במילה אחת: מקסים

במקום בו יש תום, יש עדיין תקווה. ותקווה, באופן מוזר, זה בדיוק מה שיש להצגה "לא סוף העולם", להציע. יגאל זקס, האיש מאחורי "קבוצת עבודה", כתב וביים הצגה שאפשר לפזר עליה סופרלטיבים למכביר, אבל אם לקצר, אז במילה אחת: מקסים.

זה לא רק ה-מה, אלא בעיקר ה-איך, שנותן להפקות של "קבוצת עבודה" את השפיץ וגם הפעם, הצליח האנסמבל בדרכו לייצר פנטזיה שמהדהדת בהומור ותועפות של חן, חולשות ומוזרויות אנושיות, הלכי רוח וטרנדים, ומותחת אותם עד הקצה.

זה מקורי, מרענן, מחויך, אבל גם נושך אותך בישבן. זה גם מצליח בהחלט "לתפוס את הרגע" ולמסגר את העידן הנוכחי על כל הבלבול, המניפולציות, שכתוב ההיסטוריה, הפייק ניוז, התועלתנות ואבדן הערכים, שמגדירים אותו. אז איפה התום? אולי בהיאחזות באמת, בחתירה למגע אנושי, בשאיפה ליותר ממה שיש, בהתבוננות מלאת סקרנות ורומנטיקה בעולם ובתיאטרון.

 
לא סוף העולם, צילום: שמחה ברבירו


האינקוויזיציה של הטוקבקיסטים
 
"לא סוף העולם" מתרחשת בעידן בו מציאות מדומה מתחפשת למציאות ושקר מחליף אמת, כוכבי רשת וידוענים מזנים שונים הופכים לפוליטיקאים מובילי עדרים ואינטלקטואלים למיניהם מוצאים עצמם מיישרים קו, בשתיקה או במעשה, עם מיני קונספציות ותיאוריות קונספירציה מופרכות כדי לא להשתגע או, רחמנא ליצלן, להיצלות באש הגהינום של הטוקבקיסטים, האינקוויזיציה המודרנית.

הכל מתחיל בדירתו של מיכאל, מורה למדעים חובב אסטרונומיה, המדשדש בשיממון חייו. כשהוא אינו עסוק בשיחות עם רוחו של גלילאו גליליי (או גרסה מחופפת למדי של המדען והפילוסוף האיטלקי המת אותה בדה ממוחו הקודח), מיכאל מעביר את זמנו בעיקר בהתבוננות בכוכבים ובין האדמה לרקיע, נעצר לעתים הטלסקופ שלו בחלונה של נועה, תלמידה לשעבר ושכנה בהווה.

כשנועה מתדפקת על דלתו, שתויה קלות ונסערת, משהו בו נעור. רק שנועה מדשדשת שנים במערכת יחסים ארוכה והרסנית עם כוכב רשת כריזמטי, שמפיץ את תיאוריית העולם השטוח. עכשיו לך תוכיח שאין לך אחות. זה ייגמר במסע, שהיה או לא היה, עד קצה העולם ומעבר לו ובסופו ישלימו הדמויות מהלך כמו כוכבי הלכת הנעים מסביב לשמש.

לא סוף העולם, צילום: שמחה ברבירו


צוות שחקנים כובש

התמסרות השחקנים כובשת. מעיין בלום, שחקן שלא מפסיק להפתיע, הוא מורה אפרורי למדעים, גבר גמלוני ומגומגם, חסר ביטחון ובו בזמן אמיץ מספיק כדי לומר מה הוא רוצה, חדור מטרה ונחוש. זו הפיזיות שלו, אך בעיקר התבונה שבה הוא מנתב את דרכה של הדמות, בין הקונקרטי למופרך, שהופכת את התפקיד הזה לשובה לב.

מעין קילצ'בסקי, בתפקיד נועה, בונה דמות מאופיינת שיכולה הייתה בקלות להתפזר אך נאספה מכל שברי הנוירוזות, הפסיכוזות והחרדות לכדי בחורה צעירה מהזן האבוד שמקיף אותנו. היא יודעת מה היא עושה על הבמה ולמה, ונועה, מבולבלת, אובדנית ומפוצלת, זורמת ממנה בטבעיות וללא מאמץ.

תמיר גינזבורג, הוא אינסטה מאכער עם אגו שיצא משליטה. גינזבורג מביא לתפקיד, דמות לחלוטין לא מודעת לעצמה, את כל מה שנדרש לתואר, "אושיית רשת", מגלומניה, כריזמה מסוימת וסימני קריאה. מי שגונב את ההצגה בהופעת אורח באנסמבל, הוא השחקן אברהם סלקטר, בגרסה מוטרפת במיוחד לגלילאו, שהדומה בינה לבין המקור, כמו שנכתב בתכנייה, זה בעיקר הזקן. 
 

לא סוף העולם, צילום: שמחה ברבירו

יד דרמטורגית בוטחת

יש בהפקה הזו יד דרמטורגית בוטחת שמנווטת היטב את כל מה שמתרחש על הבמה וזה כולל שחקנים ועיצוב על שלל פניו. המשיכה של זקס אל עולם הקולנוע מובהקת וניכרת לא רק בעבודת הוידאו ארט היפה של עפרי הררי (סוף סוף עבודת וידאו שמשרתת את השחקנים והעולם שנבנה על הבמה) או בטייק אוף על הסצנה המפורסמת של המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן על מנחת המטוסים בסרט "קזבלנקה". המחשבה הקולנועית שם בטקסט, בבימוי, במבנה הסצנות ואפילו בתפאורה הנהדרת (והפונקציונלית) של דפנה פרץ.

בסופו של דבר, "לא סוף העולם", זו הצגה מבדרת שמאפשרת למציאות לא משהו שלוקה במחלות כרוניות כמו בדידות, חוסר מימוש עצמי, דיכאון קליני, נטיות אובדניות וקו הולך ומטשטש בין מציאות להמצאה, להחליק יותר בקלות בגרון.

סיפור קטן על תהליכים גדולים שמאפשר להתבונן במציאות החיים המוטרפת של המאה ה-21 בלי לטבוע. 


לא סוף העולם, צילום: שמחה ברבירו

לרכישת כרטיסים