האופרה הישראלית חוזרת לבמה עם היצירה "לוצ'יה דלמרמור" מאת דוניצטי - בימוי מקורי של אמיליו סאחי שמעלה הפעם הבמאית עומר בן סעדיה.
 
תוצאה הרסנית ביותר
 
 
את סיפור "הכלה מלמרמור"  שמע וולטר סקוט, מחבר האופרה, מאימו על פי מעשה שהיה - בחורה סקוטית שהתאהבה בצעיר שהציל אותה מדהירת סוס, ורצתה להינשא לו. אבל אחִיה, משקולים כלכליים ואחרים העדיף שהיא תינשא לאחר, והחל להכפיש את שמו של אהובה. התוצאה האומללה של אותם תככים שהלכו נגד הלב והטבע הייתה הרסנית ביותר. הכלה מלמרמור איבדה את שפיות דעתה והרגה את החתן המיועד לה בערב הכלולות, לאחר שנוכחה שמעשי אחיה ודבריו, בשקר יסודם.
 
את הסיפור שהתרחש במאה ה-17 חיבר סקוט עוד בסוף המאה ה-18 לקהל של תקופתו. דוניצטי גילה את הסיפור במאה ה-19 ושינה את הסיפור לצרכיו. הטירוף של לוצ'יה הוא ציר מרכזי במוזיקה, עוד יותר מאשר במילים. היא השתלבה באורח מופלא בסגנון הבל-קנטו, ודוניצטי עצמו דיווח על הקשבה באולם האופרה שהייתה חוויה של מעין טקס פולחן דתי.
 
מדובר כאן לא רק בעצם השירה היפה, אלא בהיות הבל-קנטו מרכיב בז'אנר אופראי  חדש, "המלודרמה", המבקש להדגיש את הדמויות, ובעיקר את הצדדים הלא-רציונליים שלהן. לצורך הדגשה זאת סדר כניסת הדמויות ובעיקר המוזיקה שמאפיינת כל דמות היא בהחלט אלמנט קובע. נאמר מראש שזוהי אופרה שעיקר הצלחתה היא בחירת הזמרת לתפקיד הראשי, משום אופי הדמות וממדי התפקיד. 
 

לוצ'יה די למרמור, צילום: יוסי צבקר


 
חזרה לתקופה הגותית
 
"ההפקה הזו עלתה על במת האופרה הישראלית פעמיים - ב-2012 ו-2017", מספרת הבמאית עומר בן סעדיה. "לקחנו את התפאורה ואת התלבושות, אבל למעשה זו הפקה חדשה - הקונספט, הבימוי, ההעמדה האבסטרקטית - נותנת המון מקום למשחק. היא לא מקבעת אותנו אלא פותחת צוהר אמנותי שאפשר לשחק איתו בצורה מאד מעניינת ולכן נעניתי לאתגר של להפיח בו חיים חדשים".
 
לאן לוקחת אותנו ההפקה הזאת?
 
"לתקופה הגותית, שחוזרת סגנונית לתקופה שמתאר וולטר סקוט. היא מונוכרומטית ועשירה בצבע, על הבמה יש גושי צבע חזקים שמצד אחד מעבירים את התקופה ובה בעת משאירים המון מקום לדמיון.
 
"מהבחינה הזאת ההפקה לא נטורליסטית ולא ריאליסטית. זה חלק מהכיף ליצור בתוך החלל הזה".
 
בין הזיה לנבואה
 
 
המוזיקה יפה מאוד נזכיר ויש בה שני להיטים שחיים בזכות עצמם, גם ללא קשר לאופרה - אריית השיגעון של לוצ'יה והשישייה שמוכרים היטב לקהל. איך את מתמודדת איתם? 

"בוא נדבר על השיגעון. נראה לי שהטירוף של לוצ'יה ניכר כבר באריה הראשונה שלה. מה שמדהים באופרה הזאת הוא נושא המיסטי הקשור לעלילה - משהו בין הזיה לבין נבואה. כבר באריה הראשונה אני בונה - יחד עם דנה רוטנברג הכוריאוגרפית של ההפקה – עולם תנועתי עם לוצ'יה ששרה בהפקה וגם עם ארבע רקדניות. העולם ההזייתי מתחיל כבר שם - יש לנו בסיס שממנו מגיעים לסצנת השיגעון. הסצנה המפורסמת לא נוחתת משום מקום. הולכים לקראת זה, וזה נותן לזמרת וגם לקהל בסיס משותף".
 
רגע שיא נוסף באופרה היא השישייה - הופעתו הבלתי צפויה של החתן אדגרדו.  דוניצטי משקיע כאן את מיטב כשרונו. על הבמה נמצאים בני הזוג שעתידים להינשא, בני המשפחה והאורחים. לוצ'יה מתעלפת ומתעוררת, ואז נשמע צליל הקרנות, שכבר הכתיבו תחושת פחד בפתח היצירה. לכאורה זה פרק פשוט לשישה זמרים, יש כאן חזרה על נעימה אחת. אלא שדוניצטי משחק עם סוגי הקולות - הוא פותח עם בריטון וטנור, ושב ומשמיע את אותו נושא עם סופרן ובס. אחר כך שרים כל השישה - מצטרפים גם מצו-סופרן וטנור ובנוסף המקהלה. בעזרת לחן זהה המבוצע בכל פעם על ידי קולות אחרים תוך הגברה מסוימת של הקצב דוניצטי יוצר את תחושת ההאצה, החשובה לדרמה. איך הבימוי מטפל במעמד הזה?  
 
"מדובר בלהיט השני של האופרה. בהפקה הלהיט עובד בהקשר של התמונה הגדולה - פעולה בימתית מסיבית שהיא כולה 'רעש' של המקהלה, של הסולנים, של כולם. כשאתה בונה נכון את הרצף אתה מגיע לשישיה מתוך רצון להפוגה, מה שנותן לנו אפשרות לנוח רגע מכל הפעולה הבימתית וגם ובמקביל לשנות את מהלך הדברים ולמקד אותנו. ואז כמובן ברגע שהסקסטט קורה אנחנו חוזרים ל'מֵיין אֶקשן'. זה כמו סלוֺאו מוֺשן - געש פעלתני אינסופי שבו אנחנו מתחננים להפוגה שמגיעה בשישייה". 



לוצ'יה די למרמור, צילום: יוסי צבקר
  
 
"התאהבתי באופרה בגיל 15"
 
בן סעדיה נולדה בתל אביב וחיה כיום בארה"ב. כשהייתה בת 15 השתתפה בהפקת "הספר מהתקווה" שביים דני ארליך, ושם התאהבה באופרה. "גיליתי תיאטרון שיכול להכיל תעצומות נפש, וגם יכולות הפקה. מייד אחרי אותה הפקה התחלתי לעבוד באופרה הישראלית, במחלקות השונות בסטודיו, בניהול הצגה. לא הייתה מחלקה באופרה שלא עבדתי בה. אחרי עשר שנים החלטתי שהגיע הזמן להתמקצע יותר".
 
מתי היה המעבר?
 
"האמת היא שהכרתי כאן במאית אמריקאית בשם רובין גוּארינוֺ. שהזמינה אותי לפסטיבל קיץ בסינסינטי. למדתי שם בחוג לאופרה ולמעשה הייתי הבמאית היחידה במסלול. שם גם ביימתי הפקה מלאה ראשונה, את 'דון פסקואלה'".  
 
מה לקחת משם?
 
"נראה לי שהדבר החשוב שהיה לי שם זו ההזדמנות לתרגל בימוי אופרה. זו הייתה חממה שאפשרה לי להתלבט, לשאול, למדתי שם שנתיים והייתה לי אפשרות להישאר שם עוד שנה ולהתנסות בהפקות בבתי אופרה בארה"ב. חידשתי הפקות וביימתי דברים קטנים משל עצמי ואני חיה שם כבר 11 שנים". 
  



עומר בן סעדיה, צילום: יוסי צבקר


 
הזעקה האילמת של הנשים
 
איך את מתרשמת מן העבודה עם המנצח קרלו מונטנרו?
 
"הוא מביא המון חום וכוח לתזמורת והמון רגישות לנגנים ולזמרים. מדובר במנצח שעובד ביחד עם הזמרים ולא מושך אותם בשערות".
 
"אני חייבת לומר משהו לגבי התקופה הזאת. אני לא מקבלת את התזה שאנחנו יוצרים פה אסקפיזם. אף אחד לא בורח לשום מקום. אנחנו מגיעים לחזרות וגם להופעות טעונים וזה בסדר. אחד הסיפורים שנוגעים בי שוב ושוב של מה שקורה כאן מאז ה-7 באוקטובר, וזה מוביל אותי גם להפקה, הוא הזעקה האילמת. נשות המודיעין שניסו להתריע חודשים ושנים לפני המלחמה ואף אחד לא הקשיב ולא התייחס. יש כאן זעקה אילמת של נשים שמפריעה לגברים לנהל את המערכת המיליטנטית".
 
וזה מקבל ביטוי באופרה?
 
"כן, גם אצל לוצ'יה וגם אצל הרקדניות נוכח הרצון לזעוק, איזו שהיא ראייה קדימה וגם הזעקה הפרטית שלהן - ואיש לא רואה ולא שומע אותן. ככה זה מתבטא אצלנו. זעקה שקורעת את הגוף אבל לא יוצאת בקול. עד שמגיעים לסצנת השיגעון שבה הזעקה נשמעת. אחרי האסון סופסוף שומעים את הזעקה שיוצאת החוצה".
 
שותף די מלא לסצנת השיגעון הוא גם החליל שבתזמורת. את עובדת גם עם החלילנית בתזמורת?
 
"כולנו כצוות עובדים על הסצנה הזאת שבה החליל מייצג גם את הטירוף וגם את שירת הלב של לוצ'יה ומה שקורה על הבמה הוא שהחליל מקבל גם את הרקדניות". 
  
  
  
  תאריכי מופעים: 5 בינואר 2024 ב-13:00, 7 בינואר ב-19:00 (בכורה), 8, 10 בינואר ב-18:00,  11 בינואר ב-19:00, 12 בינואר ב-13:00, 13 בינואר ב-19:00. מחירי כרטיסים: 195-455 ש"ח.  

לרכישת כרטיסים