגבר עליו, והתהלוכה הולכת ונמשכת וגם אנו הקהל נמשכים לתוכה. 


השתקפויות, עדי בוטרוס, צילום: אפרת מזור

השתקפויות, עדי בוטרוס, צילום: אפרת מזור


הצער והחמלה

תמונות ידועות מתולדות האמנות שבות ונותנות מין כותרת זמנית למתרחש - הקבלה וההתמסרות, והפייטה עם שתי המריות והאקסטזה של העלייה לשמיים. וצריך לשוב ולחפש במיתוסים של תרבויות נוספות לזו הנוצרית-יהודית ולגלות את מקום ההשלמה עם המוזיקה במופע, המתחילה בשירי קינה, מוכרת וזרה בעת ובעונה אחת ומוסיפה, כמו קטעי צבע, פרשנות, דגש רגשי והעצמה. בין אם מדובר בקטע מתוך היוהנס פסיון של באך או באריה בביצוע מריה אנדרסון ומוזיקה ארמנית מן המאה ה-15 שקשה להבחין בינה לבין מוזיקה שנכתבה באירופה באותה תקופה והיא נפלאה.  

 אלפי גרסאות של הפייטה מוצגות ברחבי המוזיאונים בעולם ואי אפשר לטעות בהן - המקבץ האנושי שסביב הצלוב, הצער והחמלה, היופי האינסופי במגע גופו הקורס לתוך גופה בהתמסרות שמעבר למותו. הבן המוליד את אמו הוא אחד השמות שנתנו למצב דמוי חלום זה.

המחול של בוטרוס והקבוצה המעולה מצליח לרקוד את החמלה וכוח ההתמדה והתלות של בני האדם זה בזה. אנו מלווים את מה שנראה כעליה על הצלב – וככל שהמחול מתמשך הדממה בקהל הולכת ומעמיקה עד פרץ מחיאות כפיים עז.

עבודה יפה להפליא של עדי בוטרוס  והלהקה. אי של מרפא בעת חולי. 
 

השתקפויות, עדי בוטרוס, צילום: אפרת מזור