הוא עוד ישנה את העולם

די מפתיע שיצירה כמו הקונצ'רטו לעוּד ולתזמורת של און יוסף קדוש שיפתח את סדרת הקונצרטים הראשונה בעונה ה-35 של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון היא בחזקת אירוע נדיר. 

ישראל שרבים בה אוהבי המוזיקה מכל הסוגים, היא לכאורה מעבדת צליל חיה שבה השילובים של כלים מקומיים, כלים מזרח תיכוניים עוּד, קאנוּן, נַאי, היו צריכים להישמע יותר על הבמות הקלאסיות. אבל מה שמתבקש לכאורה, אינו בדיוק המציאות, כל עדה ומנהגיה - כך בסוגי האוכל, במנהגי החגים וכך גם במוזיקה.

כשרשמתי בגוגל הכל-יודע "קונצ'רטו לעוד ולתזמורת, בעברית מה שעלה מייד היו כל מיני יצירות שלא מזכירות אפילו את הכלי המזרחי. באנגלית המצב היה טוב יותר, בעיקר הודות למלחינים שכתבו יצירות לעוד המנוגנות באוסטרליה. את המצב המשונה הזה עתיד, לדעתי לפחות, לשנות און יוסף קדוש, מלחין צעיר ונגן עוד שיהיה הסולן ביצירה שהוא חיבר.          
 

און יוסף קדוש, צילום: מור דיעי חנני

"לימדתי את עצמי"
 
"אני בן 25," הוא מספר לי "והתחלתי לנגן כשהייתי בן 11. היינו בטיול בצפון ושם אבא שלי קנה לי עוּד".

זה היה מפתיע?

"למען האמת לא כל כך כי זה זורם במשפחה. סבא שלי מאוד אהב מוזיקה לעוּד. אנחנו מדברים על משפחה שהתגוררה מאות שנים בעיר העתיקה בירושלים. דורות שגדלו על המוזיקה הזאת. אבא רצה שאנגן לו על הכלי את 'אינתא עמרי', להיטה המפורסם של אום כולתום. הכלי שאבא קנה נבנה בחָלֶבּ, סוריה ויש לי אותו עד היום. עם הכלי הזה התחלתי אחרי שקודם ניגנתי גיטרה.

"אנחנו משפחה מוזיקלית, ארבעה אחים ושלושה מנגנים: אחד מנגן בקונטרבס והשני מתופף. צריך לזכור שגדלתי בתל אביב, ולא היה כל כך איפה ללמוד וממי, אז בעיקר למדתי לבד. בהמשך למדתי בהדרכת תייסיר אליאס. שמעתי מוזיקה ואספתי תקליטים של פאריד אל-אטרש ולימדתי את עצמי.   

"נראה לי שזה היה תהליך מעניין כי במקביל לנגינה בעוד, למדתי במגמה לג'אז בתיכון עירוני א'. למעשה חייתי בעולמות הגיטרה, הג'אז מצד אחד ועוּד כלומר מוזיקה ערבית קלאסית מן הצד השני. גיטרה קלאסית למדתי אצל ראובן סרוסי ובמקביל עסקתי בקומפוזיציה כבר מגיל צעיר. המוזיקה הקלאסית הראשונה שנחשפתי אליה, אני מדבר על כיתות ז' וח', היא מוזיקה קלאסית ערבית". 
 

התזמורת הסימפונית ראשון לציון, תמונה באדיבות התזמורת

"הרווחתי מכל הכיוונים" 
 
כתבת בסגנון המוזיקה הערבית?

"לא. כתבתי בסגנון חופשי לגמרי. בהחלט ניסיתי לא להיות קשור לאיזשהו סגנון. אהבתי מאוד ג'אז, פינק פלויד וכאלה דברים. בגיל התיכון הכל היה ביחד. בכיתה י' התחלתי להיכנס חזק לשני התחומים. למדתי בתיכון עירוני א'  וגם בשטריקר במסלול הג'אז. בזמן התיכון טסתי פעמיים לרומא ללמוד אצל בֶּרי הריס, מגדולי פסנתרני הג'אז ואחד המורים הנחשבים, וטסתי יותר מאוחר לניו יורק ללמוד אצל פסקואלה גרסו ואצל פיטר ברנשטיין. באותן שנים זכיתי פעמיים במלגת שרת  של קרן התרבות אמריקה-ישראל בהצטיינות ובמלגות רן ברון בהלחנה. בתחום שלי העוּד לא היה מפותח. במקביל באותו זמן בערך זכיתי בפרס פאול בן חיים על קומפוזיציות שלי".
 

מתי חשבת על קונצ'רטו לעוד ולתזמורת?

"לצה"ל התגייסתי כמוזיקאי מצטיין ובמקביל התחלתי את לימודי התואר הראשון בקומפוזיציה בבית ספר בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב. על פניו לא הייתה אפשרות לצרף את השירות בצה"ל עם הלימודים (מוזיקאים מצטיינים שנהנים מהקלות בשירות בצה"ל מצליחים בדרך כלל לשלב את השירות עם הלימודים י"ש). לבסוף הצלחתי לארגן לו"ז והרווחתי מכל הכיוונים.

"בשנות הלימודים בתואר הראשון למדתי עם ראובן סרוסי, יוסף ברדנשווילי ודן יוהס והתחלתי לחבר יצירות קאמריות עם עוּד. בשנה הראשונה כתבתי רביעייה של עוד, קלרינט, בסון וקונטרבס. יצירת אחרת שכתבתי לעוּד, קול וחליל זכתה במילגה על שם אביבה אור-שלום. בבית הספר בוכמן-מהטה התחלתי לחפש. לתואר השני למדתי עם עודד זהבי, איתן שטיינברג, יובל שקד ושוב עם תייסיר אליאס".
 
הכלי המקובל הדומה לעוד באקדמיה היא הגיטרה. לא ניסית?  

"כבר מילדות היה לי קשה עם הגיטרה בגלל הסורגים שעל צוואר הכלי. אבל אני חייב לומר שגם עם העוּד היה לי קושי טכני מסוג אחר, ולא יכולתי לעשות דברים שרציתי. היום ולמעשה כבר כמה שנים שאני לא מנגן גיטרה בכלל, רק בעוד".

והכלי הזה לא מייצר לך בעיות טכניות של נגינה?

"מצאתי בוני כלים שבנו לי עוּד שעונה על הצרכים שלי. למעשה אני יכול לנגן כל דבר על העוד - ג'אז ולמעשה כל מוזיקה. בוני הכלים שאיתם אני עובד בונים לי את הכלים במידות שמפיקות את הסאונד שאני צריך, שאני מנגן בהם את הכל -  מיתרים דו-סול-לה –פה-דו". 
 

און יוסף קדוש, צילום: יואל לוי


"הלחנתי ללא מחשבה על מודל או על יוצר מסוים"
 
כשניגשת לחיבור קונצ'רטו לעוד היו לך דוגמאות להרכב? חשבת על מלחין, על יצירה?

"האמת היא שחיברתי את היצירה ללא מחשבה על מודל או על יוצר מסוים. כמו שאמרתי, הרעיון התגבש במשך זמן רב. התחלתי לכתוב סקיצות כבר במהלך הלימודים לתואר הראשון. לקח זמן עד שזה קרם עור וגידים. לאחר מכן, כשהתחלתי ממש להיכנס לכתיבה גליתי שיש עוד יצירות כמו קונצ'רטו לעוּד של מיכאל וולפה, ויש עוד יצירות. ככלל נגן עוּד כותב יצירה אבל לא מתזמר. את התזמורים עושים אחרים". 

זה המצב גם במדינות השכנות, מצרים, ירדן, סוריה?

"בדרך כלל כן. מלחין חשוב שכתב קונצ'רטו לעוד הוא הלבנוני מרסל חליפֶה. אני לא יודע אם הוא בעצמו תזמר את היצירה. לשאלתך, 'קונצ'רטו לעוד ולתזמורת' אינו רווח בארצות השכנות".

ככלל קונצ'רטו, כפי שיודעים ומכירים שוחרי מוזיקה קלאסית, בנוי משלושה חלקים -  בדרך כלל מהיר-איטי-מהיר. הכלל הזה נכון לקונצ'רטו שלך?

"הקונצ'רטו הזה כתוב כפרק אחד גדול שמחולק. בתוכו יש, בוא נאמר, התרחשויות. קראתי ליצירה 'הר השמש', ויש בו מחווה או סגירת מעגל לסיפור האישי שלי עם העוּד ולנופים הפסטורליים של הארץ. ההחלטה על השם 'הר השמש' נבעה ממחשבה על משהו ציורי: תמונה או דימוי פסטורלי של השמש העולה במזרח ומאירה את הגבעות". 

בפרק יש חלקים, פתיח, אמצע וסיום?

 "לא. זה לא כמו במוזיקה המערבית, מקור ההשפעה היא האוּרנִייָה המצרית. 'אינתא עמרי' הוא דוגמא מובהקת למבנה, לאורנייה טָאוּוילֶה. כלומר שיר אחד שיש בו חלקים. ניסיתי ליצור במבנה הזה אבל בה בעת לא להיות מקובע. אין רק דרך אחת כי גם במצרים כל מלחין פועל בדרכו.

משך היצירה?

"היצירה קרובה לעשרים דקות, יש בה חלק אחרי הפתיחה שהוא 'תקסים' (קטע סולו) לעוד ויש קדנצות כתובות. גם כאן ההגדרות נזילות. זה לא בדיוק קדנצה כתובה אלא סולו מאולתר".  

"רבע טון הוא תרבות שלמה "
 
איך מתנהל הדיאלוג עם התזמורת? מול כל התזמורת או מול קבוצות כלים שונות?

"לא ניסיתי בשום צורה לומר לעצמי ולקהל: 'אני כותב עכשיו מוזיקה מזרחית לתזמורת מערבית'. ניסיונות כאלה לא יכולים לעבוד ואין סיבה שהם יעבדו. כל עניין רבעי הטונים שמאפיין את המוזיקה זה לא רק יחידת זמן, זו תרבות שלמה ואין טעם לנסות ולעשות את זה במוזיקה הזאת. 

"ניסיתי לתת מקום לנגנים ולא לכפות עליהם שפה מוזיקלית שלא תצליח לצאת החוצה באמת. נגני התזמורת מנגנים מתווים רגילים לגמרי. נגן מערבי שרואה רבע טון לא יודע איפה לשים את האצבע. רבע טון הוא תרבות שלמה שבה צריך לדעת איפה ואיך זה צריך להיות מנוגן. אני ניסיתי ליצור עולם שייתן מקום לנגנים ולא לכפות עליהם שפה מוזיקלית שלא תצליח לצאת החוצה באמת. זה היה לי חשוב.

"באשר לתזמור, החלטתי להוריד את הבּרַאס (כלי הנשיפה ממתכת), כלים שלא היו קיימים למשל במצעדים של השליטים העותמניים. הסיבה העיקרית היא שבמוזיקה הערבית הקלאסית אין באמת בראס אבל זה לא צליל מאפיין. לעומת זאת יש הרבה סאונדים של כלי נשיפה מעץ - שלושה סוגים של חליל: פיקולו, חליל וחליל אלט, שני אבובים, קרן אנגלית, שני קלרינטים, קלרינט בס ושני באסונים". 

ומה באשר לכלי ההקשה?

"יש דרבוקה ותוף מרים וטימפני. זה צבע שהיה לי חשוב, שמעניק המון לגוון שאני מחפש".   


און יוסף קדוש, צילום: מור דיעי חנני

 
חוויה מדהימה
 
השלב שבין חיבור היצירה ובין מה שיישמע באולם היה מורכב או שהוא זרם?
"עברתי תהליכים. ניסיתי כל מיני דברים, עברתי כמה סקיצות. בהתחלה ניסיתי לעשות מחוות לז'אנר מן המוזיקה הערבית הישנה שנקרא מואשחת - מקצבים מאוד ארוכים של עשרה רבעים ו-13 עשר רבעים, או 17 רבעים ואז הבנתי שהסיטואציה של תזמורת ומנצח זה מאוד לא מעשי. 

"גם כשחשבתי על מחוות חילקתי אותן אחרת מתוך רצון לשלב בין שני העולמות. ניגנתי במשך שנתיים קונטרבס בתזמורת בוכמן-מהטה והבנתי מהו הצליל התזמורתי ואיך להתייחס אליו. אחי ניגן קונטרבס והוא לימד אותי.

"הלימודים חייבו אותי לבחור בין שירה במקהלה לבין נגינה בתזמורת. שרתי שנה במקהלה ורציתי לגוון. זה קרה במהלך הלימודים וזו הייתה חוויה מדהימה". 

לרכישת כרטיסים