תאוות נקמה נוראית
 
"התכנית המקורית", אומרת אסתרית בלצן בפתח השיחה, "הייתה לפתוח את העונה ה-32 של סדרת "מוזיקה במימד אישי" עם המלחין גריג. להתחיל את העונה עם התזמורת הקאמרית הישראלית בנגינת הקונצ'רטו לפסנתר של גריג ועם 'פֶּר גינט' - יצירתו הנודעת. שיא הרומנטיקה. איך שהתחילה המלחמה היה ברור שלא פותחים ואם פותחים אז לא ככה".

ואז?    

"ואז מצאתי את עצמי דופקת בתאוות נקמה נוראית כמה קטעים מלחמתיים של פרוקופייב, ויש לו קטעים כאלה בשפע. כל מה שרציתי היה לדפוק משהו על הפסנתר. זה הפך להיות תרפויטי עבורי. דפיקות, קצבים, אלימות, זה כל מה שהיה לי בראש. אז התנפלתי בחדווה על 'פרוקופייבים' למיניהם. 

"האמת היא שכבר שנים רבות לא עשיתי המון זמן תכנית סובבת סביב מלחין של המאה ה-20, בין היתר מתוך ידיעה שהקהל לא בדיוק מת על זה. אני דווקא מאוד אהבתי את זה, אבל זו מוזיקה שיותר קשה להנגיש לקהל. מייד כולם אומרים 'זה לא מלודי!'. אז הרבה זמן לא עשיתי שום דבר.  מה שעשיתי עד היום במוזיקה של המאה ה-20 - לפני שנים עשיתי את 'פולחן האביב' עם קבוצת מחול. אחרי זה עשיתי ברטוק עם 'פֶּרקָדוּ' - צמד הנקשנים תומר יריב ועדי מורג שבינתיים הפסיקו להופיע כצמד. זה היה ב-2006 ומאז, חוץ מגרשווין שזה משהו אחר, לא עשיתי מוזיקה של המאה ה-20".  
 


פטר והזאב, צילום: יאיר מיוחס

הזיוף של פרוקופייב
 
אבל לפרוקופייב יש קטעים מלודיים, הסימפוניה הקלאסית למשל

"נסה לשיר אותו. חוץ מ'פטר והזאב' לא תוכל לשיר כלום. וגם ב'פטר והזאב' תתחיל לשיר ותרגיש שאתה מזייף כבר בתיבה השישית. למה? כי תוך ארבע תיבות הוא עובר סולם. יש לפרוקופייב שיטה שנקראת 'הזיוף המתוכנן'. הוא בכוונה כותב כך שהמנגינה לא נמצאת בעולם אחד, היא תמיד פוזלת לעוד עולם. הוא עושה את זה נורא יפה ונורא מתוחכם, באלגנטיות רבה. אני יושבת ומנגנת את הפתיחה ליצירה וכבר בהתחלה אני עוברת מסולם דו מז'ור לסולם סי במול מז'ור. 

"זאת השיטה שלו. אז כאמור אתה תשיר עד לחצי, עד שהוא מתחיל לסטות. ככל שנכנסתי לחומר אמרתי לעצמי: אולי יש בזה משהו מן ההיגיון של המאה ה-20, המאה ה-21 ואולי של ימינו אלה - הזיוף הוא חלק מן החיים. זיוף שנמצא שם כל הזמן. אתה יכול להתעלם ממנו, אתה יכול להצביע עליו, נגמר העידן שבן אדם יכול לחיות באמת אחת בעולם אחד ולהיות נאמן לה כל חייו. לא הולך. פרוקופייב עשה את זה בעצמו ושילם מחיר כבד על החיים האלה".

את מדברת על כך שהוא עזב את רוסיה וחזר לברית המועצות?

"כן, והוא עשה את שטות חייו. סטלין עבד עליו חזק. הוא הבטיח לו שהוא יתקבל יפה ושהוא יוכל לצאת. הוא נהנה מהמון הערצה וכשהוא חזר הוא עשה קונצרטים ברוסיה. ואז עבדו עליו מן הרגע שחזר, בשנת 1934. סטלין היה צריך את השם של פרוקופייב על מנת לומר לעולם 'הנה חוזרים לרוסיה!' הוא פיתה אותו. יש סברה - לפי שוסטקוביץ' - שפרוקופייב היה מהמר פתולוגי ונכנס לחובות כספיים משמעותיים וסטלין הבטיח לכסות את חובותיו בתנאי שיחזור.

"פרוקופייב גם היה בן אדם מבריק ומאוד חריף, שחקן שחמט שעבד המון עם הראש. זה נוכח גם בהלחנה בחלק מהזמן וזה מה שקצת מרתיע. ובכל זאת הוא חזר. הוא חשב שהוא ימשיך לשחק את המשחק ובסופו של דבר סגרו אותו. נתנו לו שנתיים נחמדות ואחרי 1936 הוא לא יכול היה לצאת מברית המועצות. אחרי המלחמה, בשנת 1940-41, הוא גם ספג עלבונות וחרפת רעב. סטלין סגר אותו כלכלית".

ולבסוף שניהם מתו באותו היום.

"כן, וכל חנויות הפרחים במוסקבה התרוקנו - כל הפרחים הגיעו ללוויה של סטלין, ואילו על הארון של פרוקופייב הניח הפסנתרן סוויאטוסלב ריכטר ענף אחד על ארונו של פרוקופייב. וזהו". 
 


אסתרית בלצן, פרוקופייב והזאב, צילום:



הנוטש הסדרתי
 
לכאורה היה לו סוף עצוב  

"אבל אם נסתכל קצת על הדמות שלו, היא מאוד מורכבת. נראה שהוא לא היה איש טוב. אולי זה הוא, אולי זו התקופה, כל מה שאנשים עברו. עובדה שבשנת 1936 הוא חזר לרוסיה עם אשתו הספרדייה ועם ילדיו ונטש אותם. הוא הכיר את לינה בארה"ב ושם הם התחתנו בשנת 1923. כשחזר, הוא נטש את אשתו לטובת מירה מנדלסון - יהודייה צעירה ממנו ב-25 שנים. אבא שלה היה חבר במפלגה והיא התלבשה עליו - בשבילה הוא היה 'דג שמן' בשיא פרסומו. היא התלבשה עליו בשנת 1941, והשלטון הסובייטי מאוד עזר לנושא. הוא אפילו לא היה חייב להתגרש, כי מבחינת השלטונות מי שלא התחתן בברית המועצות לא נשוי. כך שלמעשה פרוקופייב היה נשוי לשתי נשים ולשלטון הסובייטי לא הייתה שום בעיה עם זה. הקומוניסטים הרוסים הכירו רק בנישואיו למירה מנדלסון.

"מה שמעצבן הוא שאשתו הספרדייה אמרה לו לא לחזור לרוסיה וגם הילדים לא רצו לחזור. המלחין סטרווינסקי אמר לו אל תחזור. הם חזרו אז גם הוא חזר. אשתו הרגישה שם איום ונורא, נכנסה לדיכאון שהיא לא יכולה ללכת לשום מקום ולא מרגישה חופשיה. הילדים הרגישו רע ובמצב הזה הוא עוד עוזב אותה ושבע שנים אחר כך היא נשלחת לגולאג לרצות מאסר ל-20 שנה. למזלה סטלין מת והיא יצאה לחופשי.

"בשנת 1956 היא והילדים עזבו את רוסיה. הילדים חיו בלונדון והיא החזירה אש, לא ויתרה, קיבלה מחצית מהירושה וגם האריכה ימים יותר מכולם. בת ה-25 נפטרה בת חמישים ושלוש ולא ילדה. לינה פרוקופייב נפטרה בת 89 בלונדון. שוב זה שם אותו במקום לא יפה כבן אדם. או שהוא פחד, או שהוא בנה על קשרים שהיו לכאורה לאבא של מירה מנדלסון במפלגה, שיצילו אותו. לא כל כך ברור איך הוא עזב אישה ושני ילדים ולא ראה אותם חמש שנים". 


 


"גם מלחין גדול לפעמים מפסיד"
 
איך את מחברת את התכונות הלא נחמדות האלה למוזיקה שלו?

"אני חושבת שפרוקופייב בנשמתו הוקסם על ידי רוע, ויש משהו מריר במוזיקה שלו. הוא בעצמו נדרש לעניין הסגנון שלו. בגליון 'סובייטסקיה מוזיקה' בשנת 1941 הוא מציין חמשה יסודות המרכזיים ביצירתו: ניאו-קלאסיקה, חדשנות, מוטוריקה, ליריקה וסרקזם. הסרקזם הוא אף פעם לא טוב לב. נכון?"

לגמרי

"יש שם תמיד צחוק ולעג. כאילו פרוקופייב, כל חייו, ניסה להגן על עצמו מפני מעורבות רגשית גדולה מדי. ואז באמצעות ריחוק וניכור, הוא יצר גרוטסקה ואירוניה. ובסופו של דבר הוא לעג לעצמו, כי מה בעצם קרה? כולם יצאו לדרך, המאה ה-20 הובילה, אין מוזיקה במאה ה-20 בלי החדשנות הרוסית. הם כבשו את הכותרות. חמישה מלחינים רוסיים במאה ה-20 מקבילים לחמישה הרוסים של המאה ה-19 אבל הם יותר מוכשרים (החמישה של המאה ה-19 היו רימסקי-קורסקוב, סזאר קואי, מודסט מוסורגסקי, מיליי בלקירב ואלכסנדר בורודין – צ'ייקובסקי לא היה מזוהה עם קבוצת מלחינים, הוא היה תופעה עצמאית י"ש).
 
"החמישה של המאה ה-20 הם סטרווינסקי, רחמנינוב, פרוקופייב, חצ'טוריאן ושוסטקוביץ'. שניים נשארו ברוסיה - חצ'טוריאן ושוסטקוביץ'. שלושה יצאו, סטרווינסקי רחמנינוב ופרוקופייב - ומתוכם אחד חזר, פרוקופייב. מבחינת הכתר סטרווינסקי קבל את כתר החדשנות לעולמי עולמים, אין עוררין על כך עד עצם היום הזה. רחמנינוב קבל את כתר הפסנתרנות והיה גם העשיר ביניהם. הוא גם שבר שיא גינס במספר הקונצרטים שביצע מדי שנה. הוא היה פסנתרן נערץ.
 
"לפרוקופייב לא היה הכתר הזה ולא הכתר הזה ולבסוף גם כאמור הוא ספג מכה כלכלית שהניעה אותו לחזור. אז במה כן הוא זוכה? יש לו את 'פטר והזאב' - להיט אחד ששם את כולם בכיס הקטן - יצירה שמנוגנת יותר מכל היצירות של כולם. זה אולי מתחבר לחלק הכי טוב שלו, הילדות ואגדות הילדים. הוא אפילו שכתב את האגדה המקורית - לא הורגים את הזאב, מובילים אותו לגן החיות. הלעג הוא לא לעג רע. והמשפט של פרוקופייב הוא: 'ואם תקשיבו היטב היטב, תשמעו את געגוע הברווז בתוך הבטן של הזאב, כי הזאב, מרוב מהירות, בלע אותו חיים'. הנה ההומור הסאטירי. צריך לזכור ש'פטר והזאב' נכתב בתקופה שונה של החזרה לרוסיה, בשנת 1935, כשהוא עוד ניסה להתמודד עם זה שהילדים לא מתאקלמים והאישה בלחץ. זה החלק הטוב של פרוקופייב".
 
אז לדעתך פרוקופייב מלחין גדול?  
 
"כן. מלחין גדול שהוא שחקן שחמט שלפעמים מפסיד". 


אסתרית בלצן, צילום: לי בושארי
  
 
"האמן חייב לחגוג את החיים"
 
בנוסף ל"פטר והזאב", איזו יצירות נוספות תכלול התכנית החדשה?

"פטר והזאב הוא הפיתוי להרים את כל הסדרה. את 'פטר והזאב' מנגנים בדרך כלל עם תזמורת, ואז פגשתי את חמישיית תל אביב, הרכב כלי נשיפה שיש לו עיבוד מאוד יפה לכלי נשיפה ליצירה הזו והם מציגים אותה בעצמם. כלומר יש לי את היצירה המפורסמת בנוסח קאמרי ואני יכולה לעשות תכנית שלמה על פרוקופייב, שלא תביא את כולם לדיכאון. אני כן אספר על החיים שלו, אני אציין את הדברים השונים אבל זו לא תהיה תכנית שנגמרת רע.
 
"התכנית צריכה להיגמר יפה ואם לומר משהו לימים אלה - מה אנחנו האמנים כבר צריכים לעשות? פרוקופייב כותב בביוגרפיה שלו: 'חובתו של מלחין היא לשרת את האדם ואת העם'. האמן חייב להצביע על הטוב שבחיים. ליַפּוֺת את הקיים ולהגן עליו. המוזיקאי הוא, קודם כל ומעבר לכל, אזרח העולם. אמנותו חייבת לשבח את החיים, לחגוג אותם ולהוביל את מאזיניו לעתיד מזהיר יותר בגן החיות השכונתי".
 
גן החיות השכונתי - ביטוי יפה

"מבחינת הרפרטואר ישנה הסימפוניה הקלאסית בעיבוד חדש של משה זורמן חמישיית כלי נשיפה, הפרק הראשון של הסונטה לחליל, היצירה הכי מאוחרת שלו. ישנה הפתיחה על נושאים יהודיים שמחברת אותי לפרשת מירה מנדלסון. גם כאן עיבוד של משה. במקום פסנתר קלרינט ורביעיית מיתרים יהיו פסנתר קלרינט וארבעה נשפנים. אני עושה את המעבר בשלושה קטעים לפסנתר: פרלוד מס' 2 של רחמנינוב, 'מחשבה שטנית' של פרוקופייב שכתב כשהיה בן 19 והקטע של מונטגיו וקפולט מתוך הבלט 'רומיאו ויוליה'".    

"מחשבה שטנית" הייתה יצירה שניגנו הרבה בתחרות רובינשטיין
 "נכון. עד שלא הגיעה העלייה הרוסית הגדולה לא הכרנו את היצירה הזאת. מעניין שפרוקופייב חיבר אותה כשהיה בן 19 וכבר אז הרוע קסם לו. רואים את זה באופרות. רואים את זה בלי סוף וזו תכנית מלאה. בחרתי קטעים שיאפשרו לי להקיף את כל מעגל החיים שלו וגם של אשתו שנפטרה ב 1989". 
 

צילום: דניאל בר און


"קל לי להזדהות עם החומר הזה"
 
מה בהמשך?

"אחרי התכנית הזו, שהיא בעצם השנייה לאחר שגריג בוטל, תהיה תכנית שלישית - סונטת קרויצר 'על הקנאה' שאני עושה עם הכנר אדריאן יוסטוס. קראתי לה 'כשבטהובן רקד טנגו'. אחרי כן הייתה אמורה להתקיים התכנית 'גורל יהודי', על משפחת מנדלסון, פליקס מנדלסון ואחותו, ולאחר מכן משפחת קשת 'פסיפס ישראלי' עם ששי קשת, יונה אליאן ושני ילדיהם. זה היה אמור לסיים. קונצרט אחד בוטל, והזזתי אותו לחודש מאי, בתקווה שעד אז דברים יירגעו.

"אז אני מתחילה עם קונצרט מס' 2 של פרוקופייב, אבל לי אישית הרבה יותר קל להזדהות עם החומר הזה שיש בו זיוף מובנה, יש גן חיות ויש נשף מסכות.

"ישנו בן אדם שכל הזמן משחק שחמט עם המקום שבו הוא נמצא, בן אדם שלא יכול להזדהות עם מה שקורה לו, שזה מצב מאוד מאה-עשרימי ומאוד רלוונטי לישראל היום". 

לרכישת כרטיסים: 6420847 - 03 או באתר הקתדרה