כזאת עוד לא ראיתם

באופן יוצא דופן אתחיל מהסוף. עשו לעצמכם ולילדים שלכם טוב על הלב, ולכו יחד לראות את ההצגה "חיים וניסים" בתיאטרון המדיטק. למה? כי כזו עוד לא ראיתם. ובכל זאת? כי לצד העובדה שמדובר בתיאטרון מעולה לא פחות - כתיבה רגישה ומשחק פנומנלי, ההצגה הזו היא נס ומתנה לחיים.

חיים וניסים הם לא כמו כולם - הם לא מדברים כמו כולם. הם לא נראים כמו כולם. והם גרים במעון לבעלי צרכים מיוחדים וחולקים חדר כמעט מאז שהם זוכרים את עצמם. כשהנהלת המעון מציעה שיעברו לגור בדירות נפרדות בעיר ולהשתלב בקהילה, עולמם נרעד. חיים נרגש לקראת החיים החדשים שיאפשרו לו להיות "רגיל". ניסים מבועת מהשינוי, ובעיקר חרד מלאבד את החבר הכי טוב שלו. בלילה הם רוקמים תכניות, מדמיינים את החיים העצמאיים ביחד-בנפרד, מפחדים וחולמים, רבים ומתפייסים ומייחלים לפתרון, שאולי יבוא עם אור הבוקר.

צריך אמונה, חזון ואומץ להעלות הפקה שבמרכזה אנשים עם צרכים מיוחדים. למה? כי ממש עכשיו אתם חושבים לדפדף הלאה, שואלים את עצמכם: מי צריך את זה? למה זה טוב? איך בכלל מתווכים לילדים הצגה על "אחרוּת"? אז כן, בלי אמונה, חזון ואומץ, הייתה חומקת מאתנו ההזדמנות החד-פעמית הזו לגלות עולמות אחרים, למצוא את הדומה בשונה, לפתח את שרירי האמפטיה והחמלה, לפתוח את הלב. צריכים תמריץ נוסף? תחשבו על דסטין הופמן בסרט "איש הגשם". 
  

חיים וניסים, צילום: כפיר בולוטין


משחק יוצא דופן ברמתו
 
זוהי, למעשה, הפקת המשך להצגה "איפה הים", הצלחה אדירה, שגרפה לפני כעשור את שני פרסי התיאטרון המרכזיים להצגה ולבימוי. את שני המחזות, הסובבים סביב אותן הדמויות, כתב וביים חנוך רעים, מהיוצרים הבולטים בתחום תיאטרון הילדים, פיטר פן שמצליח לאורך כל השנים לשמור על מבט ילדי, צנזורים פתוחים ורגישות אינסופית.

בשתי ההצגות משתתפים אסף דגני ודדי ויזלברג. לומר שמדובר בשחקנים מעולים, זה אנדרסטייטמנט. הם נטמעים בדמויות ומצליחים לייצר בו זמנית אינטימיות פרטנרית נדירה, ולקשור את הצופים אל מערבולת הרגשות במסע הלילי של חיים וניסים, שהוא מלא הומור, מקסים במובן המקורי של המילה ומציף. אם לקרוא לזה "משחק", זהו משחק עילית, יוצא דופן ברמתו, רב ניואנסים, נקי ומדויק, כזה שמתחיל מבפנים ומכוון פנימה.

כל אחת מהדמויות, השונות כל כך זו מזו, מאופיינת עד לפרט הכי קטן בלי להרגיש את המאמץ. הכלים – מבחינה ווקאלית, הגיית המילים והאינטונציה והפיזיות, גוף ותנועה – מכוּוְנַנִים בדיוק מעורר השתהות. עד כדי כך, שבתום ההצגה, כשהקהל מוזמן לשיחה עם הבמאי והשחקנים, לוקח זמן לפשוט ולהפריד מהם את הדמות. 
 

להתקרב למציאות אחרת
 
צריך לומר את האמת, קל ונוח יותר לחמוק מהתמודדות עם נושאים מורכבים כמו שוֹנוּת, שמעוררים בנו אי-נחת ולעתים חרדה. על אחת כמה לתווך אותם הלאה לילדים. קל יותר להסית את המבט שלנו ושלהם, להתעלם מה"אחר" ובכך למחוק, לכאורה, את ה"אחרוּת".

אבל בעידן בו שולטת השוֹנוּת על שלל פניה המרובים – וריאציות שונות של מבנה משפחתי, מוצאים שונים, אינטגרציה של לקויות וצרכים מיוחדים – ההצגה הזו היא הזדמנות אמיתית לשיח בריא ומשמעותי עם הילדים (ועם עצמנו) על מוגבלות ותקשורת, על פלורליזם בחברה מורכבת ורבגונית כשלנו, על אחריות חברתית ונורמות, על סובלנות וגם על חברות, הדדיות, פחדים ובעצם מה לא?

תוך כדי הצגה חשבתי על יחידותו וייחודיותו של תיאטרון המדיטק בנוף הישראלי. אולי כיוון שמדובר בתיאטרון ילדים ונוער יחיד מסוגו בישראל, כזה שיש לו בית ומעטפת עירונית וממשלתית תומכת, המאפשרת למוסד לא רק לשרוד, אלא גם לנסות לטעות, לחלום ולקחת סיכונים בדיוק עם הצגות כמו "חיים וניסים", שספק אם יקרמו עור וגידים במקומות אחרים וחבל. חבל כי חיים וניסים נכנסים ללב ומקרבים אותנו, קטנים וגדולים, למציאות אחרת שנסתרת מרובנו. וכשיש ל"אחר" שם ופנים, הוא פחות מפחיד, רק שונה.

ההצגה לגילאי 9 ומעלה